בית האוצר חלק א עח

והנה נזכרתי עוד דברי הגמ' ביצה (דף י"ט ע"א) כי פליגי (תנאי דהתם ע"ש) כגון דאיטמי בפחות מכעדשה (מן השרץ) ואתא לקמי' דרבנן לשיולי בפחות מכעדשה איטמי אי לא מר סבר מדהא לא גמיר הערב שמש נמי לא גמיר ומ"ס הא הוא דלא גמיר הא הערב שמש גמיר וברש"י הא הוא דלא גמיר דלא כתיב בהדיא בכעדשה אבל הערב שמש דבהדיא כתיב מיגמר גמיר עכ"ל הנה שנחלקו תנאים בזה בענין החילוק בסברא דאדם יודע בין דבר המפורש לדבר הנלמד מדרשא דמ"ס דנהי דחזינן דאין יודע דין טומאה בכעדשה הנלמד מדרשא עכ"ז לא איתרע עי"כ חזקת אדם יודע בדבר המפורש בתורה ומחזקינן לי' עדיין ביודע דין הערב שמש הואיל והוא מפורש בתורה וא"צ להודיעו דין הע"ש עש"ה בסוגיא ומ"ס דאין לחלק בזה והואיל וחזינן דאין יודע דין הנלמד מדרשא איתרע ליה ג"כ חזקת אדם יודע גם בדבר המפורש וחיישי' נמי שאין יודע דין הע"ש אע"פ שהוא מפורש בתורה ובאתי רק להעיר

כלל יט) אדם יודע. הנה נא גוף האי סברא דאדם יודע לא ברירא כל כך דהא מצינו ביבמות (דף ק"ו ע"א) ועוד בכמה דוכתי בגמ' דחיישי' לב"ד טועין הרי דגם ב"ד לא מחזקי' להו כל כך בגמירי דינא וע"ע רש"י סנהדרין (ד' כ"ט ע"ב) ד"ה דאנן לא ידעי' שכ' כלומר יש דיינין הרבה שאינן בקיאין בהלכה זו דשנים שלא קנו מידו אין כותבין וע' קידושין (דף י"ג ע"א) אטו כלהו נשי דינא גמירי כו' וע' גיטין (דף כ' ע"ב) בעי רמב"ח היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עלי' והרי היא יוצאת מתחת ידו מהו מי אמרי' אקנויי אקניתה לי' א"ד אשה לא ידעה לאקנויי ושם (דף כ' ע"א) ודילמא זקן שאני דידע לאקנויי כו' ודילמא גברא שאני דידע לאקנויי כו' ושוב עיינתי בספר קהלת יעקב חלק מדות חכמים בערך אדם יודע וראיתי שהביא חבילות תשובות מסתפקים בהאי כללא דאדם יודע והביא ג"כ מקומות הנ"ל דמייתינא מלבד הך דגיטין וע"ע ב"מ (דף נ"ג ע"א) תוד"ה דלמא דאהא דאמר התם דמע"ש שאין בו ש"פ שנתערב לא חשיב דשיל"מ ע"י פדיון ופריך וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו ומשני דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ופריך וניתי דמאי ומשני דלמא אתי לאתויי ודאי כתבו ז"ל וז"ל וא"ת בהקומץ רבה קאמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ואמר לי ר' טרפון לך וקח בשוק ועשר עליו ולא גזרי' דלמא אתי לאתויי ודאי וי"ל דהתם ליכא למיגזר דלמא אתי לאתויי ודאי דידע שפיר דאין מפרישין מן החיוב על הפטור אבל הכא לא אסיק אדעתי' דדאורייתא ודרבנן לא מצטרפי עכ"ל נראה כוונתם ז"ל דכיון דהגמ' עושה מזה קושיא ותירוץ דהקשה וניתי מעשר דאית ליה כו' והתרצן הוא דחדית דדאורייתא ודרבנן לא מצטרפי לכן לא שייך בזה אדם יודע וחיישי' דלמא לא אסיק אדעתי' וע"ע ב"ב (דף ה' ע"א) במשנה כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראי' שלא נתן ואם אמר האחד לאחר