בית האוצר חלק א ו

אמרי' בפרק נערה לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפי' מברא בישא לברא טבא עכ"ל ולכאורה אין כאן קושי' כלל שהרי הגמ' בכתובות שם (דף נ"ג ע"א) אמר להדיא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפי' מברא בישא לברא טבא דלא ידיע מאי זרעא נפק מיני' עכ"ל הגמ' וא"כ אברהם הרי וודאי ידע ברוח קדשו שלא יצא מהם זרע טוב וא"כ הרי שפיר הי' מותר להעביר נחלה מהם וצ"ל דקושיתו הוא ע"ד הגמ' ברכות (דף י' ע"א) דא"ל ישעי' לחזקי' שנגזר עליו מיתה משום דלא עסק בפרי' ורבי' א"ל משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמיפקדת איבעי לך למיעבד ומאי דניחא קמי' קב"ה ליעביד עכ"ל הגמ' ואולם מצות פ"ו דשם הרי היא מצוה מחויבת מדינא ומשא"כ קיום תורה שקיים אברהם עד שלא ניתנה הרי הי' רק ממדת חסידות וא"כ לגבי מדת חסידות י"ל דשפיר הי' יכול לסמוך על רוח קדשו שראה דלא נפיק מינייהו זרעא מעליא וכמובן. ועוד יש לחלק בין הך דברכות לכאן דשם הא מקיימין פ"ו מדינא אפי' בבנים לא טובים ומשא"כ בהך דעבורי אחסנתא דמפורש הטעם בגמ' משום דלא ידיע מאי זרעא נפק מיני' וא"כ כשיודעין שלא יצא ממנו זרע טוב שפיר רשאין להעביר הנחלה וכמובן

