בית האוצר חלק א עז

דכל כיוצא בזה אמרי' אדם יודע כו' וכמובן ואולם באשה שאיסור לאו שבה אינו מפורש בתורה ונלמד רק מדרשא לכאורה י"ל דיכול לטעון כן כיון דדבר הנלמד מדרשא אין ידוע לעולם וכתוס' קידושין הנ"ל ואין להוציא ממנו הכתובה מספק [וכן יש נפקותא בין לאו מפורש לנלמד מדרשא אי נימא דמקדש ח"ל ולא הכיר בה חשיב רק קידושי ספק וקידושין תופסין באחותה די"ל דאילו ידע שהיא ח"ל לא הי' רוצה ע' נוב"י תניינא סי' נ' וא"כ י"ל ג"כ דאם יודעין שידע שהיא ממזרת רק שאינו ידוע אם ידע שממזרת אסורה אז הוי קידושי וודאי מטעמא דאדם יודע וכנ"ל ואין קידושין תופסין באחותה ואולם באיסור שאין מפורש בתורה רק נלמד מדרשא יש לחוש שפיר שמא לא ידע האיסור והוי קידושי טעות ותפסי קידושין באחותה] וע' קידושין (דף ע"ז ע"א) ת"ר איזהו חללה כל שנולדה מן הפסולים מאי פסולים אילימא פסולים לו הרי מחזיר גרושתו דפסולה לו ובני' כשירים כו' א"ר יהודה ה"ק איזהו חללה כל שנולדה מן פסול כהונה נולדה אין לא נולדה לא הרי אלמנה וגרושה זונה (שנבעלה לכהן) דלא נולדה וקא הוי חללה אמר רבה איזהו חללה מוזכרת כו' כל שנולדה כו' מאי מוזכרת א"ר יצחק בר אבין ה"ק איזהו חללה שעיקרה מדברי תורה ואין צריכין לפרש מדברי סופרים כל שנולדה כו' וברש"י דסתם חלל היינו וולד הפסול לכהונה מדכתי' ולא יחלל זרעו אבל חללה הנעשית חללה ע"י ביאה הוצרכו לדרוש בה מקראות כו' עכ"ל וק' דמאי נ"מ בין חללה מפורשת לנלמדת מדרשא עד שהוצרכו לומר איזהו חללה מוזכרת כו' סוף סוף הרי גם הנלמדת מדרשא חללה גמורה ואסורה בלאו מה"ת כחללה המפורשת ואולם לפי התוס' קידושין (דף כ"ד ע"ב) הנ"ל י"ל דהנפקותא לענין אדם יודע דבחללה הנלמדת מדרשא לא שייך כל כך אדם יודע כבחללה המפורשת וכנ"ל ויש נפקותא בזה לענין היכא דקידשה ויודעין שידע שהיא נבעלת מאיסור ביאה דכהונה רק שאין יודעין שידע שאשה כזאת חשובה חללה ואסורה להנשא לו דאז בחללה מפורשת אין לחוש שלא ידע שנחשבת חללה ויש לה כתובה ואין קידושין תופסין באחותה משא"כ בחללה כזאת הנלמדת מדרשא וע"כ שפיר אמר איזהו חללה מוזכרת כו' כיון דיש נפקותא בזה וכנ"ל [ואולם בהך דקידושין י"ל עוד בפשיטות טפי דדבר המפורש בתורה חמור מדבר הנלמד מדרשא וע"כ יש נפקותא אם יאנסוהו לבעול אחת מב' חללות אחת מפורשת והב' נלמדת מדרשא דצריך לבעול את הנלמדת מדרשא כעין חולה דמאכילין הקל הקל ואמנם יש לעיין בזה אם שייך לומר כן בהך דקידושין כיון דהדרשא הוא רק לענין שתוחשב חללה משא"כ איסור ביאת החללה הרי מפורש בכתוב וע"כ אחרי שיודעין מדרשא שזו ג"כ חשובה חללה שוב היא בכלל איסור דחללה לא יקח כמו חללה המפורשת ולא קיל איסורה מאיסור חללה המפורשת והא דדבר הנלמד מדרשא קל ממפורש בתורה י"ל דהיינו רק אם עצם האיסור נלמד מדרשא וידובר בזה במ"א אי"ה ואכ"מ] ובאתי רק להעיר

