בית האוצר חלק א נד

חמרתא בעלמא ולא נמעטי' משור ולא אדם וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב שור מדמי וולדות אלא במקום שהוולדות של בעל כדכתיב בעל האשה אבל כאן הוולדות לאדון דכתיב האשה וילדי' תהיה לאדוניה עכ"ל והנה תירוץ התוס' קשה קצת להולמו בל' הגמ' הנ"ל דא"כ ה"ל לגמ' לאתויי קרא דוהאשה וילדיה תהיה לאדוניה ומשטחיות לשון הגמ' דאמר מ"ט חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק דכתיב שבו לכם פה עם החמור וכו' מוכח לכאורה דעבד לא מיקני אדם וצ"ע. [ודע דיש לומר דעבד נהי דלא מיקרי אדם ואינו בסוג אדם על כל זה גם בסוג בעל חי אינו רק הוא בין ב' אלו הסוגים דהיינו דהוא סוג בפני עצמו הפחות מסוג אדם ונעלה מסוג בעלי חיים וע"כ בהך דדמי וולדות דפטורא דדמי וולדות בשור באדם הוא דכתיב וכמו שנאמר וכי יגח שור את איש או את אשה וגו' ובעל השור נקי ודרשי' נקי מדמי וולדות א"כ כיון שהכתוב הזה מדבר במין אדם לכן שפיר עבד דאינו בסוג אדם ליתיה בכלל מיעוט זה ושפיר מחייבינן בי' אדמי וולדות משא"כ בהך דבור דכתיב וכי יפתח איש בור וגו' ונפל שמה שור וגו' א"כ כיון דהכתוב מדבר בסוג בעלי חיים (דשור לאו דווקא רק כל בע"ח בכלל וכמבואר בב"ק (ד' נ"ד ע"ב) א"כ מיעוטא דשור ולא אדם איננו אאדם דייקא שהרי לא הוזכר אדם בקרא רק המיעוט הוא שור ולא דבר הנעלה משור (דהיינו בע"ח ולא דבר הנעלה מבע"ח) וא"כ כיון דעבד הוא סוג נעלה מסוג הבע"ח לכן שפיר ישנו ג"כ בכלל מיעוט זה ושפיר פטורין גם אעבד בבור ודו"ק כי נכון הוא בס"ד ושוב נזכרתי דברי התוס' ב"ק (ד' ט' ע"ב) ד"ה מה וז"ל וא"ת שור ולא אדם דכתיב בבור ל"ל ת"ל מעליו (דדרשי' עליו ולא על בור לפטור אבור מחיוב כופר עש"ה) וי"ל דאצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או עכו"ם הקנוי לישראל עכ"ל וכן כתבו עוד שם (ד' י' ע"א) ד"ה שהשור ע"ש וקשה טובא דאיך כתבו התוס' בפשיטות דדרשא דשור ולא אדם אתי למעוטי עבד ועכו"ם כו' הא פלוגתא דתנאי הוא אי עכו"ם קרוין אדם ולרשב"י ביבמות (ד' ס"א ע"א) וכן הוא בש"ס כריתות (ד' ו' ע"ב) וב"מ (ד' קי"ד ע"ב) הא אין קרוין אדם ע"ש וע"כ לומר דאפי' למ"ד דעכו"ם אין קרוים אדם עכ"ז הם נעלים מסוג בע"ח ושפיר מימעטי משור ולא אדם דנהי דלא הוי אדם עכ"ז גם שור ליתנהו וכנ"ל וא"כ ה"ה עבד דכוותה וכמובן

