בית האוצר חלק א סח

מועילין לו כי הלא חו"ב סתומים הם ולא אתגליין רק ע"י הדעת והואיל ואין לו דעת לא אתגליין ולכן הקטן נמשל כבהמה ואין זה רק בעיבור אך ביניקה יש לו שבח על עיבור והוא שיש לו ג' מוחין חב"ד כו' עכ"ל הקדוש ויש לדון קצת מזה דאין ראוי לעובר להקרא אדם כיון שאין לו מוח הדעת ועיקר שם אדם הוא ע"ש הדעת ע' חולין (דף ה' ע"ב) אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה עכ"ל הגמ' הרי דאע"ג דלא כתיב דעת בקרא רק תיבת אדם עכ"ז דריש אלו בנ"א שהן ערומין בדעת כו' והיינו משום דשם אדם עצמו מורה על הדעת ובח"ה הדברים נודעים בסוד מה שמו ומ"ה שם בנו כי תד"ע אדם גימט' מ"ה וזהו ומה שם בנו כי תדע דעת דייקא דשם אדם הוא אל הדעת פנימיות הת"ת הנקרא בן כמבואר בעץ חיים שער השמות פרק ו'] וכן מוכח קצת לשון הקדוש של האר"י ז"ל שכ' ולכן הקטן נמשל כבהמה כו' וקאי אעובר וכמבואר בדבריו וע"ש עוד בשאר דברי שער מוחין דקטנות הנ"ל ובאתי רק להעיר

כלל יא) אדם אבאר בעזה"י אם חש"ו קרוין אדם והנה קטן נרא' פשוט דקרוי אדם ע' ערכין (דף ג' ע"א) הכל מיטמאין בנגעים לאתויי מאי לאתויי קטן סד"א איש צרוע כתיב איש אין קטן לא קמ"ל אימא ה"נ אדם כי יהי' בעור בשרו מכל מקום וכן הוא בנדה (דף מ"ד ע"א) ומבואר דקטן מיקרי אדם ולענין חרש ושוטה ע' שבת (דף קמ"ג ע"א) במשנה מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעכו"ם ואם אין עמו עכו"ם מניחו על החמור ובגמ' שם חמור וחש"ו אחמור מנח ליה לחש"ו לא יהב ליה מ"ט הני אדם והני לאו אדם ומוכח מלשון הגמ' דחרש ושוטה נמי קרוין אדם ויש לדחות וע"ע ב"ק (דף נ"ב ע"א) במשנה נפל לתוכו (לתוך הבור) שור חש"ו חייב ובגמ' שם (דף נ"ד ע"א) הא שור שהוא פקח פטור א"ר ירמי' לא מיבעי' קאמר לא מיבעיא שור פקח דחייב אבל שור חש"ו אימא חרשותו גרמה לו כו' וליפטר קמ"ל א"ל ר' אחא לרבינא והתניא נפל לתוכו בן דעת פטור מאי לאו שור בר דעת א"ל לא אדם אלא מעתה אדם בן דעת הוא דפטור הא לאו בן דעת חייב (אמאי והא) שור ולא אדם כתיב אלא מאי בן דעת מין בן דעת כו' עכ"ל הגמ' ומבואר ג"כ בזה דחש"ו קרוין אדם ואולם לפמ"ש בכלל (ט' אות א') יש לדחות ולומר דה"ק שור ולא אדם כתיב וכי היכי דממעטינן אדם מפאת דכתיב שור ואדם אינו שור ה"נ נמעט חש"ו דאע"ג דאין קרוים אדם עכ"ז גם שור אינם רק הם נעלים משם בהמה ופחותים משם אדם ע' היטב בכלל הנ"ל שם ותבין ואולם נראה פשוט דחש"ו קרוין אדם וודאי דלא לישתמיט אדם לומר דאינם מטמאין באהל ואקטן אין ראיה מזה דהא עובר נמי דמוכח טובא דאינו קרוי אדם ע' כלל הקדום ואעפ"כ חשוב אדם לענין טומאת מת וכמו שהארכנו בזה בכלל הקדום וא"כ הא לא גרע קטן מעובר ואולם אחרש ושוטה שפיר איכא ראיה מזה דקרוין אדם מדלא לישתמיט אדם לומר דחרש ושוטה ואפי' אותם שאין להם רפואה לא לטמאו באהל וז"פ

והנה מ"ש בפשיטות דקטן מיקרי אדם לכאורה יש לו ניגוד קצת מש"ס סוכה (דף ה' ע"ב) דמפרש פני כרוב כרביא (היינו תינוק קטן וע' תמיד (דף כ"ז ע"א) רש"י ד"ה אמרי התם דרובים היינו פחותים מי"ג שנה) ופריך אלא מעתה דכתיב פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם היינו כרוב היינו אדם ומשני אפי רברבי ואפי זוטרי עכ"ל הגמ' וא"כ עכ"פ מלשון המקרא דכתיב פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם ולא כתיב פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם גדול מוכח דסתם אדם היינו גדול ולכן שפיר תיבת אדם מקביל לעומת תיבת כרוב דהכוונה אקטן ודו"ק וידוקדק בזה לשון הכתוב דכתיב פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם וקשה דה"ל למיכתב פני האדם בה"א כמ"ש פני הכרוב ומדוע הזכיר לאדם קטן בה"א הידיעה ולאדם גדול הזכיר בלא ה"א הידיעה ואולם להנ"ל ניחא דכמ"ש התוס' יבמות (דף ס"א ע"א) דאע"ג דעכו"ם אין קרוים אדם עכ"ז האדם בה"א נקראים הרי דהאדם בה"א כולל יותר מאדם בלא ה"א א"כ לענין גדול וקטן נמי יוכל להיות דאע"ג דאדם סתם לא קאי אקטן עכ"ז האדם בה"א כולל גם קטן וע"כ שפיר איצטריך למיכתב אדם בלא ה"א כיון דהכוונה דייקא אאדם גדול וכנ"ל

