בית האוצר חלק א נז

עבדים ע"מ שלא יהא לרבו רשות בהן ומת כל הקודם בהן זכה וי"ל דאיירי בלא היו לו בנים ודוגמת זה גיטין (דף ל"ט ע"א) גר שמת וביזבזו כו' והא דנקט עבד אע"ג דה"מ למינקט נמי גר כה"ג י"ל דבעי לאשמעי' נמי אגב אורחא דיש קנין לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו ובאתי רק להעיר

ודע דבס' יראים סי' שי"א כ' דנזיר מותר להתטמאות למתי עובדי כוכבים אפילו למאן דאמר דמטמאין אפילו באהל והביא שם ראיה לזה מגמרא נזיר (דף מ"ח ע"א) על נפש מת לא יבוא (דכתיב בנזיר) שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה תלמוד לומר לאביו ולאמו (לא יטמא) בנפש האדם הכתוב מדבר כו' וכ' שם היראים דהוא הדין דעכו"ם אפי' הן מטמאין עכ"ז אימעטו מאיסור טומאה מהאי קרא דלאביו ולאמו וגו' וז"ל ואפי' לרבנן דפליגי עלי' דר"ש כו' יצאו עכו"ם מן הכלל דכתיב לאביו ולאמו ובנזיר ישראל משתעי קרא דתנן העכו"ם אין להם נזירות ומפקי' התם מקרא א"כ לאביו ולאמו בישראל משתעי קרא וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא קרינן בי' לאביו ולאמו וכאשר ממעטינן מלאביו ולאמו בהמה ממעטינן נמי עכו"ם עכ"ל כוונתו דכמו דתנן דעכו"ם אין להם נזירות ומפקינן לי' בגמ' מדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא וזה ליתי' בעכו"ם משום דאין לו אב ואם וא"כ חזינן דהאי לאביו ולאמו באב ואם דישראל משתעי קרא ולא מיקרי אב ואם דעכו"ם אב ואם לענין האי קרא דלאביו ולאמו וא"כ שוב כי היכי דממעטינן איסור הטומאה לבהמה טמאה כגון נבילה מהאי קרא דלאביו וגו' יצאה בהמה שאין לה אב ואם א"כ ה"נ ממעטינן איסור הטומאה לעכו"ם מהאי קרא כיון דגם עכו"ם אין לו אב ואם דהאי קרא ומ"ש היראים וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא קרינן בי' לאביו ולאמו כוונתו בזה לפרש הא דעכו"ם ליתי' באב ואם ופירש דמש"ה חשוב ליתי' באב ואם כיון דאפי' יתגייר נמי לא יתייחס גם אז אחר אביו ואמו דכקטן שנולד דמי

והנה דברי היראים אלה צע"ג דהא הש"ס בנזיר (דף ס"א) שם חזר בו לגמרי מהאי ילפותא דלאביו ולאמו יצאו עכו"ם שאין להם אב ואם כו' עש"ה דלפי המסקנא אדרבה איתנהו לעכו"ם בכלל לאביו ולאמו דהאי קרא ורק בכלל לא יטמא הוא דליתנייהו מפאת שאין להם טומאה עש"ה בסוגי' וצע"ג

