בית האוצר חלק א מג

חתנים) מנ"ל דאסור כו' א"ל ר' חסדא קרא כתיב כה אמר ד' אלקים הסר המצנפת והרם העטרה כו' בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם נסתלקה המצנפת מראש כ"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם כו' רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא גדול כלילא לברתי' א"ל לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה א"ל דומיא דכ"ג בגברי אבל בנשי לא עכ"ל הגמ' וא"כ ה"נ נימא דומי' דמרים בנשי אבל בגברי לא ולכאורה י"ל דמש"ה אין ללמוד עכו"ם מישראל רק איש מאשה די"ל דאיסור הנאה דמת הוא משום קדושה וע"כ אין ללמוד עכו"ם מישראל דעכו"ם אין בם קדושה כישראל משא"כ איש מאשה שפיר ילפי' דוודאי אין לאשה קדושה יותר מאיש וקצת ראי' לזה מהא דילפי' איסור הנאה דמת מג"ש דשם שם מעגלה ערופה ואיסור עגלה ערופה הרי הוא משום הקדש ולפי"ז יונח גם הא דעבד מת שרי בהנאה דקדושתו ג"כ פחותה מאשה ישראלית דאין לו חייס ולא תפיסת קידושין ואפי' עבד משוחרר מעלתו פחותה הרבה מאשה ישראלית וכדמוכח במשנה הוריות (דף י"ג ע"א) וא"כ כ"ש עבד שאינו משוחרר וכן מפורש ברש"י מנחות (דף מ"ד ע"א) דמדריגת עבד פחות ממדריגת אשה ע"ש דפריך אהא דמברכינן שלא עשאני עבד ושלא עשאני אשה ופריך עבד היינו אשה (דעבד מחויב במצות כאשה) ומשני עבד זיל טפי וברש"י אפ"ה מזולזל העבד יותר מן האשה עכ"ל

ואולם גם זה אינו נוח לי דאין סברא לומר כלל דאיסורו של מת בהנאה הוא מטעם קדושה דאטו מת יש בו קדושה טפי מאדם חי דשרי בהנאה ותו דאדרבה מוכח מהא דמטמא והוא אבי אבות הטומאה דאין בו קדושה והראי' שהבאתי מהלימוד מעגלה ערופה ג"כ אינה ראי' דזהו לימוד בעלמא לענין איסור אבל לא שיהי' בו קדושה כעגלה ערופה ותדע דלרבא בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) ילפי' איסור הנאת משמשין דמת בג"ש דשם שם מע"ז ודוחק לומר דבזה עצמו פליגי אביי ורבא שם דרחוק הוא לומר שיחלקו בפלוגתא היפוכית כזאת דלאביי יש בו קדושה כהקדש ולרבא אדרבה הוא מתועב כע"ז ודו"ק היטב בכל זה

אשר על כן לולי דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל הי' נלענ"ד לומר דשריותא דעכו"ם הוא עפ"י מה שמצינו בזבחים (דף ק"ו ע"ב) לא יאמר לאו בחלב וניתי בק"ו מנבילה ומה נבילה שלא ענש הזהיר חלב שענש אינו דין שהזהיר מה לנבילה שכן מטמא כו' וכן הוא בש"ס בדוכתי טובי פירכא זאת דמה לפלוני שכן מטמא היכא דבאין ללמוד איסור בדבר שאין בו טומאה מדבר שיש בו טומאה וא"כ מבואר דאין ללמוד דבר מדבר לענין איסור כאשר יש פירכא דטומאה וא"כ פשיטא דה"ה דכשגם הלמד מטמא רק שאין הטומאה גדולה כל כך בלמד כמו במלמד דאז ג"כ אין ללמוד זה מזה אפי' לענין איסור דכמו שיש לעשות פירכא מגוף הטומאה פשיטא דה"ה דיש לעשות פירכא מגודל הטומאה. וע"כ נראה דהא דמת עכו"ם שרי בהנאה היינו מטעמא דעכו"ם אין מטמאים באהל וע"כ אין ללמוד עכו"ם ממרים גם לענין איסור דאיכא למיפרך מה למרים שכן מטמאה באהל משא"כ עכו"ם דמטמא רק במגע ובמשא [ולסתמא דגמ' ביבמות (דף ס"א ע"א) דעכו"ם אין מטמאים כלל לרשב"י ואפי' לא במגע ובמשא א"כ הפירכא פשוטה דמה למרים שכן מטמאה תאמר בעכו"ם שאינו מטמא רק גם לרבינא דאמר התם דמטומאת אהל הוא דאימעטו אבל לא ממגע וממשא עכ"ז שפיר יש לפרוך ג"כ מגודל הטומאה ולומר דמה למרים שכן מטמאה באהל כו' וכנ"ל] וז"פ ונכון בס"ד [ואם כנים הדברים הנה יש מזה לכאורה ראי' גדולה דהלכה כרשב"י דעובדי כוכבים אינם מטמאים באהל ובאתי רק להעיר]

