בית האוצר חלק א עד

מצות דב"נ חייבים בם ובאביזריהו ועי"ל דקשיא לי' למהרש"א ז"ל אהא דאמר בעירובין שם אדה"ר חסיד גדול הי' כו' ופירש מן האשה כו' וע"ז הוקשה לו דעכ"פ אין הפרישה ראוי' להחשב חסידות כיון שיש בה ביטול של בבוקר זרע וגו' וגם אמרו ביבמות (ד' ס"ב ע"ב) אעפ"י שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה כו' וגם הרי בא מתוך כך לידי השחתת זרע וכנ"ל וא"כ אפי' אי ב"נ אין מצווה בכל הנ"ל עכ"ז לא היה להש"ס לקרותו חסידות

וראיתי בס' ראשי בשמים להגאון הצדיק ר' ישעי' פראגא ז"ל בפ' נח עה"כ ויבן נח מזבח וגו' ויעל עולות וגו' הקשה הא לא הוי ממשקה ישראל כיון שלא הותר לו אז עדיין לאכול בשר ותי' דכיון דאחרי ההקרבה מיד הותר לו אכילת בשר לכן הי' מותר להקריב עכת"ד והנה סברת תירוצו זה הוא גמ' מנחות (ד' ה' ע"א) דאיסור שנעשה היתר באותו יום לית בי' משום ממשקה ישראל משום דאין מחוסר זמן לבו ביום וחשוב בשעת ההקרבה מיד כאילו היה היתר והנה קושיתו זאת בלא"ה לא קשה דממשקה ישראל איננו מפסולי קרבנות ב"נ בבמה שלהם וא"כ מנ"ל דנח קיים תורה עד שלא ניתנה ואולם מאדה"ר לכאורה יש להקשות כן שהקריב ג"כ קרבן פר שקרניו קודמות לפרסותיו וכמבואר בע"ז (ד' ח' ע"א) ובכמה דוכתי וא"כ אצלו הרי לא הותר בשר באותו יום וגם הרי אדה"ר קיים תורה עד שלא ניתנה וכדמוכח לכאורה ממהרש"א עירובין הנ"ל אם לא שנדחה כאשר דחינו למעלה ואולם באמת גוף האי קושי' דממשקה ישראל לאו קושי' היא שהרי כתיב רק ממשקה ישראל וזה הא הוי שפיר ממשקה ישראל שהרי כשתהי' האומה הישראלית יהיה מותר להם וז"פ

ודע דבפי' ידי משה על המ"ר בב"ר פרשה ט"ז כ' דבשר קדשים הי' מותר גם לאדה"ר ע"ש שכתב על דברי המ"ר שם אכול תאכל (שנא' באדה"ר מכל עץ הגן אכול תאכל) א"ר יעקב דכפר חנין מתי יתכשר לאכילה משתשחט וכ' ע"ז וז"ל ואף שלא נצטוה אדה"ר על שחיטה לפי שנאסר לו בשר תאוה רק מבשר קדשים ובקדשים כ"ע מודים שהי' צריך שחיטה וכוונת המדרש במה שהזכיר שחיטה להורות שנאסר לאדם בשר תאוה עכ"ל והנה לשונו קצת אינו מדוקדק וכוונתו דאיסור בשר דאדה"ר הי' כאיסור בשר תאוה דמדבר דהיו אסורים בבשר חולין ומותרים בבשר קדשים וה"נ הי' אדה"ר אסור בבשר חולין ומותר בבשר קדשים וזהו שכתוב במדרש דהותר לו בשר משתשחט והכוונה אבשר קדשים ולכן הזכיר המדרש שחיטה ואע"ג דלא ניתנה שחיטה לב"נ עכ"ז בקדשים גם ב"נ צריכים שחיטה וכיוון בפירושו זה ליישב הסתירה שבין המדרש הנ"ל לגמ' סנהדרין (ד' נ"ט ע"ב) דמבואר שם דלא הותר לאדה"ר בשר כלל ומוכח שם דאפי' בשר שחוט היה אסור לאדה"ר ולאו דווקא אבמה"ח ולכן תי' דהמדרש איירי בקדשים ובקדשים גם הגמ' מודה דהי' מותר

