בית האוצר חלק א סו

בחזקת נפלים הן שהרי עדיין לא כלו חדשיהם וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' רוצח ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו כו' משמע דהורג את העובר פטור ושמא משום דכ"ז שלא יצא לאויר העולם יש לחוש בו שמא לא כלו לו חדשיו ולא יהי' ראוי להיות איש והתראת ספק לאו שמה התראה כו' עכ"ל ז"ל ומוכח דס"ל דעובר מיקרי נפש ורק ההורגו פטור משום דס"נ להקל ומספקי' שמא ראוי להיות נפל ולא יהי' איש וכנ"ל משא"כ שם נפש שפיר יש לו ועכ"פ ספק נפש מיקרי דשמא יהי' בר קיימא ורק לענין לחייב ההורגו הוא דאמרי' להיפוך דס"נ להקל וכן אם יצא אח"כ לאויר העולם ואגמ"ל דלא הי' עומד להיות נפל אזי אגמ"ל דהי' קרוי מאז בשם נפש וודאי ובאתי רק להעיר

והנה נזכרתי עוד דברי התוס' בבבא בתרא (דף כ' ע"א) דאהא דאיתא התם דבן שמונה חוצץ בפני טומאת מת משום דאין מקבל טומאה וכל דבר שאין מקבל כו' חוצץ כו' כתבו ז"ל בד"ה ועכו"ם וז"ל ובן שמונה אינו מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם עכ"ל ואיני יכול להכריע מדבריהם אם כוונתם דעובר לא מיקרי אדם ורק כשיוצא לאויר בט' אז מקבל את השם אדם משא"כ כשיוצא בח' ואין סופו להתקיים אין מקבל את השם אדם גם ע"י יציאתו לאויר העולם א"ד כוונתם שלפי שיצא בח' וסופו למות ע"כ חשוב כמת ופקע שם אדם מיני' אעפ"י שכבר הי' לו שם זה בהיותו עובר (וכבר הבאנו למעלה דברי הגמ' כריתות (דף ו' ע"ב) דמת לא מקרי אדם] ובאתי רק להעיר

ואולם יש ללמוד לכאורה מתוס' ב"ב הנ"ל דעובר לא מיקרי אדם בדרך זה וזה שהרי כתבו דבן ח' אינו מקבל טומאה משום דלא איקרי אדם וא"כ לפי המבואר במשנה נדה (ד' מ"ג ע"ב) דעובר נמי אינו מקבל טומאת מת וכנ"ל א"כ נראה דהתם נמי היינו טעמא משום דלא מיקרי אדם וא"ל דלעולם אדם מיקרי והא דאין מקבל טומאה הוא מפאת דלא מיקרי נפש וכדמוכח מדברי הגמ' שם אשר הבאנו למעלה דאמר דבן יום אחד מקבל טומאה מדכתיב ועל הנפשות אשר היו שם נפשות כל דהו ומוכח דהא דעובר אינו מקבל טומאה הוא משום דליתי' בכלל נפשות דז"א דא"כ ל"ל להתוס' לומר דבן ח' אינו מקבל טומאה מפאת דלא מיקרי אדם עדיפא מינה ה"ל למימר דאפי' מיקרי אדם מ"מ אין מקבל טומאה מפאת דאין קרוי נפש דא"ל דבן ח' חי מיקרי באמת נפש דז"א דא"כ ה"ל דברים הפוכים לגמרי דעובר מיקרי אדם ולא מיקרי נפש ואילו בן ח' מיקרי נפש ולא מיקרי אדם וזה נגד הסברא דאם שם נפש כולל יותר א"כ עובר דמיקרי אדם כ"ש שיש לו להיות קרוי נפש ואם שם אדם כולל יותר א"כ בן ח' דמיקרי נפש כ"ש שיש לו להקרא אדם וע"כ דעובר לא מיקרי לא נפש ולא אדם ומש"ה אינו מקבל טומאה וה"ה בן ח' אינו נקרא לא נפש ולא אדם והתוס' דבבא בתרא חדא מינייהו נקטי ודו"ק כי קצרתי