ולפי"ז י"ל דשריותא דעבד מת בהנאה הוא ג"כ מטעם הנ"ל דכמו דעכו"ם אינם מטמאים באהל מכח הכתוב דאדם כי ימות באהל וע"כ בעי' ישראל מטעמא דאתם קרוים אדם ואין העכו"ם קרוים אדם. א"כ ה"ה בעבד לפי המבואר בב"י או"ח סי' קנ"ט בשם ספר המנהיג דאין נוטלים לידים מעכו"ם ועבד משום דבעי' כח אדם ועכו"ם ועבד אין קרוים אדם עש"ה א"כ מבואר דגם עבד אין קרוי אדם כמו עכו"ם וא"כ פשוט דגם עבד אין מטמא באהל כמו עכו"ם וזה חידוש גדול וד"ז אי עבד קרוי אדם או לא צריך בירור גדול ואייחד לו כלל בפ"ע והוא כלל הבא אי"ה וא"כ עכ"פ לדעת ס' המנהיג הנ"ל דעבד אין קרוי אדם וא"כ ה"ה דאין מטמא באהל וכנ"ל א"כ שפיר שרי ג"כ עבד מת בהנאה כיון דאינו מטמא באהל דהא בהא תליא וכנ"ל ובאת רק להעיר

והנה בגוף הך דינא דכתבו תוס' ב"ק הנ"ל דעבד מת מותר בהנאה נלענ"ד מוכח מדבריהם ז"ל בערכין (דף ד' ע"א) להיפוך דאהא דדרשי' שם נפשות (דכתי' בערכין נדר בערכך נפשות) להוציא את המת (שאם העריך את המת אינו כלום) כתבו שם התוס' וז"ל ואע"ג דאסור בהנאה מה"ת וליתי' בדמים סד"א דאיתי' בערכין כמו מנוול ומוכה שחין דאיתרבי לערכין אע"ג דליתנהו בדמים עכ"ל הקשו בזה דל"ל קרא למעט מת הא ליתי' בדמים דמת אסור בהנאה מה"ת והנה במשנה שם בערכין (דף ב' ע"א) מפורש דעבדים מעריכין ונערכין עש"ה וא"כ אם נאמר דעבד מת מותר בהנאה מה"ת א"כ אין התחלה לקושיתם כלל דשפיר איצטריך קרא למעט מת דנ"מ לעבד מת דמותר בהנאה כיון דעבד חי נערך וא"כ שפיר איצטריך קרא למעט עבד מת שאינו נערך ובשלמא מעכו"ם לא קשיא כיון דבעכו"ם איכא פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בערכין שם (דף ה' ע"ב) במשנה דר"מ ס"ל דנערך ור"י ס"ל דאינו נערך וא"כ שפיר תיקשי דלר"י קרא דנפשות ל"ל למעט מת ת"ל דליתי' בדמים דא"ל דאיצטריך קרא למעט עכו"ם מת דמותר בהנאה ואיתי' בדמים דז"א דהא עכו"ם אינו מן הנערכין כלל לר"י ואפי' עכו"ם חי וא"כ א"צ מיעוטא למעט עכו"ם מת [ונהי דבגמ' שם (דף ד' ע"ב) מוכח דקרא דנפשות לאו מיותר הוא לדרשא דמיעוטא דמת עכ"ז לא ניחא להו להתוס' לומר דהך נפשות ולא המת דברייתא אתי' רק אליבא דר"מ לחוד ולא אליבא דר"י דלדידי' ת"ל דאינו בדמים