שבנאו אני עשיתי משלי ותובע משותפו חצי היציאה והוא אומר נתתי חלקי נאמן דכיון דמחוייב לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא הי' בונה משלו אלא הי' תובעו בב"ד) מארבע אמות ולמעלן אין מחייבין אותו סמך לו (השותף) כותל אחר כו' מגלגלין עליו את הכל (דגלי דעתי' דניחא לי' בהגבהה דהיאך) בחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן (אם תובעו לדין לאחר שסמך כותלו לכותל ראשון ואומר לו תן לי חלקי במה שהגבהתי וזה אומר נתתי אינו נאמן אלא בעדים שאין משפט זה גלוי לכל ועד שיחייבוהו ב"ד אינו עשוי ליתן, רש"י) עכ"ל המשנה ומעתה הנה לא נשאר לנו לכאורה שום דבר ברור בהאי כללא דאדם יודע דמי מאתנו יוכל לשער איזה דין גלוי לכל ואיזה בלתי גלוי עד שנוכל להחליט ולומר אדם יודע כו' וצ"ע וע"ע בב"מ (ד' ע"ה ע"א) א"ר יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה בריבית מאי טעמא מידע ידעי דריבית אסורה ומתנה הוא דיהבי אהדדי עכ"ל הגמ' ומוכח דסתם בני אדם לא מחזקינן להו ביודעין איסור ריבית המפורש בתורה ואולם הא בורכא דממ"נ אם הסתם בן אדם יודע הרי יודע ואם אינו יודע א"כ לא שייך לומר דסתם בן אדם אסור להלוות דהא אינו יודע מן האיסור ועל כרחך האי מידע ידעי אין הכוונה למעט סתם בן אדם לומר דסתם בן אדם אינו יודע רק הכוונה דת"ח ידעי דריבית אסורה ויש להם דעת ובינה ליתן בתורת מתנה משא"כ סתם ב"א אף שיודעים איסור ריבית עכ"ז אין בהם דעת ובינה לכוון בלבם באמת בתורת מתנה ולכן אסורים להלוות וז"פ וע"ע יבמות (דף נ' ע"ב) דס"ל לרבנן דביאה פסולה יש אחרי' כלום דגזרי' ביאה אחר גט או מאמר אטו ביאה אחר חליצה וביאה ור' נחמי' ס"ל דביאה פסולה אין אחרי' כלום ושם (דף נ"ג ע"ב) מפרש טעמא דר' נחמי' דסבר דליכא למיגזר מידי ודקאמרת ליגזר ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה כיון דחליצה דאורייתא מידע ידעי ודקאמרת ליגזר ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה כיון דביאה דאורייתא מידע ידעי עכ"ל הגמ' הנה דנחלקו תנאי בענין ערך החזקת אינשי בידעי דינא דרבנן ס"ל דחיישי' שידמו דרבנן לדאורייתא ולא ידעו לחלק בין דרבנן לדאורייתא ור' נחמי' ס"ל דלא חיישי' להכי דמה שהוא דאורייתא מידע ידעי ולא יבואו להחליפו בדרבנן ובאתי רק להעיר

וע"ע בתמורה (דף כ"ג ע"א) הכל מודים (במפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתי' ואח"כ נמצאת הראשונה) שאם משך אחת והקריבה שהשני' מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך (בב"ד) דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרי' לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה (דחטאת אבודה שנתכפרו בעלי' באחרת דינה למיתה) ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרי' לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה (דמשום תקנת קדשים שלא ילכו למיתה דהוא איבוד לגמרי אמרי' שיתכפר באבודה כדי שתשאר האינה אבודה וחטאת שאינה אבודה שנתכפרו בעלי' באחרת אין דינה למיתה רק לרעי') וברש"י שם דהכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה ואפי' הקריב את האבודה ושייר לאינה אבודה דעביד כדין לרבנן דרבי עכ"ז מודו דשאינה אבודה מתה דכיון דעביד כן מעצמו ולא בא לימלך אדחיי' לשני' בידים דגלי דעתי' דלא איכפת ליה מינה (והילכך פסולו גדול יותר הואיל ונדחה בידים וכמו דלענין דיחוי דיחוי בידים גרע מדיחוי מאליו וכמבואר בתוס' פסחים (דף צ"ו ע"ב) ד"ה קודם וע"כ תמות) לא נחלקו אלא בבא לימלך בב"ד דגלי דעתי' דניחא לי' בתקנתייהו וליכא דיחוי בידים כו' עכ"ל והנה הדין הזה מתמיה לכאורה דמדוע יש לו לבוא לימלך בב"ד אם הוא בעצמו יודע הדין ועושה כדין ועל כרחך טעם הגמ' הנ"ל דלא אמרי' אדם יודע ואדרבה מחזקינן להו לאינשי בלא גמירי דינא ותלינן דהקריב האבודה סתם מפאת דלא איכפת לי' בתקנת קדשים ובירר להקריב איזה מהם שרצה ולא מפאת שידע שהדין כן וע"כ ה"ל בזה מדחה את שאינה אבודה בידים ושפיר תמות משא"כ לפי האי כללא דאדם יודע ודמחזקינן לאינשי בגמירי דינא ודאי דלא הי' לו להחשב דיחוי בידים במה שאינו בא לימלך בב"ד כיון דבסתמא מחזקינן דיודע הדין ועשה כן מפאת שהדין כן ולא שרצה לדחות את השניה דיחוי סתם בידים ודו"ק היטב

ועוד יותר נראה דרק אי מחזקינן להו לאינשי בלא גמירי דינא וע"כ אז אפי' אי איתרמי דבר כזה במי שיודע הדין ועשה כן מפאת הדין עכ"ז חשיב דיחוי בידים דכיון דבעינן שיהי' כאן גילוי דעת בפירוש דחפץ בתקנת קדשים ואי לאו הכי חשיב דיחוי בידים וכלשון רש"י אשר העתקתי וע"כ כיון דסתם אינשי לא גמירי דינא לכן גם זה שידע הדין שוב עכ"פ הרי אין כאן גילוי דעת שחפץ בתקנת קדשים כיון דהמעשה בעצמותה הרי אין לדון ממנה שעושה כן מפאת ידיעתו הדין רק אמרי' שעושה כן סתמא כיון דלא מחזקינן להו לאינשי בגמירי דינא וע"כ אף שהאמת הוא שידע הדין עכ"ז זה שוב רק דברים שבלב ואין כאן גילוי דעת שלא הי' שם דיחוי בידים ולכן חשוב שפיר דיחוי בידים [וע' כעין זה בכלל הקדום בשם אחד האחרונים משא"כ אם נאמר דאדם יודע ודמחזקינן להו לאינשי בסתמא בגמירי דינא א"כ וודאי קשיא דל"ל גילוי דעת כלל שאינו מדחה את השני דיחוי בעלמא הלא גם בסתמא הוא כן כיון דאדם יודע הדין וא"כ וודאי ידע שהדין כן ועשה כן מפאת הדין ול"ל גילוי דעת כלל וע"כ דלא מחזקינן להו לאינשי סתם בגמירי דינא וע"כ שוב גם אם ידע הדין ועשה כן מפאת הדין עכ"ז אין כאן גילוי דעת שלא דחה את השני דיחוי בעלמא ושפיר צריך שיבוא לימלך בב"ד ודו"ק היטב. ואמנם נתיישבתי דאין סתירה מהך דתמורה לכללא דאדם יודע סתמא כיון דבהך דתמורה הוא פלוגתא דרבי ודרבנן וכבר הבאתי בכלל י"ז דעת התוס' דבמידי דאית בי' פלוגתא לא אמרינן אדם יודע וכנ"ל וא"כ יש