בית האוצר חלק א מה

אלקים תלוי הרי קאי על הנקבר וכמ"ש כי קבור תקברנו כי קללת אלקים תלוי אלא דהירושלמי דריש לי' דרך דרש גם על הקובר דכל המוזהר על ברכת השם אתי' במצות כי קבור תקברנו וא"כ כ"ש דאין לנו לבטל הוראת משמעות פשטא דקרא דקאי אנקבר וראוי שנאמר ג"כ דכל המוזהר על ברכת השם טעון קבורה אחרי מיתתו ואולם גם ז"א דדרש הירושלמי הוא עצמו פשטא דקרא וזה שהרי הכתוב נותן טעם על מצות כי קבור תקברנו ואמר הטעם שהוא מפאת כי קללת אלקים תלוי והיינו דאם הוא תלוי ואינו נקבר הוא קללת כו' ובזיון כלפי מעלה כביכול וע"כ ממילא מי שהוא מוזהר על קללת כו' הנה הוא ממילא מחויב ג"כ לקבור את התלוי וקאי עלי' קרא דכי קבור תקברנו וכיון דמהאי קרא איתרבי נמי כל קבורות מת וכמבואר בסנהדרין ובירושלמי שם א"כ כל המוזהר על ברכת השם הנה הוא מצווה ג"כ אמצות קבורת מת וא"כ אכתי אין ראי' מכאן אעבד

ואולם כ"ז הוא לפי' הפני משה בירושלמי הנ"ל אמנם הקרבן עדה שם ביאר באמת כל דברי הירושלמי שם על הנקבר ואמי שהוא טעון קבורה אחרי מיתתו עש"ה וא"כ לפי הק"ע הרי יש ראי' ברורה מירושלמי הנ"ל דעבד טעון קבורה כיון דמוזהר אברכת השם ומיתתו בתלי' וכנ"ל [ולפי' הק"ע הנ"ל יש ראי' ג"כ מן הירושלמי הנ"ל דעכו"ם מת מותר בהנאה דאל"כ מאי פריך התיבון הרי עכו"ם כו' ופי' הק"ע הרי עכו"ם דמוזהר אברכת השם ואעפ"כ אין עכו"ם מת צריך קבורה ע"ש ואי איתא הרי בלא"ה צריך קבורה מפאת האיסור הנאה וכמו כל איסורי הנאה דנקברין וכנ"ל ודוחק לומר בכוונת הירושלמי הרי עכו"ם דא"צ קבורה רק מותר לשורפו מפאת האיסור הנאה וכנ"ל דכוונת הירושלמי נראה פשוט דא"צ כלל לא קבורה ולא שריפה וא"כ ע"כ דעכו"ם מת מותר בהנאה וכנ"ל] ואולם פי' הפני משה הנ"ל נוח לי יותר בירושלמי מפי' הק"ע הנ"ל דהא הירושלמי אמתני' דהתם קאי דתנן בה דכ"ג מותר ומוזהר אקבורת מת מצוה וע"ז אמר נשמעינה מן הדא כו' וא"כ ממילא הרי כל דברי הירושלמי מוסבים על מי שהוא מצווה לקבור את המת והיינו אמצות קבורת מת לא על מי שצריך קבורה ויש עוד לדון בזה בדברי הירושלמי הנ"ל ובאתי רק להעיר