דאעכו"ם הא לא אצטריכא לדידי' וכנ"ל וע"כ התוס' שפיר עדיפא מינה קמשני דגם לר"י צריך קרא דה"א דאיתי' בערכין אע"ג דליתי' בדמים כמו מנוול ומוכה שחין ומה גם דהך דנפשות ולא המת בספרא בחקותי הוא שנוי ע"ש וא"כ וודאי דלא ניחא לן לאוקמי' דלא כר"י דסתם ספרא ר' יהודה] משא"כ אם נאמר דעבד מת ג"כ מותר בהנאה א"כ כיון דבעבד אין שום פלוגתא בערכין שם רק סתמא נשנה במשנה שם בערכין (דף ב' ע"א) דעבדים מעריכין ונערכין בלי שום חולק וכן הוא בספרא בחקותי סתם בלי שום חולק אם כן וודאי דאין התחלה לקושיתם כלל דשפיר דרשי' נפשות ולא המת כיון דאיכא נפקותא בעבד מת דאיתי' בדמים אי מותר בהנאה ועל כרחך דהתוס' דערכין הנ"ל סבירא להו דגם עבד מת אסור בהנאה כישראל וע"כ שפיר הקשו וכמובן וזה ברור בס"ד ועיין עוד בכתובות (דף ע"ט ע"ב) דס"ל לרבנן דחנני' דולד בהמת מלוג לבעל וולד שפחת מלוג לאשה ופריך התם דמ"ט דרבנן דממ"נ אי חיישי למיתה אפי' ולד בהמת מלוג נמי לא (דחיישי' שמא תמות הבהמה ואי אמרת דוולד לבעל לא יהי' לאשה שום שיור) ואי לא חיישי למיתה אפי' ולד שפחת מלוג נמי ומשני לעולם חיישי למיתה ושאני בהמה דאיכא עירה עכ"ל הגמ' ומוכח קצת דשפחה מתה אפי' עור שלה אסור בהנאה אולם י"ל דמה"ת שפיר שרי בהנאה ורק מדרבנן אסור דכמו דבעור ישראל מת כתבו תוס' זבחים (ד' ע"א ע"ב) ד"ה ובטריפה דמותר בהנאה מה"ת ואסור מדרבנן מכח הגזיר' ד דשמא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין עש"ה א"כ י"ל דה"ה בעבד ושפחה אסרו כל הגוף עם העור בהנאה מכח זה ואם שבעבד לא שייך גזירה דשמא יעשה עורות אביו כו' דהא אינו מצווה בכיבוד אביו שהרי אינו מתייחס אחריו כלל עכ"ז שייך גזירה דשמא יעשה עורות אמו שטוחין כיון דבכבוד אמו מצווה שהרי מתייחס אחרי' דוולד שפחה כמותה וא"כ כיון דשייך זאת הגזירה אטו בן השפחה שפיר אסרו שפחה מתה לכל העולם כמו שאסרו עור ישראל מת לכל העולם מכח הגזירה דשמא יעשנו הבן שטוחין וא"כ שפיר אמרו שם בכתובות דבשפחה מתה ליכא שיור כיון שאסורה בהנאה מדרבנן ואכתי אין ראי' מזה שאיסור הנאה שלה מה"ת וע"כ התוס' דב"ק הנ"ל דקאי אקרא דוהמת יהי' לו שפיר כתבו דאיצטריך למעט עבד ואפי' לענין איסור