בית האוצר חלק א פו

וע"ע תוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ואבר דכתבו דאסור לתת איסור הנאה לעכו"ם אפי' בחנם משום דהחזקת הטובה חשובה הנאה וע"ז כתבו אח"כ וז"ל והא דאמר בסוף אלו מציאות גבי אם היתה (הבהמה) טעונה יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בע"ח דאורייתא אמאי אין זקוק לה אע"ג דחשיב כמשתכר באיסורי הנאה ואסור אפי' בחנם מ"מ כיון דאינו מתכוין שיחזיק לו טובה ומשום צער בע"ח חשיב כמו לא אפשר ולא מכוון דשרי עכ"ל ומוכח דאי צער בע"ח דרבנן לא חשיב לא אפשר לגבי דאורייתא וזה לכאורה היפוך דבריהם בשבת הנ"ל דאונס דאיסור דרבנן חשיב אונס גם לענין דאורייתא ויש לחלק ובאתי רק להעיר

וע"ע פסחים (ד' פ' ע"א) איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ (כדי שיהיו רוב טמאים ויעשו כולם בטומאה ולא יהי' קרבן ציבור חלוק) כו' ועולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה כו' אמר ר' נחמן זילו ואמרו לי' לעולא מאן ציית דעקר סיכי' ומשכני' ורהיט (מי ישמע לנו לעקור אהלו ויתידותיו ולהשתלח לדרך רחוקה הילכך דרב עדיפא) והנה שם (דף צ' ע"ב) ס"ל לרב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (אעפ"י שבידו לטבול) וקמפרש הש"ס טעמא דילמא פשע ולא טבל ופריך דא"כ מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בי' אלמה אמר רב (בהך דמחצה טמאין ומחצה טהורין) מטמאין אחד מהן בשרץ (כדי שיכריע רוב ציבור לטומאה ואי מדאורייתא חזי היאך הוא מכריעם לטומאה כו', רש"י) עכ"ל הגמ' הצריך לעניננו וק' שהרי מבואר ריש מי שהי' דפטור דדרך רחוקה איננו דווקא בדרך רחוקה רק גם שאר אונס דינו כדרך רחוקה ע"ש וא"כ מאי קושי' ארב דאי מדאורייתא חזי מאי מהני מה שמטמאין אחד מהן בשרץ והא שפיר מהני דכיון דחכמים אין מניחים לו לעשות פסח וא"כ איסור דרבנן הרי מיחשיב אונס גם לדין דאורייתא לתוס' שבת הנ"ל וא"כ הא ה"ל מדאורייתא כדרך רחוקה וא"כ הא דאמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ הנה הוא ממש כי הא דאמר עולא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה אלא דאהא דעולא קשיא מאן ציית דעקר סיכי' ומשכני' כו' וכנ"ל וא"כ אהא דמטמאין אחד מהן בשרץ דלא שייך קושי' זו א"כ הא שפיר קאמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ וצ"ע

כלל כד) אונס. יש להסתפק הא דקיי"ל אונס רחמנא פטרי' אם הוא רק לענין פטור האדם דאין על האדם שום עונש אבל עצם המעשה עבירה היא א"ד גם עצם המעשה אין חשובה עבירה כל שהיתה באונס ולא הי' שם מרי ופשע מצד העושה [ולא דמי לשוגג דכל שוגג יש בו קצת פשיעה וכנודע ומש"ה מחויב חטאת כדי לכפר על הפשיעה] ויש נפקותא בזה לענין מהב"ע היכא דהמצוה באה ע"י עבירת אונס דאי נימא דהמעשה בעצמותה עבירה שפיר ה"ל מהב"ע ואי נימא דהמעשה בעצמותה נמי לאו עבירה היא לא חשיב מהב"ע וכמובן ועוד יש נפקותא בזה לענין נר שהודלק בשבת ע"י אונס אי מותר לברך עליו במוצאי שבת ע' ברכות (ד' נ"ג ע"א) דנר שהודלק אסור לברך עליו במוצ"ש מפאת נעבדה בו עבירה ואי נימא דבאונס המעשה בעצמותה אינה נחשבת עבירה א"כ שפיר שרי לברך עליו במוצ"ש וכמובן [וע' אתוון דאורייתא כלל י"ג נסתפקתי בכעין זה לענין חיוב עשה היכא דאנוס מלקיים עשה מי אמרי' דמחויב הוא אלא שאין יכול לקיים חיובו א"ד כל שאין יכול לקיים חיובו מיפטר לגמרי ואין עליו חיוב כלל וע' לקמן כלל כ"ו ואולם הספק שלנו פה לענין מעשה עבירה אין לפשטו מהך דהתם דאפי' את"ל דאונס בעשה עושה פטור גמור עכ"ז אין ראי' מזה לשיוחשב עצם המעשה במעשה עבירה מעשה היתר ולא מעשה איסור וכמובן דרק לענין האדם שפיר פטרינן לי' לגמרי ואפי' מחיוב קיום העשה דאין האדם מחויב לעשות רק את אשר ביכולתו ואשר איננו ביכולתו איננו מחויב כלל משא"כ לענין עצם המעשה כאשר יש שם מעשה בפועל שפיר י"ל דחשובה עצם המעשה עבירה ואעפ"י שאין על האדם שום אשמה בעבירה זאת וכמובן]

