בית האוצר חלק א פא

וכתוס' נדה הנ"ל אלא דגזה"כ הוא דגם מת מצוה מטמא וכש"ס מכות הנ"ל א"כ אין לך בו אלא חידושו ונמעט טומאתו בכל מה דאפשר וע"כ ראוי לנו לומר דמה שהתירה תורה לכהן להיטמאות למ"מ הוא מפאת דענין הטומאה העודפת במת המחייבת איסור הטומאה ליתה לטומאה העודפת הזאת במ"מ וא"כ ממילא הטומאה למ"מ היתר גמור דכיון דמסברא לא הי' ראוי שיהי' טומאה של כלום במ"מ אלא דגזה"כ הוא א"כ אין לך בו אלא חידושו דהיינו גוף הטומאה שמצינו שגזרה תורה היותה במ"מ אבל טומאה העודפת במת על שאר הטומאות המחייבת היות הטומאה למת איסור טומאה זאת שפיר אינה במ"מ כיון דעל זה לית לן גזה"כ דאדרבה הרי התיר' תורה להיטמאות למ"מ וע"כ שפיר יש לנו לומר דהוא מפאת דטומאה העודפת הזאת ליתה במ"מ ושמפאת זה הוא שהתיר' תורה באמת ודו"ק היטב מאוד כי זה דומה בדומה ממש להך דשו"ת רמ"א הנ"ל דכ' דכיון דמסברא הי' ראוי להיות השרץ טהור לכן אע"ג דאיכא גזה"כ מ"מ אין לך בו אלא חידושו ונמעט טומאתו כל מאי דאפשר וכנ"ל [ואע"ג דשם הוא ק"ו ומה נחש שממית כו' עכ"ז הלא כל ענין ק"ו ג"כ רק סברא הוא ע' תוס' ערכין (דף ל"ד ע"א) ד"ה אמר עש"ה]

ע"ע דוגמת סברא דאהדרי' לאיסורא קמא בפסחים (דף ק"כ ע"ב) אמר רבא אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא י"ח פשיטא דכיון דאיתקש לפסח כפסח דמי מ"ד הא אפקי' קרא מהיקישא קמ"ל דכי אהדרי' קרא למילתא קמייתא אהדרי' ע"ש (דף ק"כ ע"א) דמכח קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ליכא חיוב אכילת מצה בזה"ז כיון דהאי קרא בפסח כתי' וקאי רק אזמן דאיכא פסח ורק מצה מיהדר הדר בי' קרא בערב תאכלו מצות וממנו הוא שיש חיוב מצה בזה"ז ובהאי קרא תו הא לא איתקש לפסח וע"כ אמרי' דכי מיהדר הדר בי' קרא למילתא קמייתא אהדרי' וכוונת הכתוב לחייב אכילתו עד חצות כמו שהוא בזמן דאיכא פסח עש"ה ותבין ובאתי רק להעיר [וע"ע שבת (דף קל"ב ע"א) דאמר דאיצטריך קרא דביום במחוסרי כפרה ולא נפיק מביום צוותו דקאי אכלהו קרבנות משום דה"א דמחוסרי כפרה שאני דהואיל וחס רחמנא עלי' לאתויי בדלות בלילה נמי ליתי קמ"ל ואמר עלה מתקיף לה רבינא אלא מעתה יהא זר כשר בהן ויהא אונן כשר בהן (מהאי טעמא דחס רחמנא עלי' כו') הא אהדרי' קרא (לפסול לילה וע"כ אמרי' דלכולי מילתא אהדרי' לפסול גם זר ואונן) ואולם בתוס' שם ד"ה הא אהדרי' קרא כתבו דהוא מדת דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר החדש כו' עש"ה וע' זבחים (דף מ"ט ע"ב) וע"ע קידושין (דף כ' ע"ב) דאמר ג"כ התם הא אהדרי' קרא כו' ומייתי קרא דאחרי נמכר גאולה תהי' לו ופריך ואימא גאולה תהי' לו כי היכי דלא ליטמע בין העכו"ם הא לענין פדיון נחמיר עלי' כו' ולא אמר דכיון דאהדרי' לכולי מילתא אהדרי' להיות כשאר ישראל דצריך לרחם עליהם בכל הדברים עש"ה בגמ' ורש"י ותבין ובאתי רק להעיר]

כלל כא) אהרן. ע' ב"ר פרשה א' בכל מקום הוא מקדים משה לאהרן ובמקום אחד הוא אומר הוא אהרן ומשה מלמד ששניהם שקולים זה כזה וע' אדר"נ פל"ז חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין זה משה שנאמר וידבר אהרן את כל הדברים אשר דיבר ד' אל משה כו' כך אמר משה אפשר שאדבר במקום שאחי גדול ממני עומד שם לפיכך אמר לו לאהרן דבר כו' ונראה הכוונה דמשה לענוותנותו חשב שאהרן גדול ממנו אבל באמת היו שניהן שקולין ועי"ל דהאי גדול ממני דאדר"נ הכוונה בשנים והכוונה פשוטה לכיבוד אח הגדול בשנים כמבואר בכתובות (דף ק"ג ע"א) וקאי האדר"נ אתיבת ובמנין שהזכיר תחלה ויהי' פירושו בשנים ויומצא ראי' מזה לדעת האומר דהא דאין ב"ד יכול לבטל כו' אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין הכוונה בשנים ודו"ק ואולם ק"ק דא"כ מאי ראי' ממשה דילמא אח שאני דיש בו חיוב כיבוד כשגדול בשנים משא"כ מחכם אחכם חבירו שאינו אחיו מנ"ל שלא ידבר בפניו אם הוא גדול ממנו בשנים ויש ליישב ובאתי רק להעיר