ודע דמה שכתבתי למעלה בביאור ש"ס סנהדרין (ד' פ"ד ע"ב) דעובר נהי דלא מיקרי נפש עכ"ז נפש כל דהו מיקרי קשה קצת מגמ' נדה הנ"ל דאמר דבן יום אחד מקבל טומאה משום דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ומוכח דעובר אפי' נפש כל דהו לא מיקרי ויש ליישב ואין להאריך

ודע עוד דמה שאנו סוברין בזה בפשיטות דא"א שיהי' מי נקרא נפש ולא אדם ואחר נקרא אדם ולא נפש דממ"נ או דנפש כולל יותר או דאדם כולל יותר וכנ"ל והכרחנו מכח זה מתוס' ב"ב הנ"ל דעובר לא מיקרי אדם וגם למעלה הכרחנו הכרח כזה דכיון דשם נפש כולל יותר מאדם לר"ש ולר"ע דכולל גם עכו"ם לר"ש ובהמה לר"ע ואעפ"י שאין קרוים אדם וא"כ עובר דלא מיקרי נפש כ"ש דלא מיקרי אדם גם זו אינה ראי' מוכרחת דמצינו כזה שמות שמשמעותם הפוך ע' תוס' יבמות (ד' כ"ב ע"ב) ד"ה בן דזרע משמע כשר ולא פסול ובן משמע אפי' פסול ואילו לענין בני בנים הוא להיפוך דזרע כולל גם בני בנים. ואילו בן קאי רק אבנים לבד עש"ה בתוס' וא"כ ה"נ שפיר יוכל להיות שם אדם קאי אעובר משא"כ נפש ולענין עכו"ם ובהמה יכול להיות שפיר ג"כ להיפוך דליקרו נפש אע"ג דלא מיקרו אדם וכמובן ואולם עכ"ז ראיותינו אלה הם קצת ראי' דנהי דמצינו לפעמים משמעיות הפכיות עכ"ז הוא רק על צד המיעוט וכ"ז שאפשר לנו לומר דאין המשמעות הפוכות וודאי דיש לנו לומר כן וכמובן

ודע דגם מה שהבאנו מהך דנדה דעובר אינו מקבל טומאת מת נתיישבתי דאין ראי' מזה דאין קרוי אדם ולא שאין קרוי נפש די"ל דהטעם הוא מפאת היותו טהרה בלועה דאין מקבל טומאה ע' חולין (ד' ע"א ע"א וב' וע"ב ע"א) ורק אבן יום אחד מייתי הש"ס שפיר ראי' דמקבל טומאה מדכתיב ועל הנפשות אשר היו שם ואין כוונת הגמ' לומר דהא דעובר אינו מקבל טומאה הוא משום דלא איקרי נפש רק כוונת הגמ' דאילו היה כתוב ועל האנשים אשר היו שם הי' נתמעט קטן דאיש ממעט קטן משא"כ עתה שנאמר נפשות לא אימעוט קטן וה"ה דעובר נמי שפיר לא אימעוט ממקרא זה אלא דעובר הא בלא"ה אינו מקבל טומאה מפאת היותו טהרה בלועה וכנ"ל משא"כ קטן דאינו בלוע שפיר מקבל טומאה מפאת היותו בכלל נפשות ודו"ק