והנה יוקשה עוד ליראים הנ"ל דנזיר מותר להתטמא לעכו"ם מפאת שאין לו אב ואם ואימעוט מקרא דלאביו ולאמו כמו דאימעוט איסור הטומאה לבהמה מהאי קרא וע"ש ביראים שכ' דה"ה דכהן מותר להתטמא למת עכו"ם מהאי טעמא דילפי' כהן מנזיר עש"ה וא"כ יוקשה דיהיו כהן ונזיר נמי רשאים להתטמא לגר כיון דגר נמי אין לו אב ואם וכמ"ש היראים בעצמו בדבריו הנ"ל וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו אב ואם וזו לא שמענו מעולם וצ"ל דגר שאני דנחשב מינא דישראל והוא מין מי שיש לו אב ואם וכנ"ל ורק בהמה ועכו"ם הוא דממעטינן דהם מין שאין להם אב ואם וכנ"ל ומ"ש היראים וגר שנתגייר כקטן שנולד כו' בא לומר רק בזה דהעכו"ם הם מין שאין להם אב ואם ולא חשיבי איתנהו באב ואם מפאת דבידם להתגייר כיון דגם אחרי הגירות אכתי לא יהי' לו אב ואם דגר שנתגייר כקטן שנולד וע"כ ממילא כ"ז היותו עכו"ם הנה הוא מין שאין לו אב ואם ולכן שפיר אימעיט מאיסור טומאה ויש לי לפרש דברי היראים עוד באופן אחר ובאתי רק להעיר

והנה לפמ"ש למעלה דעבדים נמי מין בפ"ע הם ולאו מינא דישראל נינהו וכמו שהבאתי למעלה ראיות לזה וע"ע גיטין (דף ל"ח ע"ב) המקדיש עבדו יצא לחירות כו' דליהוי עם קדוש קאמר ומוכח דעבדים עם בפ"ע הן ואינם בכלל עם ישראל וע' כלל הקדום אות ב' דכתבתי ג"כ בראיות דישראל מת מיקרי אין במינו מי שהמת שלו ואע"ג דכתבו תוס' ב"ק (דף י' ע"א) דעבד מת מותר בהנאה ועל כרחך ג"כ הטעם כנ"ל דעבד מין בפ"ע הוא מישראל וכבר הבאתי באות הקדום ג"כ גמ' סנהדרין (ד' פ"ו ע"א) דבני ישראל ממעט עבדים וא"כ עבד נמי דליתי' באב ואם עוד יותר מעכו"ם דעכו"ם אית להו חייס ועבדים אין להם חייס א"כ יומצא ליראים הנ"ל דיהיו כהנים ונזירים מותרים להתטמא לעבד מת באמת ולפי"ז האי כהן שהציץ בנפל של שפחה וכמובא בש"ס בע"ז (דף מ"ב ע"א) הנה לדברי היראים כדין עשה ושפיר כ' רש"י שם דכהן חכם הי' ועש"ה בתוס' ובאתי רק להעיר

ג) והנה מה שהבאתי באות א' תוס' סנהדרין (ד' ט"ו ע"א) ד"ה אדם שכתבו דאדם לא משמע לי' דקאי אעבד והבאתי ג"כ גמ' גיטין (ד' ל"ח ע"ב) כל חרם אשר יחרם מן האדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים נזכרתי שוב דברי התוס' מגילה (ד' כ"ג ע"ב) ד"ה ואדם דהקשו ג"כ כקושיתם בסנהדרין שם דלוקי מתני' בעבד והוסיפו שם לכתוב בזה"ל דהא ע"כ שפיר קרוי אדם כדאמרי' בפרק השולח כל חרם אשר יחרם מן האדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים עכ"ל. ואולם התוס' סנהדרין הנ"ל דכתבו דאדם לא משמע לי' דקאי אעבד אין קושי' עלייהו מהך דגיטין די"ל דל' תורה לחוד ול' חכמים לחוד ועוד כמה תירוצים שדננו בזה למעלה וי"ל עוד בפשיטות לפמ"ש באות א' דרק למ"ד דעכו"ם אין קרוי אדם הוא דאיכא למיבעי אי עבד קרוי אדם וא"כ לפמ"ש תוס' יבמות (ד' ס"א ע"א) דאפי' למ"ד דאין עכו"ם קרוים אדם עכ"ז האדם בה"א קרוים וא"כ כאן נמי דכתיב האדם בה"א שפיר גם עבד בכלל