והנה לדברי הידי משה הנ"ל ג"כ לא קשה קושית הראשי בשמים הנ"ל דכיון דהיו מותרין בבשר קדשים א"כ שפיר הוי ממשקה ישראל כמו שהיו קדשים דמדבר נחשבים ממשקה ישראל ואעפ"י שבשר תאוה הי' אסור להם ויש לדון בזה באמת מדוע היו קדשים דמדבר נחשבים ממשקה ישראל הא כל קרבן באמת אינו ממשקה ישראל דאסור לישראל מפאת ההקדש ועל כרחך דכיון דאילו לא הי' הקדש הי' מותר מיקרי משום זה ממשקה ישראל וא"כ אלו שאילו לא היו הקדש שוב היו אסורים משום בשר תאוה מדוע חשיבי ממשקה ישראל וע' תוס' מנחות (ד' פ"ד ע"א) ד"ה שומרי דאהא דשומרי ספיחים בשביעית (לצורך העומר) נוטלין שכרן מתרומת הלשכה הקשו הא מן המשומר אסור בשביעית ולא הוי ממשקה ישראל ותירצו דקצירך ונזירך אמר רחמנא (בשביעית) דידך אין ולא של הקדש עכ"ל וקשה ג"כ כנ"ל דאילו לא הי' הקדש שוב הרי הי' אסור משום שביעית ויש לדבר בזה ואכ"מ]

ודע דלדברי הידי משה הנ"ל דאע"ג דאין שחיטה לעכו"ם מ"מ קרבנות ב"נ אפי' בבמה שלהם צריכין שחיטה ויש להביא ראי' לזה ואכ"מ ופשוט דשחיטת הב"נ עצמו כשירה בהו ע' זבחים (ד' קט"ז ע"ב) דעכו"ם אין מצווין על שחוטי חוץ ומותרין להקריב בבמה ואסור לישראל לסייען ולעשות שליחותן ע"ש וא"כ ההכרח שישחטו בעצמן וא"כ מצינו שחיטה לב"נ כיון דקדשים שלו צריכין שחיטה ושחיטתו כשירה בהו וי"ל דזה טעם הרמב"ם בפ"ד משחיטה ופ"ב מאבות הטומאות דעכו"ם חשוב בר זביחה ע"ש ויש לדבר בזה ואכ"מ [ודע דלדברי הידי משה הנ"ל צ"ל דמ"ד דמדרש הנ"ל ס"ל כמ"ד בזבחים (דף קט"ז ע"א) דשלמים הקריבו ב"נ דלמ"ד שם דמקריבין רק עולות א"כ עולה הא כולה כליל וליכא אכילה בקדשים דידהו וז"פ]