ודע דנהי דעכו"ם ועבד מת מותרים בהנאה וכתוס' ב"ק הנ"ל ובעכו"ם הוא מפורש ג"כ בירושלמי שבת וש"ס סנהדרין וכנ"ל עכ"ז אשכחנא פתרי שיהיו עכו"ם ועבד מת אסורים בהנאה והיינו אם הרגו אדם ונתחייבו מיתות ב"ד אז יש לחדש דאסורים בהנאה אחרי מיתתם וזה עפ"י דברי המכילתא פ' משפטים עה"כ לא יאכל את בשרו וז"ל אין לי אלא איסור אכילה מניין שהוא אסור בהנאה אמרת ק"ו ומה אם עגלה ערופה שהוא מכפרת על שפיכות דמים הרי היא אסורה בהנאה שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנאה כו' ר' יצחק אמר כו' ק"ו ומה אם עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה הרי היא אסורה בהנאה שוה"נ שהוא מטמא כו' (דשפיכות דמים מטמא את הארץ כו' כמבואר פ' במה מדליקין) דין הוא שיהא אסור בהנאה כו' עכ"ל וא"כ לדברי המכילתא הנ"ל גם אדם שופך דמים ראוי שיאסר בהנאה מק"ו הנ"ל וכמובן אלא דאישראל השופך כו' א"צ קרא דבלא"ה ישראל מת אסור בהנאה ורק עכו"ם ועבד דמותרין בהנאה לתוס' ב"ק הנ"ל שפיר יש לחדש דעכו"ם ועבד רוצח מיהת אסורין בהנאה גם לתוס' הנ"ל מק"ו דמכילתא הנ"ל וכמו דשור הנסקל נאסר בהנאה מק"ו הנ"ל וכמובן. [ויש לעיין קצת למ"ד דשוה"נ נאסר בהנאה מחיים א"כ ע"כ דמהני ק"ו דמכילתא הנ"ל לאסור גם מחיים משנגמר דינו א"כ אדם רוצח יהי' אסור ליהנות ממנו משנגמר דינו למיתה דק"ו דמכילתא הנ"ל הא שייך נמי באדם רוצח וכנ"ל וזו לא שמענו ויש להביא ראי' להיפוך מש"ס נדרים (דף ל"ה ע"ב) איבעי' להו הני כהנים שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא למאי נ"מ למודר הנאה אי אמרת דשלוחי דידן הוו הא מהני לי' ואסור ואי אמרת שלוחי דשמיא שרי כו' ואמאי לא פשיט האיבעי' ממה שכהן רוצח כשר לעבודה וכדדרשי' מעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל מזבחי ע' מכות (דף י"ב ע"א) מימרא דאביי דמזבח קולט כהן ועבודה בידו וע' תוס' יבמות (דף ז' ע"א) ד"ה שנאמר וא"כ איך כשר לעבודה אי שלוחי דידן הוו הרי אסור ליהנות ממנו והעבודה הרי חשובה הנאה אי שלוחי דידן הוו וכדברי הגמ' נדרים הנ"ל וע"כ דרוצח שנגמר דינו מותר בהנאה ואולם לפמ"ש התוס' קידושין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה דאמר וכ"כ הר"ן בסוגי' דנדרים שם דלא בעי בש"ס נדרים הנ"ל למיפשט האיבעי' רק ממשנה או מברייתא אבל לא ממימרא דאמוראי אין ראי' ואולם בבכורות (דף מ"ה ע"ב) יש שם גירסא במשנה אלו כשרים באדם ופסולין בבהמה או"ב כו' ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם כו' א"כ לגירסא זאת הרי מבואר גם במשנה דכהן רוצח כשר לעבודה וא"כ ה"ל למיפשט האבעיי' ממשנה זאת ואולם י"ל דאיירי בכהן העובד לעצמו היינו במקריב קרבן של עצמו ואמנם אם הוא אסור בהנאה א"כ הרי גם הוא בעצמו אסור ליהנות ממעשה עצמו ומזה גופא ראי' פשוטה דאין רוצח איסור הנאה דאל"כ יהי' אסור לו לעשות שום דבר שנהנה בו וי"ל דכיון דמעגלה ערופה הוא דילפי' לי' לכן אין אסור ליהנות מעצמו רק אחרים הוא שאסורין בהנאתו כמו שאין העגלה אסורה בהנאת עצמה ורק האדם הוא שאסור ליהנות ממנה ואולם למ"ד דדון מינה ואוקי באתרא לכאורה ראוי שיועיל הלימוד לאסור אדם רוצח גם בהנאת עצמו וע"ע ערכין (דף ו' ע"ב) דיוצא ליהרג לאו בר דמים הוא ואולם אין הטעם שם מפאת דאסור בהנאה רק מפאת דעומד למיתה ע"ש ויש לדבר עוד הרבה בזה ואכ"מ]