וע"ע בש"ס בבא בתרא (דף קל"א ע"ב) א"ר יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא כו' (הכותב כל נכסיו לאשתו בלשון מתנה לא עשאה אלא אפטרופוס דאומד הדעת הוא דאין אדם מניח את בניו ונותן הכל לאשתו ולא נתכוון אלא לעשותה אפטרופא כדי שיחלקו לה בניו כבוד כו', רשב"ם) איבעי' להו אשה אצל בני הבעל מהו כו' וברשב"ם אשה אצל בני הבעל דלא הי' לו בנים ממנה דנימא אפטרופא שוויי' כדי שיכבדוה בני' שחייבין בכבודה אבל יש לו בנים מאשה אחרת אין חייבין בכבודה כל כך אלא מיתורא דקרא את אביך לרבות אשת האב וכל מי שאינן חייבין בכבודו אינו מקפיד אם אין מכבדין אותו וגם היא לא תקפיד אם לא יכבדוה אלו והלכך גם הבעל אינו חושש ולמתנה איכוין עכ"ל וצ"ע דמה בכך דחייבין רק מיתורא דקרא סוף סוף הרי חייבין בכבודה מה"ת ומדוע לא תקפיד אם לא יכבדוה הרי הכבוד מחויב לה ומה לי אם החיוב מפורש או נלמד רק מיתורא סוף סוף הרי הכבוד מחויב לה מה"ת ואולם עפ"י תוס' קידושין הנ"ל דלא שייך כל כך אדם יודע בדבר הנלמד מדרשא כמו בדבר המפורש בתורה א"כ י"ל דרק בבני אשת דהיא אמם ויודע וודאי שחייבים בכבודה דהחיוב מפורש בתורה אז הוא דאמדי' ואמרי' דלכבודה איכוון ולא למתנה משא"כ בחיוב כיבוד אשת אב דנלמד רק מיתורא וא"כ יש לחוש שלא ידע כלל מן החיוב ואין כאן אומדנא ברורה וע"כ שפיר לא מהני האומדנא לבטל מתנה המפורשת וע' דוגמת זה ברא"ש ב"ב (דף קמ"ח ע"ב) א"ר יוסף בר מניומי א"ר נחמן שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחר ועמד אינו חוזר חיישי' שמא יש לו נכסים במדינת הים (והוי רק מתנת שכ"מ במקצת דאם עמד אינו חוזר) והא דחיישי' מספיקא לאפוקי ממונא היינו טעמא משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרי' אם עמד חוזר והאי אומדנא לא אמרי' אלא היכא דבריר לן בוודאי דהוי מתנה בכל נכסיו אבל היכא דמספקא לן לא אמרי' אומדנא עכ"ל וא"כ ה"נ דכוותה ממש וכמובן ואולם לפמ"ש הרשב"ם דעיקר האומדנא הוא מפאת דלא שביק איניש בניו ויהיב לאשתו כלהו נכסי י"ל דמכח זה הוי גם בחיוב כיבוד דדרשא אומדנא ברורה דכיון דלא שביק איניש בניו כו' ע"כ יש לנו לומר מכח זה עצמו דוודאי ידע מחיוב כיבוד הנלמד מדרשא ולכבודה הוא דאיכוון ולא למתנה דאל"כ איך שביק בניו ויהיב לאשתו במתנה כלהו נכסי ודו"ק ואמנם לולי דברי הרשב"ם הנ"ל י"ל דהאי אומדנא לחודא דלא שביק איניש בניו כו' לאו אומדנא ברורה היא כל כך