בית האוצר חלק א פה

מאי אויר ירושלים כירושלים דמי או לא. ואולם אין זה מתאים לכאורה עם דברי הגמ' מכות הנ"ל הקדומים להך דר' פתא ואם כי בידי ליישב ולפרש גם דברי הגמ' הקדומים באופן שלא יהיו סותרים לפי' זה בהך דר' פפא עכ"ז אין להאריך בזה יען רש"י ז"ל לא פי' כן ולישנא דאמר נקט לי' בקניא מאי אין ממנו ראי' על היות הכוונה אי אויר ירושלים כירושלים דמי מפאת היותו לשון הדומה להך דזבחים (דף פ"ח) דשם האיבעי' אי אויר מזבח כו' דמצינו ג"כ כהך לשון דמכות בזבחים (דף ק"ה ע"א) ע"ש דאמר כגון דנקיטי לה בבקולסי כו' ופירש"י ותוס' שעומדים מבחוץ ואוחזים הפרים הנשרפים בפנים (אחר שיצאו וחזרו עש"ה) במקלות ושם אין האיבעי' כלל בדין אויר רק האיבעי' אי אזלינן בתר האדם האוחז דהוא בחוץ וחשיב הוצאת הפר ומטמא בגדים א"ד אזלי' בתר הפר הנאחז בפנים במקל דהוא בפנים ולא יצא ולא חשיב הוצאה ואין מטמא בגדים עש"ה וא"כ ה"נ איבעי' דר' פפא דנקט לי' בקניא הוא איבעי' כזאת אי אזלינן בתר האדם האוחז דהוא בפנים או אזלי' בתר המשא הנאחז דהוא בחוץ והוא דומה ממש לאיבעי' דזבחים הנ"ל בכוונת האיבעי' ובלשונה ורק דתחת בקולסי הנאמר שם נאמר כאן קניא ואין בזה דקדוק וכמובן ובאתי רק להעיר

כז) ע' תוס' שבועות (דף י"ז ע"א) ד"ה תלה אי ביאה למקדש דרך אויר מקרי ביאה עש"ה דמוכח דמקרי ביאה וע"ע שבועות (דף י"ז ע"ב) טמא שנכנס דרך גגין להיכל כו' וע' פסחים (דף פ"ה ע"ב) גגין ועליות לא נתקדשו וע' זבחים (דף פ"ב ע"ב) עש"ה בתוס' ד"ה לא נצרכה וע' מל"מ ה' שגגות פי"א ה"ד עש"ה והערותי בזה מדברי הספרי פנחס עה"כ ויתעבר ד' בי למענכם וז"ל ד"א רב לך אמר לו (הקב"ה למשה) הרבה יגעת הרבה עמלת צא משה ונח שנא' לך לקץ הימין ותנוח אמר לו (משה להקב"ה) אם לאו אכנס (לא"י) כהדיוט א"ל אין המלך נכנס כהדיוט כו' א"ל אם לאו אכנס דרך אויר או דרך חלל א"ל ושמה לא תבוא כו' עכ"ל ומוכח דביאה דרך אויר מקרי ביאה מדנאסר כניסה דרך אויר ע"י מאמר ושמה לא תבוא וכמובן. ולכאורה זה תלוי ג"כ אי אוירו של דבר כדבר דאם אין האויר כדבר ולדמיון בהך דספרי אי נימא דאויר של א"י אינו כא"י א"כ אין נכלל ביאה דרך אויר במאמר ושמה לא תבוא דהאויר לא נקרא שמה כיון שאין האויר א"י ודו"ק. ויש לדון בזה וע' לעיל אות כ' ובאתי רק להעיר

כח) ע"ע חולין (דף ס"ז ע"ב) בעי ר' יוסף פירשה (תולעת מתוך הפרי) ומתה מהו כו' לאויר העולם מהו כו' וי"ל ג"כ דענין האיבעי' אי אויר ארץ כארץ דמי וקרינן בי' שרץ השורץ על הארץ או לא וע' לעיל אות ט"ו ואות י"ט. ואולם מפירש"י בחולין שם לא משמע כן וע' נזיר (דף ס"ד ע"א) דמוכח שם דאין אויר כארץ לענין הך קרא דשרץ השורץ על הארץ דהא מה"ט מטהרינן התם ספק טומאה צפה באויר משום דליתי' על הארץ עש"ה

כט) מצינו עוד היות דין אוירו של דבר כדבר בסיני וכמבואר בס' דברי דוד להט"ז ז"ל פ' יתרו עה"כ השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו עש"ה בסה"ד דכ' וז"ל וה"נ כן הוא לענין גבול הר סיני דיש איסור בין על אוירו בין על גושו עכ"ל וע"ש דילפי' לי' התם מקרא ויל"ע למ"ד דילפי' דורות משעה אי יש ללמוד מכאן גם אעכשיו דאויר מקום קדוש כמקום עצמו וכן י"ל דיש ללמוד להיפוך מדאיצטריך קרא וכמובן וע' תוס' סנהדרין (דף מ"ה ע"א) ד"ה מנין שאף לדורות כו' ובאתי רק להעיר