והנה בהסברת הדין הנ"ל שכתבו התוס' ב"ק דעבד מת מותר בהנאה אשר כבר דברנו בטעם הדבר למעלה נלענ"ד עוד דכיון דילפי' ממרים א"כ דומיא דהתם בעינן וכל שיש סברא לחלק אין ללמוד משם וא"כ בעבד שפיר יש סברא לחלק די"ל דרק בישראל דאין לו בעלים שהבעלים של אדם הוא האדם בעצמו וע"כ נהי דאחרי מיתתו יורשיו יורשין אותו עכ"ז עם המיתה יחד חל תיעוב המיתה שפיר לאסרו בהנאה וכעין הא דגטה וידה באין כאחד ואין להם מה לירש עוד משא"כ בעבד שהוא קנין של בעליו גם בחייו ע"כ אין כח בתיעוב מיתתו לאסור בהנאה חפץ של בעליו וה"ז דוגמת הא דאין אדם אוסר דשא"ש ונהי דאיסור דממילא שפיר חייל אפי' אדבר שאינו שלו עכ"ז כיון דממרים ילפי' ושם לא הוי דשא"ש ע"כ שפיר בעי' דומיא דהתם ושפיר מחלקינן כן ואין ללמוד משם אעבד שיהי' כח במיתתו להפקיע זכות בעליו וע' יבמות פ' אלמנה לכ"ג בהאי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא כו' דקאמר דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ומוכח דרק שיעבוד מפקיע אבל אילו לקחו איצטלא שאינו שלו כלל רק של אדם אחר אז לא היתה נאסרת אלמא דאין כח דשימוש מת לאסור בהנאה אם החפץ של שימוש הוא של אדם אחר וא"כ ה"ה דבמת עצמו י"ל כן ואולם י"ל דשם ביבמות הטעם דאילו הי' של אדם אחר לגמרי אזי אינו נעשה תשמיש המת כלל שאין כח בידיהם לייחד איצטלא של אדם אחר למת וע"כ לא נתייחד למת ולא חשיב מתכריכיו כלל ורק בדבר שהוא שלו אלא שיש עליו שיעבוד של אחר דאז כיון דמחוסר גוביינא אכתי ברשותי' קאי והוא מתייחד לו שפיר ונעשה תשמיש שלו כיון דברשותי' קאי וכיון דמתייחד לו ונעשה תשמיש שלו שוב ממילא הוא נאסר ופקע שיעבוד דאחר והכי מוכח לשון הגמ' ביבמות שם עש"ה ואולם עכ"ז לענין עבד מת שפיר י"ל כדברינו דכיון דכל האי דינא דמת אסור בהנאה לאו סברא הוא רק גזה"כ מכח הלימוד ממרים ע"כ כל שיש לחלק מחלקינן וע"כ שפיר יש לחלק מכח סברא הנ"ל שלא ללמוד עבד מת משם כנלענ"ד ובאתי רק להעיר

עוד נלענ"ד והוא העיקר אצלי דמאי דשרינן עכו"ם ועבד מת בהנאה ולא ילפי' להו ממרים שפיר הוא מכח החילוק שזכרנו למעלה בתחלת דברינו בענין זה והוא מפאת דאין לעכו"ם ועבד קדושה אשר לאשה ישראלית ורק שאין הסברא בזה כמו שכתבנו למעלה דקדושת המת הוא האוסר אותו וע"כ עכו"ם ועבד דאין בם זאת הקדושה שרי דז"א דמת אין בו קדושה ואדרבה הוא מתועב והוא אבי אבות הטומאה וכנ"ל ואיסורו של מת בהנאה ג"כ שפיר