בית האוצר חלק א עה

שבת ועי"ל דאיסור שביתת ב"נ הרי נלמד בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) רק מקרא דיום ולילה לא ישבותו הנאמר בנח וא"כ י"ל דאדה"ר עדיין לא הוזהר ע"ז ואולם מהא דפריך שם וליחשבי' גבי ז' מצות ב"נ מוכח קצת איפכא דאל"כ הל"ל דלא חשב רק אותם שאדם נצטוה עליהן דכל הז' מצות ס"ל לש"ס סנהדרין שם דנצטוה גם אדם וכדיליף להו לכלהו בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) שם מקראי דאדם ואולם באמ"ה יש פלוגתא אם נצטוה אדם ואכ"מ וי"ל עוד דהא דאמר בפדר"א אמר אדם עכשיו יודע אני שנבדל יום הקודש מיום החול שאין לבער אש בשבת כו' אהבערה לחוד קאי ויוכל להיות דיש בהבערה ענין מיוחד דאע"ג דבב"נ העשיית מלאכה מצוה עכ"ז המבוקש רק שיעשה אחת ממלאכות אחרות לא הבערה ויוטעם בזה הא דאמרי' בברכות (דף נ"ג ע"א) דנר שהדליקו עכו"ם בשבת אסור לברך עליו במוצ"ש משום שלא שבת ממלאכת עבירה ע"ש ודקדקתי מזה באתוון דאורייתא כלל י' דאיסור דמלאכת שבת הוי עבירה בעצם המעשה לא לבד שהאדם העושה הוא העובר דאל"כ מדוע חשיב מלאכת עבירה הרי העכו"ם איננו מצווה על השבת וא"כ הרי אין כאן עבירה לא מפאת המעשה ולא מפאת העושה וע"כ דעצם המעשה הוי עבירה במלאכת שבת עש"ה ואולם לכאורה עדיין הדבר צריך הסברה דכיון דהעכו"ם הרי מצווה להיפוך לעשות מלאכה וא"כ היכא דלא עשה העכו"ם שום מלאכה אחרת רק זאת שהדליק נר זה א"כ הא היתה ההדלקה מצדו מעשה מצוה וא"כ זה נגד הסברא קצת דתוחשב מעשה אחת בעינה מצוה מפאת העושה ועבירה מפאת עצמותה וה"ז ב' היפיכים בנושא אחד [ולפמ"ש בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קכ"ג דאמ"ה לא חשוב מוסיף לב"נ משום דעמד והתירן כו' עש"ה לק"מ דמעתה שעמד והתירן הרי אין כאן מצוה מפאת העושה וז"פ] ואולם לפי הנ"ל ניחא כיון דבש"ס ברכות הנ"ל במלאכת הבערה איירי וא"כ במלאכת הבערה הא גם בב"נ איננו מצוה אם מבעיר בשבת דמצותו רק לעשות אחת ממלאכות אחרות וכנ"ל ובאתי רק להעיר

והנה נזכרתי עוד כי בב"ר פרשה ט"ז מפורש שניתן לאדם מצות שבת וז"ל שם עה"כ ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ויניחהו נתן לו מצות שבת כד"א וינח ביום השביעי לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור את יום השבת לקדשו עכ"ל ונתיישבתי דאין להכריע מזה אם קיים אדם כה"ת עד שלא ניתנה דאפי' קיים את התורה מעצמו עכ"ז י"ל דניתן לו מצות שבת מפאת גדול המצווה ועושה כו' וי"ל עוד טעמים אחרים ואין להאריך וע"ש עוד במדרש דאמר ד"א לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שנא' תעבדון את האלקים וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו עכ"ל ובזה מיושב ג"כ הקושי' המובאה לעיל דאיך הקריב אדם קרבן הא לא הוי ממשקה ישראל ולהנ"ל לק"מ כיון שבפירוש הותר ונצטוה לו להקריב קרבן מבע"ח דומי' דתשמרו להקריב לי במועדו דאיירי בתמידין שהם בע"ח וז"פ

וע"ע בב"ר פרשה כ"ב התחיל אדה"ר מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת כו' ונראה דגם מאמר זה ס"ל דאדה"ר שמר שבת וכמובן

וע"ע שבת (דף ס"ט ע"ב) אר"ה הי' מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד חייא בר רב אמר משמר יום אחד ומונה ששה במאי קמיפלגי מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדה"ר עכ"ל הגמ' ומשמע ג"כ קצת דאדה"ר שמר שבת וע"ש בפירש"י