כלל כג) אונס. ע' תוס' שבת (דף ד' ע"א) ד"ה קודם דאהא דבעי התם המדביק פת בתנור (בשבת) התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב סקילה (קודם שתאפה ויבוא לידי חיוב כו') או לא כתבו ז"ל וז"ל וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו כו' עש"ה דמבואר דאפי' אונס מחמת איסור דרבנן חשוב אונס וע"ע כתובות (דף ב' ע"א) אותה ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס (משום תקנתא דרבנן דתקינו דבתולה נישאת ליום הרביעי) אינו מעלה לה מזונות כו' ואיבעי' לי' התם בלישנא בתרא חלה מהו התם (בהגיע זמן בא' בשבת) טעמא מאי משום דאניס הכא נמי הא אניס א"ד התם אניס בתקנתא דתקינו לי' רבנן הכא לא כו' ומוכח דאונס מחמת איסור אפי' מחמת איסור דרבנן חשוב עוד יותר אונס מאונס דעלמא כגון חולי וכדומה ואולם נראה דשם החילוק רק דבחולי וכדומה הרי המניעה מצדו ואף שאנוס בדבר מ"מ סוף סוף היא ראוי' להנשא והוא אינו ראוי לישא מפאת חליו ולכן יש לו להעלות לה מזונות משא"כ מחמת תקנת חכמים הרי אין המניעה מצדו כלל ומדוע יתחייב במזונות וז"פ

ודע דבאיסור דאורייתא מצינו לכאורה סברא זאת דאונס מחמת איסור חשוב עוד יותר אונס מאונס דעלמא והוא בש"ס ב"מ (דף ק"ה ע"ב) במשנה המקבל שדה מחבירו (בכך וכך כורין לשנה) ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו כו' ובגמ' היכי דמי מכת מדינה א"ר יהודה כגון דאישדוף רובא דבאגא (רוב הבקעה ששדה זו בתוכה) כו' מיתיבי היתה שנת שדפון וירקון (גבי מוכר בזמן שהיובל נוהג דאינו מותר לו לגאול פחות מב' שנים תנן לה בערכין) או שביעית או שהיו שנים כשני אליהו (שלא ירדו גשמים) אינו עולה לו מן המנין קתני שדפון וירקון דומיא דשנים כשני אליהו מה שני אליהו דלא הוי תבואה כלל אף ה"נ דלא הוי תבואה כלל אבל היכא דאיכא תבואה (בדוכתא אחריתי אע"ג דהאי באגא אישתדוף) סלקא לי' ולא אמרי' מכת מדינה היא א"ר נחמן בר יצחק שאני התם דא"ק במספר שני תבואות ימכר לך שנים שיש בהן תבואה בעולם (אם יש תבואה בעולם בשום מקום בארץ תו שני תבואות מיקרי ושפיר עולין לו אע"ג דבאותו מקום שבו השדה הנמכרת לא הוי תבואה) א"ל רב אשי לרב כהנא אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין דהא איכא תבואה בחוץ לארץ א"ל שביעית אפקעתא דמלכא היא עכ"ל הגמ' פי' דכיון דהמלך העליון ית' אסר לזרוע חשיב טפי אינו שנת תבואה מע"י אונס דשדפון וירקון ושפיר לא מיחשיב שנת תבואה אע"ג דאיכא תבואה במקום אחר ואע"ג דשדפון וירקון אינו מבטל שם שנת תבואה אם אינו בכל העולם ומבואר בזה איפוא דאונס דאיסור חשיב יותר אונס מאונס דעלמא ואולם יש לפרש גם דברי הש"ס ב"מ הנ"ל בסברא אחריתי וע"ש ברש"י דנראה ג"כ דכיוון לסברא אחרת לא לסברא דאיסור גרע מאונס דעלמא ובאתי רק להעיר וע"ע ירושלמי נזיר פ"ה ה"י דהאומר הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר מאה יום והתחיל למנות נזירותו ובסוף הנזירות נולד הבן אזי אם נולד ביום שאינו ראוי להביא קרבן על נזירותו אכתי לא שלמה לי' נזירותי' וכחדא נזירות אריכתא הויין ואם נטמא בימי בנו סותר גם לנזירות שלו וקאמר התם עלה הגע עצמך שנולד בלילה (איבעי' הוא נולד והבן בלילה דאחר השלמת נזירותו) הרי אינו ראוי להביא קרבן (ופשיט) ראוי הוא לילה הוא שגרמה הגע עצמך הרי שנולד בשבת הרי אינו ראוי להביא קרבן (איבעי' שני' הוא ופשיט) ראוי הוא שבת היא שגרמה עכ"ל הירושלמי ומוכח ג"כ דמניעת איסור חשיב עוד יותר מניעה מחסרון עצמותי מדבעי איבעי' דשבת אחרי שכבר פשט דלילה נחשבת ראוי וע"כ דיש סברא דשבת דמנוע מלהקריב מפאת האיסור שבת חשיב יותר אינו ראוי מלילה דבעצם אינו זמן הקרבה ואולם בכריתות (דף ז' ע"ב) במשנה מוכח איפכא דשבת חשיב יותר ראוי מלילה כיון שראוי לקרבנות ציבור וכוונת הירושלמי י"ל ג"כ דאינה מפאת דמניעת איסור חשיבא יותר מניעה מחסרון עצמותי רק הכוונה מפאת דלילה אין מחוסר זמן וכ"כ הפ"מ וע' אתוון דאורייתא כלל כ"ב דהארכתי בזה אי ארי' דאיסורא מסלק השם זמן ועכ"פ ק' לומר דיסלק עוד יותר השם זמן ממה שבעצם אינו זמן ואם כי יש לי להסביר גם זה עכ"ז אין להאריך בזה יען גוף דברי הירושלמי הנ"ל יש לפרש עוד באופן אחר ופי' שכתבתי בחצאי העיגולים הוא פי' הפ"מ ואכ"מ להאריך בזה: