בית האוצר חלק א עו

ההוא דאתא לקמי' דר' אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת א"ל ר' ירמי' נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר דס"ת כולי' מי הפסיד א"ל אין שכל ס"ת שאין אזכרות שבו כתובות לשמן אינו שוה כלום כו' ההוא דאתא לקמי' דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת ומ"ש מדר' אמי (דא"ל אין אתה נאמן להפסיד ס"ת) התם איכא למימר טעי בדר' ירמי' הכא כיון דקמפסיד כולי אגרא ואתי ואמר אימר קושטא קאמר (התם איכא למימר דמשקר ונתכוון להקניט וסבר שלא יפסיד אלא שכר האזכרות כר' ירמי' אבל הכא גבי גוילין דיודע הוא שיפסיד כל שכרו ואתי ואמר אימר קושטא קאמר) עכלה"ג ומוכח קצת מזה דבמידי דאית ביה פלוגתא לא שייך אדם יודע וע"כ אע"ג דלית הילכתא כוותי' דר' ירמי' מ"מ תלינן דההוא גברי טעי בדר' ירמי' וע"ע סנהדרין (דף ט' ע"ב) תד"ה עידי דכתבו אהא דאמרי' שם (דף מ"א ע"א) עידי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ופריך והא אתרו בה ומשני דלא אתרו בה ופריך ואי לא אתרו בה היכי מיקטלא ומשני באשה חבירה ואליבא דר' יוסי בר' יהודה דתני' ר"י בר"י אומר חבר א"צ התראה כו' וע"ז כתבו שם דאע"ג דסוף סוף מוכרחת הנערה המאורסה ליהרג ע"פ עדותן וא"כ הרי ידעו דבאו להרוג את האשה מ"מ יכולין לומר דלא ידעו שהיתה חבירה א"נ לא ידעו דחבר א"צ התראה עכ"ל אלמא דאפי' לר' יוסי בר"י דס"ל דחבר א"צ התראה עכ"ז יכולין העדים לומר לא ידענו מזה והיינו ג"כ כנ"ל דבמידי דאית ביה פלוגתא לא שייך אדם יודע

וע"ע ב"ב (דף ס"ג ע"א) ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מע"ר שלו כו' ופריך אמאי אין אדם מקנה דשלב"ל ומשני כיון דא"ל ע"מ שמע"ר שלי שיורי שייר למקום מעשר וברשב"ם ד"ה מע"ר שלו כ' כדמפרש לקמן דכיון דאין אדם מקנה דשלב"ל שיורי שייר למקום מעשר עכ"ל ומבואר דמאי דאמרי' שיורי שייר כו' איננו מפאת שעצם הלשון מוכיח כן רק מפאת דאדם יודע דאין אדם מקנה דשלב"ל וע"כ וודאי הי' כוונתו לשיורי וא"כ מבואר בזה דשייך אדם יודע במידי דאית בי' פלוגתא דהא פלוגתא דתנאי הוא אי אדם מקנה דשלב"ל אי לא וע"ע ב"ב (דף קנ"ו ע"א) במשנה דס"ל לר' אליעזר שם דדברי שכ"מ לאו ככתובים וכמסורין דמיין אלא הוי כמתנת בריא בעלמא דצריך קנין ע"ש ובגמ' שם (דף קנ"ו ע"ב) קונין קנין משכ"מ אפי' בשבת ולא לחוש לדברי ר"א אלא שמא תיטרף דעתו עליו (דלא סמכה דעתו שתתקיים צוואתו באמירה בעלמא הילכך כדי להפיס דעתו קונין כו', רשב"ם) עכ"ל הגמ' וק' דמדוע לא סמכה דעתי' והא אמרי' אדם יודע ומחזקינן סתם אינשי בגמירי דינא והא קיי"ל דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורין כו' ואולם לשיטת תוס' הנ"ל דבמידי דפלוגתא ליתא להאי כללא דאדם יודע ניחא דהא ה"נ ר"א פליג אהך דדברי שכ"מ ככתובים כו' וסובר באמת דצריך קנין וא"כ יש לחוש שגם השכ"מ טועה וחושב כסברת ר"א ומדויק בזה לשון הגמ' קונין קנין כו' ולא לחוש לדברי ר"א אלא שמא תיטרף כו' ולכאורה ל"ל האי ולא לחוש הרי הי' די שיאמר קונין קנין משכ"מ אפי' בשבת כדי שלא תיטרף כו' וממילא הוי ידענא דאין הטעם משום דר"א אלא משום שמא תיטרף ואולם לפי הנ"ל הנה מדוקדק הלשון דה"ק ולא לחוש באמת לדברי ר"א אלא דחיישינן שמא תיטרף דעתו של שכ"מ היינו דנהי דאנן לא חיישי' לדר"א עכ"ז לא שייך אדם יודע בזה כיון דסברת ר"א הוא להיפוך וע"כ עלי' דשכ"מ שפיר איכא למיחש שמא חושב כסברת ר"א ולכן קונין קנין כדי שלא תיטרף דעתו וע"ע יבמות (דף כ"ח ע"ב) דס"ל לר"ש דב' אחיות שנפלו לייבום פטורות מחליצה ומייבום מה"ת מדרשא דואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהן ורבנן פליגי עלי' וס"ל דמתייבמות מה"ת ומדרבנן הוא דלא מתייבמות משום איסור אחות זקוקה וס"ל לר"ש התם נמי דהיכא דאחת מהם איסור מצוה כו' חולצות ולא מתייבמות וקמפרש שם (דף כ"ט ע"א) טעמא גזירה משום איסור מצוה דעלמא ופריך התינח איהי אחותה מאי איכא למימר ומשני גזיר' אחותה משום לתא דידה ופריך והא גבי ערוה לא גזרי' ומשני שאני ערוה דמיגמר גמירי לה אינשי וקלא אית לה וברש"י דמיגמר גמירי לה אינשי והכל יודעין שאין צריכה חליצה כו' אבל ערוה דנעשו צרות לר"ש לא כ"ע גמירי הילכתא דאיסור שתיהן שוות כו' עכ"ל ונראה הכוונה ג"כ דכיון דהוא מידי דפלוגתא ורבנן פליגי עלי' דר"ש לכן גם לר"ש לאו כ"ע גמירי דהילכתא כוותי' ומודה ר"ש גופי' דלא שייך בזה אדם יודע כמו גבי שאר ערוה שהיא ערוה אליבא דכ"ע ואולם יותר נראה דהכוונה שם כדברי התוס' קידושין המובאים בכלל הבא דלא שייך כל כך אדם יודע הדבר הנלמד מדרשא כמו בדבר המפורש בתורה וע"כ הך דר"ש נמי דהוא רק דרשא מואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות כו' לא גמירי לי' אינשי כ"כ כשאר ערוה שהיא מפורשת בתורה ומ"ש רש"י דלאו כ"ע גמירי הילכתא כו' אין הכוונה דלא גמירי דהילכתא כר"ש רק הכוונה פשוטה דלא גמירי לזה הדין וההלכה שאמר ר"ש דבשעה שנעשו צרות כו' ועוד נראה מלשון הגמ' דאמר דשאני ערוה דמיגמר גמירי כו' וקלא אית לה דהי' זה ידוע לחכמים ז"ל שכן הוא המציאות שהכל יודעין איסורי העריות המפורשות ולפי"ז הא דאמרי' בכמה דוכתי דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו אין ראי' מזה דמחזקינן לאינשי סתמא בגמירי דינא כיון דבעריות בפרט כן הי' הדבר במציאות שהיו העריות ודיניהם ידועים וכדאמר דמיגמר גמירי לה אינשי כו' וע"ע בש"ס ע"ז (דף ל"ה ע"א) דפריך מ"ט גזרו אגבינות עכו"ם ואריב"ל משום ניקור ור' חנינא אמר לפי שא"א לה בלא ציחצוחי חלב ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה כו' וע"ש בתוד"ה חדא דקיי"ל כריב"ל ובב"י ליו"ד סי' קט"ו וז"ל וכ"כ סמ"ק בשם ר"י דאע"ג דאנו נוהגים היתר במים מגולים כו' היינו משום דלא שייך בהו טעם של איסור אלא משום נחשים הילכך כי שרית להו במקום שאין הנחשים מצוים לא יבואו להתיר במקום שהם מצוים אבל גבי גבינות דשייך בהו טעמי טובא לאסור כגון עור קיבת נבילה ואינך טעמי דקאמר התלמודא הילכך אי שרית לגבינות במקום שאין הנחשים מצויין אתי למישרי נמי במקום שהם מצויין עכ"ל וכ"ה שם בב"ח ובליקוטי מהרי"ל ה' או"ה בשם הסמ"ק שבגבינות יסברו העולם טעמים האחרים דש"ס ע"ז הנ"ל והילכך לא יחלקו בין מקום שאין הנחשים מצויין כו' ונראה ג"כ דכיוונו להאי סברא דבמידי דפלוגתא לא שייך אדם יודע וע"כ כיון דהוא פלוגתא בגמ' אי טעם איסור הגבינות משום גילוי או משאר טעמים ע"כ תו לא שייך בזה אדם יודע וגם לריב"ל דהטעם משום גילוי עכ"ז אין להחזיק הטעם הזה בידוע לכל דיכולין לטעות שפיר כסברת בני פלוגתי' דהטעם משום תערובת חלב כו' וכנ"ל ולא דמי למים מגולים דפשוט לכל שטעם איסורם משום גילוי שהרי א שם סברא אחרת באיסור מים מגולים ובאתי רק להעיר

כלל יח) אדם יודע לא שייכא כל כך סברא דאדם יודע בדבר הנלמד רק מדרשא כמו בדבר המפורש בתורה. כן יש ללמוד מתוס' קידושין (דף כ"ד ע"ב) ד"ה הואיל דאהא דאמרי' שם ת"ר בכולם (בכל הכ"ד ראשי איברים) עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שיחרור כו' ר' טרפון אומר אינו צריך ר"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זיכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הוא (בתמי') הא קראי קדרשי' (דשן ועין מפורש בתורה שהעבד יוצא בהן ושאר איברים דרשי' בקידושין שם מדרשא דכלל ופרט וכלל ע"ש) אלא (אימא) הואיל ומדרש חכמים הוא כו' כתבו התוס' ז"ל וז"ל וא"ת ומה בכך דמדרש חכמים הוא והלא כמה גופי תורה אינן באין אלא מכח דרשא לכן נראה לר"ת דגט זה אינו אלא מדרבנן דחיישי' שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה לפי שאין המדרש ידוע לעולם לכך תיקנו גט שיחרור עכ"ל ויש לעיין המקדש חייבי לאוין דמבואר בכתובות (דף ק"א ע"ב) דאם לא הכיר בה אין לה כתובה אולם אם הכיר בה עד"מ שהיא ממזרת וודאי דאין יכול לטעון שלא ידע מן הלאו דממזרת