והנה ראיתי עוד בתנא דבי אלי' רבא פרק ו' וז"ל ברוך המקום ברוך הוא שספר את עצמו עם הצדיקים אדם קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן והעלה שור ע"ג המזבח שנא' משור פר מקרין מפריס נח קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן שנא' ויבן נח מזבח לד' וגו' אברהם קיים כל מה שכתוב בתורה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי כו' עכ"ל ומוכח להדיא מדברי התד"א דלא הי' קיום תורה עד שלא ניתנה באדם זולת מה שהקריב קרבן ונראה דפליג בזה אב"ר הנ"ל דס"ל דאדם נצטוה להקריב קרבנות דאילו מדברי התד"א מוכח דעשה זה מעצמו בתורת קיום מצותה של תורה עד שלא ניתנה שנאמר בה מצות הקרבת קרבנות אלא דאדה"ר קיים מן התורה עד שלא ניתנה רק מצוה זו לבד ואברהם קיים אותה כולה וכנ"ל וע"ע בזוהר בראשית (דף כ"ז ע"א) לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת וכן הוא גם בילקוט בראשית רמז כ"ב וז"ל ויניחהו בגן עדן לעבדה שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה והלא כל האילנות נצמחים מאליהן כו' אלא לעבדה ולשמרה לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותי' שנא' לשמור את דרך עץ החיים כד"א עץ חיים היא למחזיקים בה עכ"ל ומוכח קצת דנצטוה אדם על כל התרי"ג מצות וי"ל דזה הי' רק לפי בחינתו קודם החטא וגם בג"ע דייקא וכל' הכתוב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה והוא דוגמת מ"ש הרמב"ן דקיום תורה עד שלא ניתנה דאבות הי' רק בא"י מקום המקודש משא"כ אחרי החטא ואחרי שנטרד מג"ע אין ראיה מכאן שקיים את התורה ויש לדחות עוד בגווני אחריני ובאתי רק להעיר

וע"ע בס' דברי דוד להט"ז ז"ל עה"ת פ' בראשית עה"כ זאת הפעם עצם מעצמי דפירש"י מלמד שבא אדה"ר על כל בהמה וחי' ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה וכ' ע"ז הדברי דוד וז"ל והקשו המפרשים איך בא על בהמה שהרי נצטוו על העריות ובהמה בכלל עריות כדאיתא פרק ד' מיתות כו' ובאמת הקשו קושי' זו מחסרון ידיעה דאיתא פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ח ע"ב) שעה שביעית נזדווגה לו חוה כו' תשיעית נצטוה כו' הרי דהציווי על מצות שלו הי' אחר זיווג חוה ודבר זה שבא על בהמה וחי' הי' לפני זיווג חוה כו' עכ"ל ז"ל ומבואר דאדה"ר לא קיים מצות ב"נ טרם נצטוה עליהם ואולם אין מזה ראיה כ"כ לומר דלא קיים גם מצות התורה עד שלא ניתנה די"ל דרק כ"ז שלא קיבל גם מצות ב"נ ולא הי' בו עדיין ענין קבלת מצותיו ית' כלל הוא שלא קיים את המצות משא"כ אחרי שקיבל ז' מצות ב"נ ונכנס בגדר קיום ציוויו ית' אזי קיים ועשה גם הציוויים אשר עתיד הוא ית' לצוות לישראל וכמובן ובאתי רק להעיר

כלל יז) אדם יודע. התוס' בגיטין (דף מ"ה ע"א) ד"ה מידי ובב"מ (דף ט"ו ע"ב) ד"ה ונתן ובערכין (דף ל' ע"א) ד"ה דלמא כתבו דסברא דאדם יודע כו' שייך רק במידי דלית ביה פלוגתא אבל מידי דאית ביה פלוגתא בגמ' אז אפי' למ"ד הסובר כך עד"מ מ"מ מודה דל"ש לומר אדם יודע שהדין הוא כך שהרי לדעתי' בר פלוגתי' טעה בזה וע"כ כמו שבר פלוגתי' טעה הנה כן כל אדם יכול לטעות וע"כ לא שייך בכה"ג אדם יודע כו' עש"ה שכן הוא תוכן כוונתם אם שאין כן לשונם וכן מתבארת עוד סברא זו מדבריהם בקידושין (דף ס"ז ע"ב) ד"ה מה"מ שכתבו דאפי' אליבא דר' יהושע דס"ל דאין ממזר מחייבי כריתות אלא מחייבי מיתות ב"ד עכ"ז מודה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות מדאמרינן בגמ' אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו אלמא דדבר פשוט הוא לכ"ע עכ"ל וכוונתם כנ"ל דבמידי דפלוגתא לא שייך אדם יודע וע' ספרי לקח טוב כלל א' ד"ה ואולם יוקשה ע"ז כו' עש"ה מה שהעירותי שם על סברת התוס' הנ"ל וע"ע בהוספות שבסוף ספרי לקח טוב בהוספה לכלל ד' עש"ה וע"ע בזה בנדרים (דף כ"ח ע"ב) בר"ן שכ' וז"ל והחכם הגדול ר' משה מקורטובי ז"ל חולק עליו ואמר דבר פדא ועולא בתרתי פליגי והא בהא תליא דמשום דס"ל לבר פדא דקדושה לא פקעה בכדי קאמר דפדאן חוזרות וקדושות דאי לאו הכי ל"ל להאי גברא למימר עד שיקצצו אם לומר שלאחר מכאן תהי' הקדושה נפקעת ממילא זה אי אפשר דקדושה לא פקעה בכדי וכו' עכ"ל מבואר דס"ל דאפי' במידי דאית ביה פלוגתא שייך אדם יודע שהרי כ' דלמ"ד דקדושה לא פקעה בכדי הכל יודעים שכן הדין ואף שיש אמוראים החולקים וסוברים דקדושה פקעה בכדי וע"ע תוס' ב"ב (דף ע"ז ע"א) ד"ה אמר אמימר שכתבו דלרבא דסובר אין אותיות נקנות במסירה ליכא למיחש שמא מסר לו השטר לגבות החוב דהכל יודעין דאין המסירה מועלת דאין אותיות נקנות במסירה עכ"ל ומבואר ג"כ דשייך אדם יודע במידי דאית ביה פלוגתא שהרי אביי חולק וסובר דאותיות נקנות במסירה וע"ע ש"ס גיטין (דף נ"ד ע"ב)