והנה לשיטת התוס' סנהדרין (ד' נ"ו ע"ב) ד"ה אכל דמתה מאליה הי' מותר לאדם ורק להמית ולאכול הוא דהיה אסור לו ע"ש י"ל יותר דרק להמית כדי לאכול היה האיסור אבל אילו עבר והמית הי' מותר באכילה וא"כ שפיר הוי ממשקה ישראל כיון דהבשר בעצמותו מותר לו לגמרי באכילה והא דאסור להמית אינו מפסיד כיון דסוף בהמה למיתה ואז היה מותר לו ועוד דהאיסור להמיתו הרי איננו איסור אכילה רק איסור אחר ונהי דא"א לאוכלו מש"ה כיון דאמ"ה אסור לו ולהמיתו נמי הרי אסור מ"מ הוי האכילה אסורה רק מפאת דבר אחר היינו איסור המיתה וחשוב שפיר ממשקה ישראל כיון שאין עצם האכילה אסורה ע' פסחים (ד' מ"ח ע"א) דכל שאיסור דבר אחר גרם לו חשוב ממשקה ישראל וע' תוס' מנחות (דף פ"ד ע"א) שם דאף אם הבצירה איסור מ"מ אי מה שבצר מותר באכילה חשוב ממשקה ישראל ע"ש וה"נ דכוותה ממש נהי דהמיתה אסורה מ"מ כיון שאילו המית מותר חשוב שפיר ממשקה ישראל ואולם מתוס' סנהדרין (דף נ"ו ע"ב) שם מוכח דאפי' עבר והמית הי' אסור באכילה עש"ה וא"כ בקרבנות נמי אחרי ששחטם חל עלייהו איסור האכילה והי' פסולים להקרבה משום ממשקה ישראל וי"ל דכיון דאילו לא הוקדשו היו מותרים בעצמותם אחרי מיתתם מאליהם ורק ע"י ששחטם הוא שנאסרו וע"כ כיון ששחטם רק בשביל ההקרבה ובתורת מעשה הקרבה לכן אין זה מפסיד כיון שהאיסור בא רק מפאת מעשה ההקרבה ע' מנחות (ד' ה' ע"ב) מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה עש"ה ועי"ל דהא דהמית אסור באכילה ומת מאליו מותר והוא דבר הצריך טעם ואם דגזה"כ הוא עכ"ז אם נוכל לדרוש טעמא דקרא הרשות בידינו דלכאורה הוא מקושי ההבנה לפי הסברא דכיון דהמאכל בעצם היתר שהרי מת מאליו מותר א"כ נהי דאסור להמית וזה מובן מסברא שפיר דלא השליטתו תורה בבע"ח שיהי' רשאי להורגם לצורך אכילתו עכ"ז אם עבר והמית מדוע אסור ומה בינו לבין מת מאליו וי"ל בפשיטות דהוא כענין לא תאכל כל תועבה דכיון דאסור להמיתו א"כ בעבר והמית חל עליו תיעוב ע"י שנעבדה בו עבירה ולכן אסור באכילה וא"כ בשוחט בתורת קרבן דשחיטה זאת הותרה לו א"כ שוב אין חל עלי' שום איסור ע"י השחיטה הזאת ושפיר הוי ממשקה ישראל

וע"ע פרקי ר' אליעזר פרק כ' וז"ל, בין השמשות של שבת הי' אדם יושב ומהרהר כו' ואומר אוי לי שמא יבוא הנחש שהטעה אותי בע"ש שנא' תשופנו עקב נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו כו' פשט ידיו לאור של אש וברך בורא מאורי האש וכשהרחיק ידיו מהאש אמר אדם עכשיו יודע אני שנבדל יום הקודש מיום החול שאין לבער אש בשבת אמר ברוך המבדיל בין קודש לחול עכ"ל ומוכח דאדם שמר שבת דהיא ממצות הישראליות לא ממצות ב"נ דב"נ אדרבה אסור לו לשבות וא"כ יש מזה כדמות ראיה דאדם קיים התורה עד שלא ניתנה ואולם ראיה גמורה אינה כיון דהפר"א רק משבת לחוד איירי ובשבת גופיה הרי אמר רק דנרמז לאדם שמירת שבת בענין עמוד האש וא"כ לכאורה אדרבה מוכח איפכא דלא קיים את התורה דאל"כ למה הוצרך להרמז לו ענין שבת ומה זה דהזכיר הפר"א דהתבונן אדם מענין עמוד האש לשמור שבת והרי גם כל המצות הי' מקיים מדעתו ובאתי רק להעיר

והנה בגוף דברי הפר"א הנ"ל יל"ע באמת דאיך שמר אדם שבת והרי ב"נ ששבת חייב מיתה וי"ל דרמז זה שנרמז לו בענין עמוד האש הוי כאילו נאמר בפירוש לו ביחוד שישמור