ודע דמה שהבאתי באות הקדום ראי' דעובר מיקרי אדם מדנולד נפל מטמא באהל ואי איתא דעובר לא מיקרי אדם אמאי מטמא הכתיב אדם כי ימות באהל וזה הרי לא קרוי אדם מעולם דבלידתו מת הרי א"א שיקבל בשעת הלידה שם אדם דהא מת לא איקרי אדם וכש"ס כריתות (דף ו' ע"ב) הנה י"ל דזה הי' באמת טעות דהאי כהן המובא בע"ז (ד' מ"א ע"ב) מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר ואם נקיבה כו' ובתוס' שם אותו כהן שוטה הי' דאפי' לקרובים אינו מטמא לנפלים דבעי' דומיא דאביו ואמו (כמבואר בת"כ) ואולם ברש"י שם כ' כהן חכם ומורה הוראה הי' ונתכוון להורות לה ישיבת ימי טומאה וימי טהרה עכ"ל ולפי דברי רש"י דכהן חכם הי' יש להליץ בעדו דהי' סבור דנפל אינו מטמא באהל מטעם הנ"ל דעובר לא מיקרי אדם ומהאי דת"כ דאין כהן מטמא לנפלים אין ראי' די"ל דאיירי במגע ובמשא ואפי' אי איירי נמי באהל עכ"ז כיון די"ל דפלוגתא דתנאי הוא אי עובר מיקרי אדם וכמו שדננו למעלה לכן יש לומר דהי' הכהן הזה סבור דהאי דת"כ אתי' אליבא דמ"ד דעובר מיקרי אדם וכן הך דנדה (ד' כ"ו ע"א) דנולד נפל מטמא באהל אתי' אליבא דהאי מ"ד משא"כ למ"ד דעובר לא מיקרי אדם שפיר אין מטמא באהל והי' ס"ל להאי כהן דהכי הילכתא דאין עובר נקרא אדם ולכן שפיר האהיל על העובר ואיך שיהי' עכ"פ יש כאן סברא לטעותו של כהן הנ"ל שהי' לו בהכרח איזה סברא לטעותו כיון דכהן חכם הי' לרש"י הנ"ל [וע' כלל הקדום אות ב' בסופו ואות ז' דכתבנו ג"כ טעם לסברת הכהן הנ"ל עש"ה ובאתי רק להעיר]

ודע דלפמ"ש בכלל (ז' וח') דשם אדם קאי על הנפש לא על הגוף ומפאת זה עובדי כוכבים אין קרוים אדם לפי שאין להם זאת הנפש אשר אל הישראלי יומצא דאפי' נימא דעובר מיקרי אדם עכ"ז יש חילוק בזמני העיבור לפי המבואר בסנהדרין (ד' צ"א ע"ב) נשמה אימתי ניתנה באדם משעת פקידה (משעה שהמלאך פוקד הטיפה היינו מתחלת העיבור מיד) או משעת יציר' (יצירת הולד שנקרם כולו בבשר גידין ועצמות) עש"ה דרבי אמר משעת יצירה ואנטונינוס אמר משעת פקידה וא"כ לדעת רבי משעת יצירה הוא דאיקרי אדם ולדעת אנטונינוס מתחלת העיבור מיד מיקרי אדם ועש"ה דמוכח דרבי קיבל סברת אנטונינוס דאמר דבר זה לימדני אנטונינוס ומקרא מסייעו ופקודתך שמרה רוחי ואולם בס' גור ארי' עה"ת דברים פרשה כ"ה פסוק ב' ראיתי שכ' וז"ל אמנם נראה כי וודאי הי' ראוי ללקות ארבעים כנגד מ' יום של יצירת הוולד וביום האחרון הוא יום המ' מקבל הולד הנשמה ובכל ל"ט הוא בריאת הגוף כו' עכ"ל וצ"ע דזהו כסברת רבי מתחלתו והרי מוכח מגמ' סנהדרין הנ"ל, דקיבל רבי סברת אנטונינוס מכי שמעה ממנו וכנ"ל ועכ"פ לדברי הג"א הנ"ל דביום מ' הוא שניתנה הנשמה א"כ קודם יום המ' לא מיקרי אדם וע' אהלות פי"ח מ"ז דקודם מ' יום אינו מטמא באהל ע"ש וי"ל דהוא מטעם הנ"ל