בית האוצר חלק א ח

התחלת מ"ת אבל אין ראיה מזה אקודם לכן ועכ"פ לפי"ז יחלוק רשב"ג אשינויא דירושלמי הנ"ל דאין עשה שקודם הדיבור דוחה כו' דלדעת רשב"ג הא מצוות מצה שנאמרה במצרים לא חשיבא עשה שלפני הדיבור כלל וכמובן ויש לפלפל בזה טובא ואין להאריך

וע"ע חולין (דף ק' ע"ב) במשנה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה א"ר יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיה"נ ועדיין בהמה טמאה מותרת להם אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו וע"ש בפיה"מ להרמב"ם דפי' הך בסיני נאמר כו' דהכוונה שאין אנו מקיימין מצות גיה"נ מפאת מה שנאמרה המצוה ליעקב רק מפאת מה שנאמר למשה לקיים האיסור ההוא עש"ה ומוכח מזה דהתחלת מ"ת רק מסיני ואולם ר' יהודה דפליג י"ל דס"ל באמת דהתחלת מ"ת מאברהם וכדברינו הנ"ל ואמנם י"ל דלכ"ע אין התחלת מ"ת מאברהם אלא דלר' יהודה הוא מיעקב ולרבנן מסיני אבל מקודם ליעקב לכ"ע איננה כיון דר' יהודה רק אגיה"נ הנאמר ליעקב קאי וא"כ אין ראיה מזה שיוחשב מ"ת גם קודם ליעקב וסברת פלוגתת ר' יהודה ורבנן עפיד"ז י"ל דפליגי בפלוגתא דשבת (דף קמ"ה ע"ב) דאמר התם ר' יוחנן מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין מפני שלא עמדו על הר סיני כו' ופליגא דר' אבא בר כהנא (האי מימרא דר' יוחנן דלא פסקה זוהמא עד סיני פליגא אדר"א כו') דאר"א בר כהנא עד ג' דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו אברהם הוליד ישמעאל יצחק הוליד עשו יעקב הוליד י"ב שבטים שלא הי' בהן שום דופי עכ"ל הגמ' וא"כ י"ל דר' יהודה ס"ל כר' אבא דמיעקב פסקה זוהמא ולכן סבור דמיעקב הי' התחלת מ"ת דכיון דפסקה זוהמא כבר היו ראויים לקבל התורה ורבנן ס"ל כר' יוחנן דמסיני הוא דפסקה זוהמא ולכן לא הי' מ"ת מקודם לכן ויש לפלפל בזה הרבה ואין להאריך

ה) ע' ירושלמי קידושין פ"א ה"א דנסתפק הירושלמי אי ב"נ יש להם. גירושין או לא ע"ש וק' דמדוע לא פשט מאברהם דמבואר בפרקי ר"א פרק (שלשים) דכתב גט להגר כששלחה ע"ש וכן הוא בתרגום יונתן עה"ת ע"ש ואי ב"נ אין להם גירושין מה הועיל הגט וע"כ דהאבות יצאו מכלל ב"נ ואפי' להקל ואולם למ"ד שם בירושלמי דב"נ יש להם גירושין אלא דאין הגירושין צריכים להיות בכתב רק כשמשלחה מביתו די ע' רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"ח אין ראיה ממה שכתב אברהם גט להגר דמעתה הרי הי' הגט רק להחמיר ולהחמיר וודאי הרי קיים אאע"ה כה"ת עד שלא ניתנה ואולם עדיין יוקשה שהרי הגט בא רק להתיר לעלמא ואז הרי היו כל העולם ב"נ חוץ מאברהם וא"כ אכתי למה נתן הגט הרי להתירה לאחרים ממ"נ או שאין הגט מועיל או שאין צריך וכנ"ל