ועיין עוד בערכין (ד' כ"ח ע"א) במשנה מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ושפחותיו הכנענים ואם החרים את כולם אינם מוחרמים כו' ובגמ' שם מה"מ דת"ר מכל אשר לו ולא כל אשר לו מאדם ולא כל אדם כו' וברש"י ד"ה מאדם כ' עבדים הכנענים עכ"ל ונזכרתי דכן הוא גמ' ערוכה בגיטין (ד' ל"ח ע"ב) אך כל חרם אשר יחרים וגו' מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים עכ"ל הגמ' ומבואר לכאורה להדיא דעבד מיקרי אדם אולם באמת גם זו אינה ראי' דביבמות שם (ד' ס"א ע"א) פריך אהא דאין העכו"ם קרוים אדם מהא דכתיב נפש אדם ששה עשר אלף (במדין כתיב בבמדבר ל"א) ומשני משום בהמה וברש"י הא דקרי להו אדם משום דבעי למיכתב בהמה גבייהו כדכתיב וחמורים ובקר וגבי בהמה מיקרו אדם אבל אדם סתמא לא מיקרו עכ"ל [כוונתו לכאורה כדברינו מעלה דעכו"ם נהי דזוטר מסוג אדם ואינו בסוג אדם עכ"ז הוא סוג נעלה מסוג בע"ח ולכן לגבי בע"ח מיקרי אדם ואולם יש לפרש עוד באופן אחר ואין להאריך] ולפי"ז גם בהך דחרם דכתיב בקרא אך כל חרם אשר יחרים איש לד' מכל אשר לו מאדם ובהמה וגו' א"כ כיון דהוזכר בהמה בקרא לכן שפיר הוזכר העבד בשם אדם דהא בעכו"ם נמי דלא מיקרי אדם עכ"ז היכא דכתיב בהמה בקרא קרי להו אדם וכנ"ל וא"כ היכא דכתיב אדם לבד ולא כתוב שם בהמה עדיין שפיר י"ל דאין עבדים בכלל [וי"ל עוד בהך דאך כל חרם וגו' דלעולם אדם סתמא לא קאי אעבד ושאני הכא דקמפרש קרא אשר יחרים איש לד' מכל אשר לו א"כ על כרחך דאדם דבתרי' קאי אעבד דא"א שיהי' אדם קנוי לאדם זולת ע"כ וע"כ שפיר קרי קרא גם לעבד בשם אדם כיון דא"א לטעות דאבן חורין קאי אבל אדם סתמא שפיר קאי רק אבן חורין לחוד ולא אעבד]

והנה יש להביא עוד כדמות ראי' דעבד מיקרי אדם מש"ס נדה (דף כ"ח ע"ב) דיליף מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו דבעי' זכר וודאי ונקבה וודאית אבל טומום ואנדרוגינוס שראו אפי' לובן ואודם כאחת אין חייבין על ביאת מקדש ופריך האי מיבעי' לי' מי שיש לו טהרה במקוה (דומי' דזכר ונקבה דיש להם טהרה במקוה) פרט לכלי חרס (דאין לו טהרה במקוה שאין טעון שילוח מן העזרה) דברי ר' יוסי ומשני א"כ ניכתוב רחמנא אדם וכ"ת אי כתב רחמנא אדם ה"א כלי מתכות לא מכל טמא לנפש נפקא כו' עכ"ל הגמ' ואי איתא מאי האי דקאמר דאי כ' רחמנא אדם ה"א כלי מתכות לא עדיפא מינה הל"ל דאפי' במין אדם נמי איכא נפקותא דאי כ' רחמנא אדם ה"א דעבד לא כיון דעבד לא מיקרי אדם ובשלמא עכו"ם לא מצי למינקט ואפי' לרשב"י דעכו"ם לא מיקרי אדם דהא עכו"ם גם לפי האמת דלא כתי' אדם ג"כ אין מיטמאין בזיבה מה"ת וכמבואר בנדה (דף ל"ד ע"א) ע"ש משא"כ עבדים דמטמאין בזיבה וכמבואר במס' זבים פ"ב מ"א א"כ שפיר הל"ל נפקותא עדיפא מינה אעבד דאי כ' רחמנא אדם לא הי' עבד בכלל משא"כ עתה דכתי' מזכר ועד נקבה גם עבד ושפחה בכלל דהא אינהו נמי זכר ונקבה נינהו ועל כרחך דעבד איקרי אדם ולא הי' יכול לומר נפקותא זאת ושפיר הוצרך לומר רק נפקותא דכלי מתכות ואולם ראי' גמורה ליתא דאפי' אי עבד לא מיקרי אדם עכ"ז י"ל דנקט הש"ס נפקותא הפשוטה טפי דהא כלי מתכות וודאי לאו אדם נינהו משא"כ עבד שלא יקרא אדם הרי אין זה פשוט כל כך והגמ' שם הרי איננה עוסקת בענין זה לבאר מי הוא הנקרא אדם ושאינו נקרא אדם ולכן נקט שפיר נפקותא הפשוטה טפי דאי כ' רחמנא אדם הרי לא היו כלים בכלל