מערכת א-ו

כלל כב) אויר. אקבץ בעזה"י המקומות אשר ידעתי אשר נדבר בהם מענין אם אוירו של דבר נחשב כדבר, והם

א) בזבחים (דף כ"ו ע"א) ס"ל לאביי דאם תלה את הבהמה באויר העזרה וקיבל את הדם בקדשים קלים כשר ובקדשי קדשים פסול וא"ל רבא התם מ"ש תלה וקיבל בקדשים קלים דכשר דאויר פנים כפנים דמי בקדשי קדשים נמי (דבעי' קבלה בצפון) אויר צפון כצפון דמי כו' ע"ש דמבואר שם דבאויר פנים ס"ל בין לאביי ובין לרבא דכפנים דמי ובאויר צפון פליגי דאביי ס"ל דלאו כצפון דמי ורבא ס"ל דכצפון דמי

ב) בזבחים שם (דף כ"ה ע"ב) איתא לענין אויר כלי דאויר שסופו לנוח כמונח דמי היינו שדבר הבא לאוירו של כלי וסופו ליפול לתוכו ולנוח בו אזי מיד בהגיעו לאוירו של כלי נחשב כמונח בתוך הכלי ואולם אויר שאין סופו לנוח (כגון שהי' מקבל דם קדשים במזרק ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לתוך הכלי) איבעי' לי' התם אי כמונח דמי (וה"ל כדם שנתקבל בכלי ונשפך מן הכלי על הרצפה דקיי"ל התם דאוספו וכשר) או לאו כמונח דמי (וה"ל כנשפך מן הצואר על הרצפה דפסול) וע"ש עוד דאם הגיע הדם לתוך דופני הכלי ונפחתו שולי הכלי עד שלא נגע דם בקרקעיתו מוכח דוודאי כמונח דמי דמשנכנס לתוך דופני הכלי מיד הוי קבלה ואעפ"י שלא נגע בקרקעיתו עדיין עש"ה ברש"י ובכל הסוגי' ויבוררו לך הדברים יותר

ג) בזבחים שם (דף פ"ז ע"ב) בעי אי אויר מזבח כמזבח דמי (אם תלה אברים פסולים שפסולן בקודש באויר ראש המזבח כמזבח דמי ולא ירדו וכדקיי"ל דכל שפסולו בקודש אם עלה על המזבח לא ירד) או לאו כמזבח דמי (וירדו) וכן בעי התם אי אויר כבש ככבש דמי וע"ש בסוף הסוגי' דאמר אי דנקט להו בראש המזבח ה"נ כי קאמר דתלינהו בקניא מהו (היכא דגברא בראש המזבח קאי ונקט להו לאיברים כה"ג לא מיבעי' לן דהנחת גופו בראש המזבח וודאי כהנחת אברים דמי וכי קמבעי' לן כגון דקאי גברא אארעא ותלינהו לאברים בקניא באויר ראש המזבח מהו אויר המזבח כמזבח דמי או לא תיקו עכ"ל הגמ': ד) במכות (דף י"ב ע"א) תוד"ה אילן מבואר דאויר ירושלים כירושלים ע"ש דאיירי לענין אכילת מע"ש

ה) בזבחים (דף צ"ב ע"ב) בעי ר' אבין נשפך על הרצפה (דם חטאת העוף מצואר העוף) ואספו מהו אצרוכי הוא דלא אצרכי' רחמנא (לדם העוף) כלי שרת והלכך אוספו וכשר או דלמא מיפסל פסל בי' רחמנא כלי שרת (דבעי להזותו מ העוף עצמו למזבח וכ"ש דרצפה פוסלתו) והלכך אוספו ופסול אמר רבא ת"ש (דתניא) יכול יהא דם חטאת העוף טעון כיבוס (אם ניתז ממנו על הבגד) ת"ל זאת ואס"ד מיפסל פסל בי' רחמנא תיפוק לי' דהא איפסל לי' באויר כלי (דהא איפסל לי' דם מכי מטי לאויר הבגד ואנן לענין כיבוס דם הראוי להזאה בעי' ואויר כלי ככלי דמי, רש"י) כו'

ו) בשבועות (דף י"ז ע"א) בתד"ה תלה הביאו גירסא דאיבעי' לי' התם בגמ' אי אויר עזרה כעזרה דמי (לענין ביאת מקדש בטומאה) או לא וע"ש בתוס' דפשיטא להו דאויר עזרה כעזרה דמי (ואחת מראיותיהם שם דאל"כ כשמוליך דם ואברים למזבח יופסלו ביוצא ) וגרסו גירסא אחריתי עש"ה וע' רש"י שבועות שם (דף י"ז ע"ב) דכ' בפשיטות דגם אויר המקדש נתקדש עש"ה

ז) ע' ע"ז (דף ע"א ע"ב) דמוכח דלמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אזי כשבא הדבר הנקנה תוך דופני הכלי אע"פ שלא הגיע לקרקעיתו קנה לוקח מיהו כ"ז שלא הגיע הדבר תוך דופני הכלי רק הוא למעלה מן הכלי באוירו של כלי