ובשלמא אי יצא מכלל ב"נ ניחא דהא וודאי דאשת ישראל כ"ז שלא נתגרשה מבעלה כדין גירושין דישראל אזי גם ב"נ נהרג עלי' משום אשת איש כיון דאכתי אשתו היא בדיני ישראל ולא גריעא מב"נ שבא על ארוסת ישראל דמתחייב ואע"ג דליכא אירוסין לב"נ וע"כ שפיר היתה הגר צריכה גט כדין להתירה לעלמא אם יצא אברהם מכלל ב"נ משא"כ אם נאמר דלא יצא רק דממדת חסידות נהג עצמו כישראל א"כ לגבי שאר הב"נ הא ליכא המדת חסידות ולמה הוצרכה לגט ודו"ק היטב. ואולם י"ל דנתן לה גט עבור איסור דידה כי כמו שאברהם נהג עצמו ממדת חסידות כישראל כן לא רצה שתעשה אשתו איסור לפי דין ישראל ובאתי רק להעיר

ודע דיש לעיין בדברי הפר"א שם דמבואר שם דאברהם החזיר אח"כ את הגר דקטורה היינו הגר עש"ה וק' שהרי אברהם הי' כהן וכמ"ש אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק ע' נדרים (דף ל"ב ע"ב) דדרשי' מהאי קרא דהוציא הקב"ה כהונה משם ונתנה לאברהם וא"כ איך הי' מותר בגרושה וי"ל דהפדר"א אתי למ"ד דלא היתה לו בת עדיין ע' ב"ב (דף ט"ז ע"ב) וע"כ שפיר נשאה משום מצות פו"ר מטעם עדל"ת ונהי דאפשר באחרת י"ל דלא מצא אחרת הגונה ואע"ג דמקיימין פ"ו גם כשיש לו בנים מאינה הגונה עכ"ז י"ל דעל אינה הגונה ליכא מצוה כלל לישא אותה ע' דוגמת זה סוטה (דף ה' ע"ב) דאמר דסוטה אינה מתייבמת משום דרחמנא אמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר כי היכי דלא ליסתרי' לביתי' ואת אמרת תתייבם ייבומי ופריך אלא מעתה לאחר נמי לא תינשא ומשני מי קא רמינן לה עלי' בעל כרחי' עכ"ל הגמ'. הרי דאע"ג דהיא מותרת לאחר עכ"ז א"א שיהי' מצוה לייבמה ולישאנה כיון דזינתה ואינה הגונה וייבום נמי הוא מכין מצות פ"ו אלא דהוא משום פ"ו דאחיו להקים לאחיו שם וא"כ ה"נ י"ל דכיון דהיו אז כל הדור עכו"ם לא מצא אשה הגונה ביניהם וע"כ לא רמיא מצוה לישא אותם ורק הגר דהיתה הגונה כיון דקטורה זו הגר ואקטורה דרשי' במדרש שהיו מעשי' נאים כקטורת ע"כ שפיר רמי' מצוה עלי' לישא אותה ושפיר נשאה מטעם עדל"ת ועי"ל בפשיטות דלא מצא אשה אשר רצונה להתגייר ושפיר לא הי' יכול לקיים המצוה רק בה וז"פ. ואולם התוס' בגיטין (דף מ"א ע"א) כתבו דלא שייך בכה"ג עדל"ת כיון דהלאו הוא בהעראה ועשה דפו"ר מתקיימת רק בגמר ביאה ואינו בעידנא עש"ה ואמנם לסברת הנ"י פ"ב דב"מ כל כה"ג חשוב בעידנא כיון דא"א לגמר ביאה בלי הכשר ההעראה וע"כ גם הכשר ההעראה חשוב מצוה עש"ה בנ"י והדברים מפורסמים. ואולם בחידושי במ"א כתבתי דבאמת לא הי' ראוי לומר כלל עדל"ת בביאה כי הך דמצינו ביבמות (ד' ג' א' ול"ט ב') ועוד בכמה דוכתי דמצות חליצה קודמת למצות ייבום לאבא שאול מחשש דשמא לא יתכוין לשם מצוה רק להנאת