ועוד יש לספק בזה די"ל דלמ"ד דעכו"ם קרוין אדם אזי עבד וודאי מיקרי אדם מק"ו מעובד כוכבים הפחות ממנו ונקרא אדם [ואם דלפי דברינו מעלה בנתינת טעם לשלא יקרא העבד אדם יש לדחות את הק"ו הנ"ל די"ל דשאני עכו"ם דאיתי' בקנין קרקע עכ"ז הרי ליתי' בקידושי אשה וא"כ י"ל דאין חילוק בין חדא לריעותא לתרתי לריעותא בזה וכמובן וגם י"ל דאע"ג דעבד ליתי' בקרקע משא"כ העכו"ם עכ"ז כיון דסוף סוף העכו"ם הוא פחות המדריגה ממנו א"א שיהי' העכו"ם נקרא אדם והעבד לא יקרא אדם ואין דנין בזה תורת ק"ו כי היכי דניפרוך מה לעכו"ם שכן ישנו בקרקע דאנן סברא בעלמא קאמרי' דאיך אפשר דעכו"ם הפחות המדריגה יהי' לו שם המעלה יותר מן העבד הגדול ממנו במדריגה ועל סברא זאת הרי לא שייכא פירכא דקרקע דסוף סוף העכו"ם הוא שפל ופחות המדריגה מן העבד המחויב במצות ונקרא בן ברית וכמובן וע' דוגמת זה זבחים (דף מ"ח ע"ב) א"ר אדא בר אהבה ק"ו ומה חטאת הבאה מכח עולה מעכבת עולה שבאה חטאת מכחה אינו דין שמעכבת (לענין שחיטת צפון איירי) מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות אמר רבינא הא קשיא לי' לר' אדא בר אהבא כלום מצינו טפל חמור מן העיקר (פי' ואין דנין בזה תורת ק"ו דניפרוך עלי' פירכא רק אנן הכי קאמרי' כלום מצינו טפל כו' וע"ז לא שייך פירכא דסוף סוף החטאת הנלמדת מעולה טפילה והעולה שהחטאת למידה הימנה עיקר עש"ה ותבן) וא"כ ה"נ דכוותה אנן הכי קאמרי' כלום אפשר דעכו"ם השפל יהי' עדיף מעבד המעולה ממנו ולא שייך בזה פירכא וע' לקח טוב כלל י"ז ובפרט באות י"א בו ותבן דברינו אלה ביותר] ורק למ"ד דעכו"ם אין קרוים אדם הוא דאיכא למיבעי אי עבד קרוי אדם או לא וא"כ לפי מה שהוכחנו בכלל הקדום אות א' דר' יוסי ס"ל דעכו"ם קרוין אדם א"כ כיון דבש"ס נדה הנ"ל אליבא דר' יוסי קאי א"כ שפיר לא הי' יכול לנקוט נפקותא דעבד וכמובן

ודע דמה שמבואר בגמ' נדה (דף ל"ד ע"א) הנ"ל דעכו"ם אין מטמאין בזיבה עש"ה דממעט להו מקרא דבני ישראל דכתיב בפרשת זבים וא"כ תיקשי לכאורה דא"כ גם עבד לא יטמא בזיבה דהא בני ישראל ממעט גם עבד וכמבואר בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) ולחד מ"ד שם אפי' חציו עבד וחציו ב"ח מימעיט מבני ישראל עש"ה (וע' מזרחי דברים פרשה כ"ג פסוק י"ח