בית האוצר חלק א פ

עצמה אשר כל מת מטמא ושפיר יש כאן גם האיסור המתחייב מן הטומאה העודפת הנ"ל אלא דהמצוה דוחה את האיסור וכמובן

ונראה בזה עפ"י דברי התוס' נדה (דף ט' ע"א) ד"ה מאי חזה נושא וז"ל וא"ת ומנ"ל לאפוקי קרא ממשמעותי' (דמשמעותי' הוא דהמזה מי חטאת טמא) וי"ל כו' א"נ כיון דלצורך מצוה הוא נוגע סברא הוא דטהור עכ"ל ולפי"ז הנה גם במת מצוה לכאורה הי' ראוי לנו לומר מסברא דאין מטמא כלל ושאין בו טומאה כלל כיון דלצורך מצוה הוא נוגע וכמובן ואולם יש גזה"כ בהדיא דגם מת מצוה מטמא טומאת מת והוא בש"ס מכות (דף ח' ע"א) א"ל רב אדא בר אהבה לרבא כל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוא (ע"ש לעיל מיני' דאמר דכ"מ שכתוב אשר פירושו רשות ואי בעי עביד אי בעי לא עביד וע"ז פריך כל היכא כו') אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא ה"נ דפטור (אביאת מקדש אם נכנס למקדש בטומאה שנתטמא למת מצוה) שאני התם דאמר קרא טמא יהי' מכל מקום עכ"ל הגמ' וא"כ מבואר דיש גזה"כ להדיא דגם מת מצוה מטמא טומאת מת וחייבין כרת אביאת מקדש גם בטומאת מת מצוה ולפי"ז נראה דכיון דמסברא לא הי' מת מצוה מטמא כלל ולא הי' בו טומאה כלל וכלל רק שיש גזה"כ דטמא יהי' דמרבי גם מת מצוה לטומאת מת א"כ השתא דיש מקרא אחר דולאחותו דטומאת מת מצוה היא טומאה מותרת ושמותר לכהן להתטמא למת מצוה א"כ מעתה יש לנו לומר דמקרא זה אהדרי' לטהרה קמא של הסברא החיצונה דכיון דמסברא אין בו טומאה כלל רק דגזה"כ הוא שמטמא א"כ מה שיש היתר במקרא אחר להתטמא למ"מ ראוי לומר דאהדרי' לטהרה קמא ושההיתר הוה הוא מפאת דענין טומאה העודפת במת על שאר הטומאות אשר היא סבת איסור הטומאה וכנ"ל אזי טומאה העודפת הזאת ליתה במ"מ וא"כ ממילא הרי אין כאן איסור כלל והוא היתר גמור ודו"ק היטב כי הדברים עמוקים בעזה"י [וה"ז כעין סברא דאהדרי' לאיסורא קמא דאמרי' בעלמא וה"נ אמרי' כאן אהדרי' לטהרה קמא ואולם יל"ע בזה אי שייך הא דאהדרי' כו' גם גבי סברא לומר דאהדרי' לענין קמא של צד הסברא אשר איננו קרא ודו"ק וגם יש לדקדק לפי דברינו דא"כ המקשן דש"ס מכות הנ"ל דלא ידע מקרא דטמא יהיה א"כ ה"ל לאקשויי אגוף הטומאה דלא יהי' במ"מ טומאה כלל לא לבד שיהי' פטורין אביאת מקדש בטומאת מ"מ וי"ל דהקושי' מביאת מקדש עדיפא לי' כיון דלענין ביאת מקדש יש מיעוט בפירוש מתיבת אשר וכדאמר לעיל מיני' דתיבת אשר ממעט מצוה]. ודע דעפד"ז י"ל עוד בסיגנון פשוט טפי דהנה אם נאמר דהיתר טומאת מת מצוה היא מפאת דהטומאה קלישא טפי כשהוא מתטמא למת מצוה מכשהוא מתטמא למת בעלמא א"כ פשוט דהוי הותרה לא דחוי' כיון דאין שם דבר האוסר כלל היינו ערך טומאת מת דעלמא הנאסרת לכהן להתטמא אלא דזה גופא הרי צריך ראי' דמנ"ל לחלק בעצם הטומאה בין מת מצוה לשאר מת ולומר דטומאת מת מצוה קלישא טפי ומפאת קלישות הטומאה הוא דהותרה לכהן דילמא מת מצוה מטמא שפיר כמו שאר מת ושפיר ראוי שתאסר הטומאה אלא דהמצוה דוחה את האיסור ואולם מש"ס מכות הנ"ל הרי מתבאר דקרא דאשר יטמא מורה דטומאת מת מצוה קלישא טובא משאר טומאות כיון דמקרא זה פוטר בטומאת מת מצוה אביאת מקדש וא"כ ע"כ דאין הטומאה שבו עצומה ושוה לשאר טומאות וכמובן דאל"כ הרי הוא טמא בשוה לשאר טמאים ובהכנסו למקדש הרי הוא מכניס טומאה למקדש ומחלל קדושת המקדש כשאר טמאים ומדוע יופטר וע"כ דטומאתו קלישא משאר טמאים ולכן אין בו חיוב אכניסתו למקדש בטומאה זאת כמו בשאר טמאים וכמובן וא"כ הרי כבר יש לנו מקרא המורה על קלישות הטומאה במת מצוה על שאר טומאות אלא דאידך קרא דכתיב טמא יהי' לרבות גם מת מצוה הא מפיק מקרא דאשר ומשוה טומאת מת מצוה לשאר טומאות וע"כ כיון דכתיב מקרא שלישי להתיר טומאת מת מצוה לכהן יש לנו לומר דמקרא השלישי הזה אהדרי' לטומאת מת מצוה לכלל המקרא הראשון המורה על קלישות הטומאה ומפאת קלישות הטומאה הוא דהותרה הטומאה לכהן וע"כ שפיר היא הותרה לא דחוי' ודו"ק ולפי סגנון זה הוי שפיר האי אהדרי' לענין קמא של קרא כמו בעלמא