ולא מהני לבטולי מתנה ורק גם בצירוף הסברא דאדם יודע שבניו חייבין בכבודה ורוצה שיכבדוה אחר מיתתו ולכן עשאו אפטרופא כדי שיהיו צריכים לה ומכבדים אותה הוא דאמרי דלאפטרופא איכוון ולא למתנה וע"כ בחיוב כיבוד הנלמד מדרשא דלית בי' אדם יודע כל כך ואיקלשא לה סברת האומדנא השני' הנ"ל דמסתמא איכוון רק לכבודה לפי שיודע שחייבין בכבודה לכן שפיר לא ברירא תו האומדנא כל כך כמו בבני אשתו ושפיר איבעי' לגמ' אי מהני האומדנא לבטולי המתנה ודו"ק ובאתי רק להעיר

וראיתי לאחד מן האחרונים ונשכח ממני אנה ראיתי שביאר בסברת הרא"ש ב"ב הנ"ל דכיון דיהיב מתנה סתמית אלא דבלב הוא דכיוון דאם יעמוד יוכל לחזור א"כ לכאורה הא ה"ל דברים שבלב ואין ראוי שיועיל וכמו שהעירו בזה בתוס' ב"ב (דף קמ"ו ע"ב) ד"ה מאן ועל כרחך לומר דכיון דאנן סהדי דלא יהיב איניש כל נכסי לאחריני לכן לא חשיב זה דברים שבלב כיון שמחשבתו גלוי' לכל וע"כ התינח היכא דהאומדנא ברורה משא"כ היכא דיש לחוש שיש לו נכסים במדה"י ושוב אין האומדנא ברורה ואין מחשבתו גלוי' איפוא א"כ שוב אפי' אם האמת שאין לו נכסים במדה"י עכ"ז שוב סוף סוף ה"ל מחשבתו רק דברים שבלב דאינם דברים ושפיר לא מהני לבטולי מתנה עכת"ד והם דברים נכונים ולפי"ז גם בהך דב"ב (דף קל"א ע"ב) נמי בחיוב כיבוד הנלמד מדרשא דאין החיוב ידוע כיון דדבר הנלמד מדרשא אין נודע כ"כ וכתוס' קידושין וא"כ אין זה דבר הגלוי לכל דלכבודה איכוון שהרי לא הכל יודעין שמחויבין בכבודה והרבה בני אדם אין יודעין מחיוב זה כלל וא"כ אלו בני אדם א"א להם להבין בדעתו כלל דלכבודה איכוון דמה לו להטיל עליהם עול כבודה כיון שאין חייבין באמת בכבודה ורק היודעים מחיוב כיבוד זה הוא דמשערין דכיון דלא שביק איניש בניו ויהיב כלהו נכסי לאשתו מסתמא ידע גם הוא מחיוב כיבוד זה ולכבודה הוא דאיכוון משא"כ אותם הרבה בני אדם הבלתי יודעים כלל באמת מחיוב זה א"כ הרי א"א להם לשער בכוונתו כלל כן ועל כרחך הם מבינים כוונתו כמשמעה דלמתנה גמורה איכוון וא"כ שוב הרי אין כוונת אפטרופא שלו גלוי' לכל וא"כ כיון דאינה גלוי' לכל שוב ה"ל דברים שבלב ולא מהני מידי אפי' לדידן דמשערינן שהי' לו כוונת אפטרופא כיון דהוא דברים שבלב דאינם דברים ואין בכחם לבטל מתנה המפורשת ודו"ק

והנה כ"ז כתבתי לפי סברת הרשב"ם הנ"ל דיש כאן חיוב כיבוד אלא דהוא רק חיוב כיבוד הנלמד מדרשא אבל באמת סברת הרשב"ם הזאת צע"ג מגמ' כתובות (דף ק"ג ע"א) דמבואר שם דחיוב כיבוד דאשת אב מיתורא דאת אביך הוא רק בחיי האב אבל לא לאחר מיתת האב ע"ש וכבר עמד ע"ז הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס שלו בב"ב שם: