בית האוצר חלק א מד

הדרבנן ג"כ אין ראי' מגמ' כתובות הנ"ל רק ששפחה מתה אסורה מדרבנן אבל עבד מת יוכל להיות דמותר בהנאה אפי' מדרבנן כיון דשם בכתובות בשפחה איירי וא"כ יש לחלק ולומר דבעבד דלא שייך גזירה דשמא יעשה עורות אביו כו' כ"א עורות אמו וכנ"ל וע"כ גם מדרבנן אין לאסור רק שפחה אבל לא עבד וכנ"ל

ואולם נתיישבתי דז"א דשפיר שייך הגזירה דשמא יעשה כו' גם בעבד או דלא שייכא כלל אפילו בשפחה ושאין לחלק בין עבד ושפחה כלל דהא הא דגזרי' שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין הוא משום שאם יהי' עורו מותר בהנאה והרי הבן יורש את אביו א"כ יהי' הוא היורש את העור ואיכא למיחש שמא יעשה ממנו שטיחין וא"כ בעבד ושפחה שהאדון יורש אותם א"כ שם לא שייכא כלל גזירה דשמא יעשה עורות אביו ואמו כו' כ"א שמא יעשה האדון עורות עבדו ושפחתו שטיחין וא"כ ממ"נ אם הגזירה הזאת שגזרו חכמים שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין הוא רק משום כיבוד אב ואם דכשיעשה עורות אביו ואמו שטיחין יעבור אעשה דכיבוד א"כ תו לא שייכא גזירה זאת בעבד ושפחה כלל כיון דהבן אינו יורש אותם ולא יוכל לעשות מעורם שטיחין כ"א האדון ואם הגזירה הזאת הוא משום בזיון המת א"כ שוב שייכא הגזירה הזאת בין בעבד ובין בשפחה אם עבד ושפחה מתה טעונין קבורה ואסור לבזותן ואי ליכא איסור בבזיונן שוב בין בעבד ובין בשפחה ליכא למיגזר וע' נדה (דף מ"ו ע"א) דס"ל לשמואל לעולם בהם תעבודו לעבודה נתתיו ולא לבושה וע"ש עוד דאמר שמואל מייחד להן (שפחותיו מייחד לאנשים עבדיו ואינו מפקירן משום בושת) ר' נחמן מחליף להן (את של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן) כו' הרי דד"ז פלוגתא דאמוראי אי איכא איסור בבזיון ובושת עבד וע' ספרא בתר פרשה ו' ברייתא ו' לעולם בהם תעבודו אין לך בהם אלא עבודה בלבד ופי' הראב"ד דהכוונה כהך דשמואל לעבודה נתתיו ולא לבושה וצע"ק דסתם ספרא ר' יהודה ור' יהודה ס"ל בב"ק (דף פ"ז ע"א) דאין לעבדים בושת וצ"ל דרק לענין תשלומין אין לו בושת דהמביישו פטור מתשלומי דמי בושתו אבל הביוש והבזיון גופי' איסור הוא גם לר"י וז"פ [וע"ע כתובות (דף י' ע"ב) ההוא דאתא לקמי' דר"ג ב"ר א"ל רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו עדיין בחולה אני אמר להן הביאו לי ב' שפחות אחת בתולה ואחת בעולה הביאו לו והושיבן על חבית של יין בעולה הי' ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף אף זו הושיבה ולא הי' ריחה נודף אמר לו לך זכה במקחך וניבדוק מעיקרא בגווה גמרא הוי שמיע לי' מעשה לא הוי חזי וסבר דילמא לא קים לי' בגווי' דמילתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל ומוכח קצת דמותר לבייש עבד ויש לדחות ובאתי רק להעיר]

ודע דבלא"ה יש מקום עיון הרבה בסוגיא דכתובות (ד' ע"ט) הנ"ל דמדוע נקט רק שיור העור ולא שיור הבשר שיוכל למוכרו לעכו"ם ועש"ה בתוס' שכתבו תימה לרשב"א כו' ואכ"מ ובאתי רק להעיר

והנה יש להביא ראי' לכאורה לסברת התוס' ב"ק הנ"ל דעבד מת מותר בהנאה מש"ס סנהדרין (דף מ"ו ע"ב) דיליף מריבויא דקבור תקברנו דמתים טעונין קבורה ע"ש וק' דל"ל קרא תיפוק לי' דמת אסור בהנאה וכל איסורי הנאה הרי טעונין קבורה מלבד אותם שפרט בהם הכתוב שריפה וכמבואר שלהי תמורה וכנודע וע"כ צ"ל כתוס' ב"ק הנ"ל דעבד מת מותר בהנאה וע"כ שפיר איצטריך קרא לעבד מת [דאעכו"ם וודאי אין לומר דקאי קרא דכה"ת לישראל ניתנה ולא לעכו"ם ואינה מדברת מעכו"ם וז"פ וכן מפורש בגיטין (דף ס"א ע"א) דמתי עכו"ם נקברין רק מפני דרכי שלום אבל לא מפאת מצות קבורה וע' רמב"ם ה' אבל פי"ד הי"ב]. ולפי"ז יש ללמוד מכאן ג"כ דיש בעבד מצוות קבורה כמו בישראל ולמעלה כתבנו כמסתפק בזה ואולם לפי דברינו אלה הנה יש ראי' מעיקרה של מצות קבורה הנאמרת בתורה דקאי גם אעבד דאי אישראל לחוד ל"ל קרא וכנ"ל. ואולם י"ל דבעי' קרא משום דיש נ"מ לשריפה דהרוצה לשרוף איסורי הנאה דנקברין רשאי ע' שלהי תמורה ואפי' רבנן דר' יהודה דאסרו התם לשרוף נקברין היינו נמי רק מדרבנן גזירה אטו התרת אפרן דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ואי שריף לנקברין חיישינן דילמא אתי למישרי אפרן אבל מה"ת שרי לשרוף נקברין וע"כ שפיר בעי' קרא לקבורה לומר דמצותו דווקא בקבורה ושיהי' אסור לשורפו וכמובן

ובגוף הדבר הזה אם יש בעבד מת מצות קבורה העירני תלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה על דברי הר"ן נדרים (דף ל"ח ע"ב) דאהא דאמר התם עבדיו ושפחותיו למנחרותא עבידן כ' הר"ן וז"ל כלומר שאין עומדין לאכילה אלא לנחירה בעלמא שכשהן מתין מניחין אותן ואין אדם אוכלן עכ"ל ומוכח מלשון הר"ן דליכא מצות קבורה בעבד מת ע"כ דברי התלמיד ויפה העיר. ואולם עיינתי בירושלמי נדרים שם ומבואר שם להדיא דעבד מת אין גופו של האדון ואין יכול למוכרו לעכו"ם או להאכילו לכלבים ומוכח מן הירושלמי דגם עבד מת אסור בהנאה וטעון קבורה ובאתי רק להעיר

וע"ע באור החיים עה"ת ויקרא פרשה י"ז פסוק י"ד עה"כ דמו בנפשו וז"ל פי' במקום נפשו ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו (של חי' ועוף) כי לצד שדמו הוא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד כדרך שצוה ד' לקבור אדם מת משום כבודו עכ"ל ז"ל. הנה דלדברי האוה"ח מצינו ענין קבורה גם בבע"ח והוא בכיסוי דם חי' ועוף דהוא ענין קבורה לדברי האוה"ח הנ"ל וא"כ כ"ש שיוצרך עבד קבורה דאפי' אי עבד לא מיקרי אדם וכדברי הספר המנהיג הנ"ל עכ"ז הוא סוג נעלה מסוג בע"ח וכמו שיתבאר בכלל הבא אי"ה ובאתי רק להעיר

והנה נזכרתי עוד דברי הירושלמי נזיר פ"ז ה"א וז"ל אית דבעי משמעינה (דכ"ג מותר ומצווה אקבורת מת מצוה) מן הדא כי קללת אלקים תלוי את שהוא מוזהר על קללת השם מוזהר הוא על מת מצוה כו' (פי' דכתי' בקרא כי קבור תקברנו כי קללת אלקים תלוי ומהאי כי קבור תקברנו ילפי' מצות קבורה וע"כ כי קללת אלקים תלוי דכתיב בתרי' אתי לומר דכל המוזהר אברכת השם מצווה גם כן בקבורת מת ולכן גם כהן גדול בכלל כיון דגם הוא מוזהר אברכת השם ורק היכא דיש שם קוברין אחרים ישראלים אז הוא דאסור לקבור דנהי דמצווה גם הוא אמצות קבורה עכ"ז הלא גם הם מצווין כמוהו ומ"כ כיון דמצוה שלהם אינה צריכה לדחות איסור ולא כן מצוה דידי' דצריכה לדחות איסור טומאה לכן אסור לו לקבור ולא ניתן האיסור לדחות כיון דאפשר שתתקיים המצוה על ידם בלי דחי' משא"כ כשאין שם קוברים אחרים אז שפיר מצוותו דוחה את האיסור מגזה"כ כנלענ"ד כוונת הירושלמי. והמפרשים לא ביארו כל הצורך) התיבון הרי עכו"ם (שהן מוזהרין על ברכת השם ונימא נמי שיהיו מוזהרין אקבורת מת. פני משה) אלו שמיתתן בתלי' יצאו עכו"ם שמיתתן בסייף (שינויא הוא דמדכתיב כי קללת אלקים תלוי קאי רק אישראל דיש בם מיתת סקילה וכל הנסקלין נתלין משא"כ עכו"ם דכל מיתתם בסייף ואין בם תלי' אינם בכלל מקרא זה. פני משה) עכ"ל הירושלמי. ומוכח דעבד דמוזהר אברכת השם ויש בו ג"כ תלי' במיתת סקילה כישראל נוהג בו ג"כ מצות קבורה. ואולם הא הירושלמי איירי לענין מצות קבורה שיהי' מצווה לקבור אחרים וא"כ נהי דאיתרבי עבד עכ"ז הא אין מכאן ראי' רק שיהי' העבד מצווה לקבור את מי שהוא טעון קבורה דהיינו ישראל אבל שיהי' עבד עצמו טעון קבורה ושיהי' חיוב לקבור עבד מת הרי אין ראי' מירושלמי הנ"ל ונהי דהא דפריך בירושלמי הרי עכו"ם על כרחך כוונתו דיתחייב עכו"ם בקבורת עכו"ם חבירו מת דאין לומר דהכוונה דיתחייב עכו"ם רק בקבורת ישראל מת שהרי כה"ת לישראל נאמרה ולא לעכו"ם ומאי ה"א דע"י נתינת התורה יתחדש לעכו"ם מצוה וע"כ הכוונה רק דנימא דמקרא זה הוא גילוי דקבורה הוא ג"כ ממצות ב"נ [שנאמר עוד לאדם מצות קבורה כמו שנאמרו לו הז' מצות] וא"כ כיון שנאמר להם מצות קבורה ע"כ לא היתה המצוה לקבור ישראל מת רק לקבור ב"נ חבירו מת וז"פ עכ"ז אחרי דמשני הירושלמי אילו שמיתתן בתליי' כו' אין ראי' אעבד שיהי' מחויב בקבורת עבד חבירו וכמובן

ואמנם יש להביא ראי' אעבד שיהי' טעון קבורה מירושלמי הנ"ל באופן אחר וזה דהא פשטא דקרא דכי קללת