והנה עיינתי עוד בירושלמי מגילה שם פ"ד ה"ד וראיתי דאמר התם דעבד נפדה בג' ופריך ממתני' דתנן ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן ומשני אדם דהכא (דמשנה הנ"ל) בן חורין הוא עכ"ל ומוכח מלשון הירושלמי דבעלמא עבד נמי קרוי אדם ורק אדם דהכא ב"ח הוא וכעין זה גיטין (דף ע"ד ע"ב) ובהא אין הלכה כרשב"ג והיינו משום דבעלמא הלכה כרשב"ג אמר בהא וע"ש בתוס' ד"ה הא וקצ"ע דכיון דבעלמא עבד בכלל אדם א"כ מה זה שתי' הירושלמי אדם דהכא ב"ח הוא ומדוע סתם התנא באמת למיתני אדם אחרי שאדם כולל גם עבד ובעבד הרי אין הדין כן ובאתי רק להעיר: ך

ד) עוד יש לה"ר דעבד מיקרי אדם דהא שם איש פורט יותר משם אדם דבאדם איכא פלוגתא אי עובדי כוכבים קרויין אדם ואילו איש לכ"ע לא מיקרי ע' חולין (ד' י"ג ע"ב) איש מה ת"ל איש איש לרבות העכו"ם שנודרין נדו"נ כישראל ובסנהדרין (ד' נ"ו ע"א) איש מת"ל איש איש לרבות העכו"ם שמוזהרין על ברכת השם כישראל וכהנה רבות הרי דחד איש ממעט עכו"ם ואין פלוגתא בזה [וע' ילקוט ריש בשלח ברצות ד' דרכי איש אלו ישראל שנאמר כל איש ישראל כו'] וגם הרי איש ממעט אשה וקטן משא"כ אדם וע' כלל י"א וא"כ מדעבד מיקרי איש ע' כריתות (דף י"א ע"א) אחרים אומרים בשפחה כנענית הכתוב מדבר (קרא דשפחה חרופה) ומאורסה לעבד כנעני וא"כ מדכתי' שם והיא שפחה נחרפת לאיש מוכח דעבד מיקרי איש וא"כ כ"ש דאיקרי אדם וע' כריתות שם דאפי' שאר תנאי דס"ל דבמאורסת לע"ע הכתוב מדבר היינו רק מדכתיב והיא לא חופשה מכלל דהוא חופש אבל לא דייקי לה מתיבת לאיש ומוכח דלכ"ע ע"כ מיקרי איש. ואולם י"ל דהאי לאיש אין פירושו כשאר איש דאז שפיר לא הי' ע"כ בכלל רק פירושו בעל והכוונה שהיא שפחה מיועדת לבעל ואולם אונקלס תירגם והיא אמתא אחידא לגבר ולא תירגם לבעל. ועוד יש לדחות ראי' הנ"ל דבכריתות שם אמר בטעמא דאחרים הנ"ל דדייקי מדכתיב כי לא חופשה אם אינו ענין לדידה תנהו ענין לדידי' וא"כ הוי כאילו פירש קרא להדיא ע"כ משא"כ בתיבת איש סתם דעלמא שפיר י"ל דאין עבד בכלל [ויש צע"ק בכריתות שם בסוגי' דמצריך לימוד לשאר תנאי דבמאורסת לע"ע הכתוב מדבר דמדוע לא מוקמי בע"כ ולאחרים דמוקמי בע"כ מצריך לימוד מדוע לא מוקמי לי' בע"ע וקשה דממנ"פ להיכן הסברא נוטה הרי לצד ההוא א"צ לימוד ויש לי לפלפל בזה שם עפ"י דברינו פה ואין להאריך] וע"ע מע"ש פ"ד מ"ד מערימין על מע"ש כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים הילך מעות אלו ופדה כו' אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים ולעבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו ע"כ ומבואר דעבד הוא בר פדיון מע"ש ואע"ג דגבי פדיון מע"ש איש כתי' וממעטי' מיני' קטן מפדי' וכמבואר בתוס' קידושין (דף כ"ד ע"א) ד"ה אלא בשם הת"כ וע"כ דעבד מיקרי איש והכי מוכח נמי מהנך