והנה לכאורה נראה דספק זה הוא פלוגתא דרב ושמואל בב"ק (דף מ' ע"ב) דאהא דתנן שם (דף ל"ט ע"א) במשנה שור האיצטדין (המיוחד לנגיחות ומלמדין אותו לכך) אינו חייב מיתה (אם נגח את האדם והרגו) שנא' כי יגח ולא שיגיחוהו איתא בגמ' שם איבעי' להו מהו לגבי מזבח (שור האיצטדין שהרג את הנפש מהו לגבי מזבח) רב אמר כשר ושמואל אמר פסול רב אמר כשר אנוס הוא ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה עכ"ל הגמ' ומוכח לכאורה דבהא מילתא פליגי דרב ס"ל דבאונס המעשה בעצמותה לא חשיבא עבירה ומש"ה כיון דאנוס הוא לא חשיב לי' נעבדה בו עבירה כלל ושמואל ס"ל דנהי דאנוס הוא עכ"ז המעשה בעצמותה מיהת שפיר עבירה היא וע"כ שפיר פסל לי' מפאת נעבדה בו עבירה וכמובן וא"כ כיון דקיי"ל התם כוותי' דרב א"כ מוכח לכאורה דבאונס המעשה גופה לאו עבירה היא וכמובן

ואולם מלישנא דגמ' דאמר ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה מוכח קצת דזהו דבר פשוט דהמעשה בעצמותה נחשבת עבירה וגם רב אין חולק בזה אלא דרב ס"ל דכיון דהשור הי' אנוס בעבירה זאת ע"כ אין השור נפגם על ידה ואין נפסל לקרבן ושמואל ס"ל דסוף סוף כיון דנעבד בו עבירה הוא נפגם ע"י עבירה הנעשית בו ואעפ"י שהוא הי' אנוס בדבר ושפיר מיפסל לקרבן וביתר הסברה י"ל דפליגי במה שדנתי בו בכלל נ"ה אי שייך ענין חטא בבע"ח עש"ה דהבאתי רמב"ן בפי' עה"ת בראשית (פ' ח' פסוק ה') דשור הנוגח דחייב מיתה י"ל דהוא מפאת עונש אל השור שנענש על חטאו וגזה"כ הוא עש"ה וע"כ י"ל דרב ושמואל הנ"ל נמי בהאי מילתא קמיפלגי דרב ס"ל דשייך חטא בבע"ח והא דנוגח מיפסל לקרבן הוא מפאת דע"י חטא שחטא הוא נפגם ונפסל לקרבן וע"כ באונס דאין על השור שום חטא ואשמה וע"כ נהי דעצם המעשה עבירה היא עכ"ז כיון שהשור אין לו חטא ופשע בעבירה של עצם המעשה לכן שפיר אין בו פגם ואין נפסל עי"כ ושמואל ס"ל דבלא"ה לא שייך ענין חטא בבע"ח וא"כ גם בנוגח ברצון א"א לומר דיש בו פגם מפאת החטא שחטא השור ורק מפאת שנעשה בו דבר הבלתי ראוי והוא הריגת אדם לכן חל עליו פגם ואע"ג דהוא עצמו אין עליו חטא דלא שייך חטא בבע"ח וא"כ ממילא אין חילוק בין אינו אנוס לאנוס דבאנוס נמי הרי סוף סוף עצם המעשה עבירה ודבר הבלתי ראוי ושפיר חל עליו פגם ע"י שנעשה בו דבר הבלתי ראוי כמו בנוגח ברצון וכמובן [ואולם מלשון המשנה זבחים (דף ע' ע"ב) ועוד בכמה דוכתי דשור שנעבדה בו עבירה פסול למזבח מוכח לכאורה דלרב באנוס גם עצם המעשה לא חשיבא עבירה דאל"כ הרי נעבדה בו עבירה והרי הוא שפיר בכלל שור שנעבדה בו עבירה שהמשנה פוסלתו מע"ג המזבח ודוחק לומר דרב תנא הוא ופליג דכל כי האי גוונא דרך הגמ' לפרש וגם הוא לשון הרגיל במשנה ותוספתא לקרות לשור נוגח נעבדה בו עבירה ורחוק הוא לומר דפליג רב אהאי ובאתי רק להעיר)

וע"ע יבמות (ד' צ"א ע"א) דאהא דס"ל לר"ש שם במשנה דאשה שהלך בעלה למדה"י וניסת שלא ברשות (ב"ד היינו בעד אחד אלא ניסת בב' עדים דאין צריכה היתר ב"ד) ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו א"ר הונא אמר רב שם בגמ' דהכי הילכתא ואמר עלה רב ששת הלכה מכלל דפליגי מאי ה"ל למיעבד מיאנס אנסה כו' ומבואר דבניסת בב' עדים חשיבא אנוסה ואעפ"כ מפורש שם (ד' צ"ג ע"ב) בגמ' דגם בניסת בב' עדים הוולד ממזר אם נודע אח"כ שבעלה חי ומוכח לכאורה להדיא דבאונס נמי המעשה גופא מיהת עבירה היא דאי המעשה גופא נמי לאו עבירה היא אמאי הוולד ממזר הרי חשיב נולד מביאת היתר וכמובן [ואולם גם זה אינו ברור אם הנולד מביאת אשת איש דחשיב ממזר הוא מפאת האיסור שיש בהמעשה או הוא מפאת עצם המעשה דכך גזרה תורה דכל הנולד מביאה זאת הוא ממזר וע' תוס' יבמות (ד' ט"ז ע"ב) ד"ה קסבר בסה"ד דלתירוצם הראשון עכו"ם הבא על בת ישראל הוי הוולד ממזר (למ"ד הסובר כן) דאורייתא אע"ג