ועיין ירושלמי נזיר פ"ז ה"א אית דבעי משמעינא מן הכא (דין היתר מת מצוה לכהן) להחלו (מדכתי' להחלו) להחלו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא על מת מצוה עכ"ל הירושלמי ומוכח מלשון הירושלמי דטומאת מת מצוה איננה חילול קדושת כהונה כלל לא דהיא חילול אלא שנדחה איסור החילול מן המצוה רק דאינו חילול כלל והטעם כדברינו מעלה וכמובן וע"ע מדרש שמואל פרשה כ"ד סוף הפרשה וז"ל ודכוותה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת וגו' באמירה הראשונה לנפש לא יטמא בעמיו ובאמיר' השני' אמר לו אם בא מת מצוה לידך היטמא לו לפי שבעוה"ז אתם מיטמאין במת מצוה אבל לעתיד לבוא אין אתם מטמאין כל עיקר למה שאין מיתה לע"ל הה"ד בלע המות לנצח וגו' עכ"ל וכן הוא בתנחומא אמור ע"ש ולהנ"ל לשון המדרש מדוקדק ביותר וה"ק לפי שבעוה"ז אתם מטמאין במת מצוה טומאה קלישא עכ"פ אבל לעת"ל אין אתם מטמאין כל עיקר ולא תהי' שם טומאה כלל וכלל ודו"ק היטב כי מדויקים עפי"ז תיבות כל עיקר שבמדרש דמוכחי דגם עתה קלישא טומאת מ"מ משאר טומאות מת ורק שלעת"ל יהי' יותר מזה שלא תהי' שם טומאה כל עיקר ודו"ק

דיש לעיין באמת בתוס' נדה הנ"ל דכתבו דכיון דלצורך מצוה נוגע סברא הוא דטהור דא"כ בכל הטומאות נימא הכי דאם מתטמא לצורך מצוה יהיה טהור וזה וודאי אינו וכדמוכח להדיא מש"ס ע"ז (דף י"ג ע"א) ובכורות (דף כ"ט ע"א) והם מלהזכיר דבר כזה דמתטמא לצורך מצוה הוא טהור ואולי לא משכחת טומאה שתהי' הטומאה עצמה מצוה כמו הזאה שהוא מתטמא ע"י ההזאה וההזאה עצמה מצוה ואולם לענין מת מצוה שפיר יתכנו דברינו הקדומים דכיון דהקבורה עצמה מצוה שפיר ראוי להיות טהור מסברא לולי הגזה"כ [ומטומאת קרובים לא קשיא ואע"ג דהיא ג"כ מצוה דשם כתי' בהדיא לה יטמא הרי מפורש שיש שם טומאה אלא שהטומאה מצוה] והנה עפ"י דברי תוס' נדה הנ"ל דכיון דלצורך מצוה נוגע סברא הוא דטהור ומתבאר עכ"פ דענין המצוה מקליש את הטומאה יש להבין סברת דעת הרמב"ם (ה' אבל פ"ב ה"ו) דטומאת קרובים הי מצוה רק בכהנים דהטומאה היא איסור אצלם משא"כ בנשים וישראלים דאין מוזהרים אטומאת מת אין טומאת קרובים מצוה ע"ש ולהנ"ל י"ל הבנת הדבר דרק בכהן דהטומאה היא איסור לכן הוכרחה התורה לעשות טומאת קרובים מצוה אצלו כדי שתוקלש הטומאה עכ"פ ע"י ענין המצוה ולא תהי' הטומאה גדולה כל כך [וגם לפי ערכה בקלישותה אולי איננה עוד איסור כלל דרק בערך אשר לה בטומאת מת בעלמא י"ל דידעה התורה שהיא מתועבת ומחללת קדושת כהונה ומחייבת היותה איסור] משא"כ בנשים וישראלים דאין הטומאה איסור אצלם ע"כ לא הוצרכה התורה לעשות טומאת קרובים מצוה ובלא"ה וודאי יקברו את קרוביהם כפי טבע הישראלית גומלי חסדים בני גומלי חסדים כו' ודו"ק

והנה מ"ש לתרץ דברי רש"י ברכות (דף כ' ע"א) עפ"י תוס' נדה (דף ט' ע"א) וש"ס מכות (דף ח' ע"א) נתיישבתי די"ל עוד כן בסגנון אחר קצת וזה עפ"י דברי שו"ת הרמ"א סי' ק"ז שפי' הך דעירובין (דף י"ג ע"ב) תלמיד ותיק הי' ביבנה שהי' מטהר את השרץ בק"ן טעמים אמר רבינא אני אד ואטהרנו ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור כו' וכ' הרמ"א שם בתשובה וז"ל וי"ל דבא ללמוד ק"ו זה לומר דאע"ג דהתורה כתבה דהשרץ מטמא מ"מ נמעט טומאתו בכל מה דאפשר מאחר דמדינא הי' טהור לגמרי (ר"ל דמצד דין הסברא הי' ראוי להיות טהור לגמרי) רק שחידשה בו התורה שהוא טמא אין לך בו אלא חידושו כו' א"כ נוכל לומר שדמו אעפ"י שהוא כבשרו אינו בכעדשה דנמעט טומאתו כל מאי דאפשר עכ"ל ז"ל ולפי"ז י"ל כן גם כאן דכיון דמסברא הי' ראוי שמת מצוה לא יהי' בו טומאה כלל דכיון דלצורך מצוה הוא נוגע סברא הוא דטהור