ודע דדברינו אלה דאברהם סמך על רוח קדשו שראה דלא נפיק מינייהו זרעא מעליא מצינו גם ככה בסוטה (דף מ"ו ע"ב) ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ד' מה ראה כו' ראה שאין בהן לחלוחית של מצוה ודילמא בזרעייהו ניהוי הוי אר"א לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות עכ"ל הגמ' וצ"ע ג"כ דאיך הי' רשאי לסמוך ע"ז להורגם הא אמרי' בהך דברכות בהדי כבשי דרחמנא למה לך וי"ל דשאני התם דלא הרגם בידים רק קיללם בשם ד' וזה איננו פעולה טבעית רק פעולה אלקי"ת ולא חשיב ש"ד ונקרא רק עונש שהצדיק מעניש לאדם ע' ברכות (דף ז' ע"א) סבר כי מטא האי שעתא אלטיי' כו' אמר ש"מ לאו אורח ארעא למיעבד הכי כו' וכתי' גם ענוש לצדיק לא טוב וא"כ ה"נ מה שקיללם חשוב רק עונש שהענישם וע"כ לענין זה שפיר הי' מותר לסמוך על ראיית קדשו שראה שלא יצא מהם זרע טוב ועי"ל דכיון דלא עשה פעולה טבעית רק פעולה אלקי"ת ע"כ לעניין פעולה אלקי"ת שפיר רשאי לסמוך על העניין האלק"י שלו שרואה בו שלא יצא מהם זרע טוב ואינו דומה להך דברכות דציוותה תורה לקיים פ"ו במעשה טבעית ולכן לא יועיל לפטור בזה ראיית רוה"ק ודו"ק. ויש לעיין עוד בזה בדברי המ"ר על ויפן כה וכה וירא כי אין איש ראה שאין תוחלת של צדיקים עומד ממנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות ועי' בגור ארי' שמות ב' פסוק י"ב שכ' דמחויב מיתת ב"ד אפי' אם היו רואין ברוח הקודש שיצא ממנו זרע טוב אין משגיחין ע"ז ואין נפטר ורק שם דלא הי' עדים שבא המצרי על אשתו רק שידע זה משה ברוח קדשו לכן כיון שחיוב המיתה בא לו רק ע"י רוח קדשו לכן מהני בזה שפיר ראיית רוח קדשו לפוטרו אילו הי' רואה שיצא ממנו זרע טוב ע"ש וצ"ע ג"כ דאיך נתחייב כלל מיתה ע"י ראיית רוה"ק וע' ר"ה (דף כ"א ע"ב) ביקש שלמה לדון דינין שבלב שלא בעדים כו' יצתה ב"ק וכתוב יושר דברי אמת עפ"י שנים עדים יקום דבר ואולי נבואת מרע"ה שאני ועי"ל דקודם מ"ת שאני דרק ממ"ת ואילך הוא דכתי' עפ"י שנים עדים יקום דבר משא"כ בהך דמצרי דהי' קודם מ"ת ע"כ קודם מ"ת שפיר היו רשאין לדון דינין שבלב עפ"י ראיית רוה"ק וכסברת שלמה ואי דמרע"ה וודאי קיים כה"ת עד שלא ניתנה עכ"ז הרי הי' זה רק ממדת חסידות וכנ"ל וא"כ לגבי מדת חסידות שפיר מהני ראיית רוה"ק וכנ"ל ועי"ל דהא דאסור לדון דינין שבלב עפ"י רוה"ק וכנ"ל הוא רק בישראל דכתי' עפ"י שנים עדים יקום דבר משא"כ ב"נ דנהרג בע"א וכמבואר בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) וא"כ ע"א י"ל דחשוב רק הוכחה ואין לו תורת עדות מדאינו נאמן בישראל רק לשבועה אבל לא לממון ולעונשין וכבר דנו בזה ז"ל בארוכה והארכתי גם אני במ"א ואכ"מ וע"כ כיון שהוכחה מועלת בב"נ לכן שפיר מועלת ג"כ ראיית רוח הקודש דנבואה דהיא ברורה ועדיפא וודאי מהוכחת ע"א [ולפמ"ש בהך דסוטה דכיון דלא הרגם בידים רק קיללם בשם ד'. והוא רק פעולה אלקי"ת ע"כ רשאין לסמוך בזה על רוה"ק א"כ למ"ד במדרש דמרע"ה נמי הרג את המצרי בשם המפורש א"כ ג"כ שפיר הי' רשאי לסמוך על ראיית רוח קדשו וכמובן וע"ע בזוהר יתרו עה"כ ואתה תחזה מכל העם וז"ל ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל בגין דרוחא קודשא הוי אתי לגבי' ואודע לי' ובי' הוי חמי כולא כו' כה"ג ידע שלמה מלכא ידע בכורסיי' דרוח קודשא שריי' עלי' דכל מאן דקריב לכרסייא דחילו ואימתא נפיל עלי' ובי' הוי דאין דינא בלא סהדין כו' מלכא משיחא בריחא כד"א והריחו ביראת ד' וגו' ותלת אלין דנו עלמא בלא סהדין והתראה כו' עכ"ל וע"ש בהגהות החיד"א ז"ל הנדפסים בסוף הספר ובאתי רק להעיר]