ודע דבלשון חכמים מצינו שם אדם על הקטנים לבד והוא בשבת (דף ס"ו ע"ב) הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם כו' ובתוס' שם (דף ס"ז ע"א) ד"ה בני הביאו בשם הירושלמי דהאי ובני מלכים בזוגין וכל אדם קאי אקטנים דליכא למיחש בהו דילמא מיפסק ואתי לאתויי דאפי' אי מיפסק ומייתי ליכא איסור והאי וכל אדם היינו בין קטנים עניים ובין קטנים עשירים עש"ה בתוס'. והנה יש להביא עוד ראיה פשוטה דקטן נקרא אדם דכמו דדייק בב"ק (דף ס"ה ע"ב) דשור בן יומו קרוי שור מדכתיב שור או כשב וגו' כי יולד ה"נ יש לדקדק דאדם בן יומו קרוי אדם מדכתיב אדם לעמל יולד הרי דמיד בשעת הלידה נקרא אדם וז"פ

וע"ע נדרים (דף ל"ה ע"ב ול"ו ע"א) דאדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים ועל אשתו שוטה וא"כ מדקטן ושוטה בני קרבן נינהו ע"כ דקרויין אדם דהכתי' אדם כי יקריב מכם ע' כלל (ז' אות ג') וכלל (ט' אות ה') וע"ע זבחים (דף י"ב ע"ב) אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה כו' וקאמר התם דבכה"ג גברא אידחי קרבן לא אידחי ע"ש ואי איתא דשוטה אין קרוי אדם א"כ אמאי נדחה באמת הא כשנשתפה ונעשה אדם פנים חדשות באו לכאן ולא שייך דיחוי וכדאיתא כה"ג בתוס' זבחים (דף צ"ו ע"א) ד"ה אלא

והנה ראיתי בס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג ז"ל נתיב הצניעות פרק ב' שכ' וז"ל ואל יקשה למה האוזן נברא יותר פתוח משאר כל האיברים ולמה לא נברא כמו העין שיש לו כיסוי הן באמת דבר זה דבר עמוק ומופלג ביציר' וזה כי האדם אשר הוא חרש אינו אדם שהרי חרש שוטה וקטן אינם נחשבים אדם כו' עכ"ל הצריך לעניננו ואולם אין לדון מזה לענין שם אדם הנצרך למילי דהלכתא כטומאת אהל וכדומה וכמובן כי כוונת הנתיבות ז"ל תוכל להיות על דרך אגדה שאין לחש"ו חשיבות ומעלת ענין אדם כיון שאין להם דעת אבל לא שאין נקראים בשם אדם כלל ולא קאי עלייהו קראי הכתובים בתורה גבי שם אדם ומה גם שהנתיבות ז"ל כ' גם אחרש כי האדם אשר הוא חרש אינו אדם ועש"ה בדבריו דקאי בזה אחרש שאינו שומע לבד אעפ"י שהוא מדבר דאעפ"כ אינו אדם לפי שענין האדם הוא ענין כלי וצריך שיהי' כלי קיבול ושמיעת האוזן היא הבית קיבול שלו עש"ה וא"כ בזה וודאי באו דבריו רק בענין אגדה שהרי חרש המדבר ואינו שומע הוא כפקח לכל דבריו למילי דהלכה וכמבואר בחגיגה (דף ב' ע"ב) וז"פ [וע' גור ארי' עה"ת קדושים פרשה י"ט פסוק י"ד ד"ה יצא שכ' שהחרש כאילו מת שהרי אמרי' חרשו נותן לו דמי כולו כו' ומובנים בזה דבריו בנתיבות הנ"ל דחרש לא מיקרי אדם והוא כמו דמת לא מיקרי אדם וכמבואר בכריתות (דף ו' ע"ב) והארכתי בו לעיל כלל ז' ויש לפלפל בזה בדברי המזרחי והגור ארי' קדושים שם ועוד שם פרשה כ' פסוק ט' ואין להאריך]

והנה ראיתי עוד בס' הנתיבות הנ"ל בנתיב השתיקה פרק א' שהביא ש"ס כתובות ת"ר אל ישמיע לאזניו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים וכ' ע"ז וז"ל ועוד יש בדבר זה ענין מופלג מאוד כי האוזן שהוא כמו פתח לבית הוא נחשב צורת האדם ולכך החרש שהוא חסר שמיעה אינו נחשב אדם ופטור מכל המצות וזה מפני כי הוא נחשב כמו כלי שאין לו בית קיבול שאין נחשב כלי כלל ולכך האוזן עושה אותו אדם לגמרי ודע כי הצורה הוא יותר מוכן לקבל קלקול מכל שאר אברים כי הצורה ראוי אלי' השלימות לגמרי וכאשר יש כאן חסרון מה מוכן לקבל קלקול כו' ולכך אמרו שהאוזן נכוה תחלה לאברים שהאוזן שהוא כמו צורה נכוה תחלה אפי' ע"י דבר קטן ועבירה קטנה מוכן האוזן לקלקול כו' ואף כי אמרנו במקום אחר כי השכל הוא צורה לאדם בוודאי כן הוא אבל האדם הוא כמו כלי קבול שהוא מקבל השכל וכאשר אינו כלי קבול כאשר הוא חרש שאינו מקבל בטל ממנו צורתו כמו הכלי כאשר הוא גולם שאין לו