הגוף ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה מ"ש וא"כ ה"ה בכל עדל"ת בביאה ראוי לומר כן למ"ד מצצ"כ דיש לחוש שמא לא יתכוין למצוה רק להנאה ונמצא עושה איסור בלי מדחה ואולם למ"ד דמצות אצ"כ לא שייך זה ואמנם התינח רק במעשה גוף המצוה משא"כ מעשה ההכשר דבעצם איננו מצוה כלל ורק מפאת שהאדם עושה אותו מבור המצוה הנה הוא הכשר המצוה ונעשה עי"כ מצוה וע"כ נ' דשפיר בעי' בי' כוונה לכ"ע וע"כ בההעראה שפיר יש לחוש לכ"ע שמא לא יתכוין למצוה רק להנאה ונמצא עושה איסור בלי דחי' וע"כ שפיר לא אמרי' עדל"ת. [וי"ל דזהו כוונת התוס' הנ"ל שתירצו דאינו בעידנא ואין כוונתם לחלוק על סברת הנ"י פ"ב דב"מ רק כוונתם דמצות הגמר א"א שתדחה דהא אינו בעידנא ומצות ההכשר דהעראה נמי פשיטא להו דא"א שידחה דבהכשר דהעראה שוב ישן לחוש שמא לא יכוין לשם מצוה ונמצא שאינו מצוה כלל לכ"מ וכנ"ל ואם גם לא תרצה לפרש כוונת דברי התוס' כן עכ"ז הדברים נכונים בעצמותם בעזה"י] ובחידושי שם הבאתי ראי' לסברא זאת דהכשר חשיב מצוה רק אם האדם עושה אותו בכוונה לצורך המצוה משא"כ בעצמותו אין נחשב מצוה ואעפ"י שא"א למצוה בלעדי מעשה ההכשר ההוא והוא מתוס' מכות (ד' ח' ע"א) דאהא דתנן שם מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האת המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד (שאם מת הנלקה תחת ידו פטור מגלות) ובגמ' ממאי דמחטבת עצים דרשות דילמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה ואפ"ה אמר רחמנא ליגלי ומשני כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה ובתוס' וז"ל וא"ת מ"מ קשה משליח ב"ד דכיון דאילו לקה כבר לאו מצוה קעביד וכו' וי"ל דמ"מ איכא מצוה מתחלה משא"כ בחטיבת עצים דסוכה דאם מצאן חטיבות לא הי' שם חטיבת מצוה מעולם דהא לא נחטבו לכך עכ"ל. כוונתם דנהי דא"א לסוכה בלתי שיהי' שם חטיבת עצי הסכך תחלה עכ"ז כיון דחטיבת העצים רק הכשר מצוה הוא ע"כ חשיב הכשר מצוה רק אם נחטבו לכך היינו אם חטבם אדם בכוונה לצורך מצות הסוכה משא"כ אם נחטבו שלא לצורך הסוכה אז אין החטיבה חשובה הכשר מצוה כלל והוי רק מעשה גרידא של חטיבת עצים בעלמא לא מעשה הכשר מצוה דענין הכשר מצוה איננו רק מה שהאדם עושה אותו לצורך המצוה וכמובן. וע"כ כיון דגם אם נחטבו מאליהם שלא משום סוכה ואז הרי אין החטיבה חשובה הכשר מצוה ואעפ"כ גם אז א"צ לחטוב מחדש רק יכול לסכך באלו הנחטבים שלא משום סוכה לכן שפיר שייכא סברא דכיון דאילו מצא חטוב כו' משא"כ במלקות הרי תמיד המלקות מצוה ולא שייך לומר דכיון דאילו לקה כו' דהא אילו לקה שלא משום מצוות המלקות רק הכה אותו אדם הכאות כאלה הכאה בעלמא הרי באמת לא