והנני שב לענין קושית הרא"ם הנ"ל ואומר דנלענ"ד פשוט עוד דהא דלא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפי' מברא בישא לברא טבא היינו רק בשניהם ישראלים אלא שאחד ביש ואחד טוב ומשא"כ ישמעאל ויצחק שהי' ישמעאל עובד כוכבים ויצחק ישראל [אי נימא דהאבות יצאו מכלל ב"נ] א"כ וודאי דלא שייך בזה עבורי אחסנתא ואולם בקידושין (דף י"ח ע"א) איתא עכו"ם יורש את אביו ד"ת דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ופריך ודילמא ישראל מומר שאני כו' ומוכח דכיון דהי' עשו בנו של יצחק ע"כ הי' נחשב רק ישראל מומר [*לעכו"ם] וא"כ נראה דה"ה ישמעאל בן אברהם הי' נחשב רק ישראל מומר *לעכו"ם ואמנם נראה דגם אם הי' ישמעאל נחשב רק ישראל מומר *לעכו"ם עכ"ז לא דמי ישראל מומר ללשון ברא בישא הנזכר בגמ' די"ל דברא בישא אינו מומר רק ישראל המביש את מעשיו ומשא"כ מומר שפיר י"ל ונראה וודאי דלית בי' משום עבורי אחסנתא וע"ע ב"ק (דף קי"ט ע"א) דאיתא שם ג"כ סברא דחיישי' לזרעא מעליא ואמרי' דאסור לאבד ממונו משום זה דיכין וצדיק ילבש ע"ש ואעפ"כ מבואר בראב"ד ה' עכו"ם פ"ב ה"ה דזהו רק אם אשתו ישראלית משא"כ אם אשתו עובדת כוכבים דא"א שיהי' לו זרע ישראל ע"ש וא"כ ה"נ בישמעאל כו' דלא היו נשותיהם ישראליות לית בי' חשש זרעא מעליא ואפי' אי ישמעאל גופי' הי' נחשב ישראל מומר מפאת היותו בן אברהם ודו"ק

והנה מצאתי עוד בס' מגיד מישרים להב"י פ' מטות ומסעי שכ' וז"ל ובתר הכי כתי' חלוקת א"י ונחלת בנות צלפחד דרזא דנחלאות רזא עמיקא וכ"ש נחלת א"י דלא לחנם אמר לא תיהוי בעבורי אחסנתא דאילו באורח פשטא הא קיי"ל אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון דהאי טבא והאי בישא מוטב לזכות לטבא מלבישא אלא וודאי האי רזא דנחלה מאב לבן רזא עמיקא עכ"ל ונראה דס"ל דהאי דלא ידיע מאי זרעא נפק מיני' איננו עיקר הטעם רק שבעצם ענין הנחלה אין ראוי שתעבר מאב לבן ואולם עכ"ז י"ל דלא שייך זה בבן מומר ומה גם אחרי שנראה מדבריו דיש לדבר טעם ע"ד הסוד וא"כ יוכל להיות דטעם אשר בדבר ע"ד הסוד לא שייך כלל באברהם וישמעאל ובאתי רק להעיר

ד) דע דאם נאמר דהאבות יצאו מכלל ב"נ י"ל דהיתה התחלת נתינת התורה מאברהם אלא דלאברהם ניתן מילה לבד וליעקב עוד גיה"נ ובמצרים פסח ובמרה עוד מצוות ובסיני הי' הגמר וי"ל דזה תלוי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בגיטין (ד' ס' ע"א) אי תורה חתומה ניתנה או מגילה מגילה ניתנה דלר"י דס"ל שם דמגילה מגילה ניתנה י"ל כן משא"כ לר"ל דחתומה ניתנה וטעמו נ' דס"ל דאין ראוי לתורה לפי מדריגת אחדותה שתינתן בזא"ז ע' קונטרס שב דנחמתא אות (ה) ע"כ ההכרח לומר דכל התורה ניתנה בסיני ומצוות דמקודם נתחדשו וכמובן וי"ל דפלוגתא דר"י ור"ל בדין ח"ש הוא ג"כ לפי הנ"ל וזה עפ"י קושיית הירושלמי הובא בתוס' קידושין (ד' ל"ח ע"א) דמדוע לא אכלו ישראל מצה של חדש בבואם לארץ מטעם עדל"ת ותי' הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור והא תינח רק לר"ל הנ"ל משא"כ לר"י הנ"ל י"ל דהתחלת נתינת התורה היתה עוד מאברהם וא"כ אין מצה דמצרים עשה שלפני הדיבור כלל דמצוות מצרים היא עצמה מכלל הדיבור וכנ"ל וע"כ ההכרח לתרץ כתי' השו"ת הרי"ם ז"ל דא"א לצמצם ושמא אוכל משהו פחות