בית האוצר חלק א מב

יש במינה מי שיש לו שיווי משא"כ באדם דאין במינו כו' וכנ"ל וא"כ אי נימא דמת עכו"ם מותר בהנאה א"כ שוב הרי גם אדם יש במינו מי שיש לו שיווי דהיינו עכו"ם ועל כרחך דמת עכו"ם אסור בהנאה ואולם י"ל דישראל לא חשיב מיני' דעכו"ם כיון דעכו"ם אין קרוים אדם וע' כלל הקדום ואמנם זה יתכן רק לר"ש דס"ל הכי דעכו"ם אין קרוים אדם משא"כ לרשב"ג דפליג עלי' וס"ל דעכו"ם קרוים אדם וכנזכר באות הקדום א"כ שפיר חשיב גם בישראל יש במינו מי שהמת שלו וא"כ יש לנו להבין בזה מה שהגמ' דידן נקטה פטורא דאדם בבור מקרא דשור ולא אדם ואילו התוספתא פוטרת מפאת איסור הנאה וצריך להבין סברת מחלקותם ולפמ"ש י"ל דפליגי בפלוגתא דרשב"ג ורשב"י הנ"ל דגמ' דידן סוברת כרשב"ג הנ"ל וא"כ א"א לפטור מפאת האיסור הנאה וכנ"ל והתוספתא סוברת כרשב"י וע"כ שפיר פוטרת מפאת האיסור הנאה וכנ"ל [ויומתק זה ביותר לפי הספק אשר דיברנו ממנו בכלל הקדום אי מת קרוי אדם או לא ומובן מדברינו בכלל הקדום ודברינו פה באות הקדום דזה תלוי בפלוגתא אי עכו"ם קרוין אדם וזה דאם השם אדם מוסב על הגוף אזי גם עכו"ם קרוי אדם כיון שגופו גוף אדם כגוף הישראלי וכן גם מת קרוי אדם כיון שהוא גוף של אדם משא"כ אם שם אדם מוסב על הנפש והשם אדם הרי הושם עוד לאדה"ר אשר נפשו היתה אלקי"ת וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכי' נפח וכנודע וע"כ עובדי כוכבים שאין להם נפש אלקי"ת לכן אין קרוים אדם וכן מת שנפשו נפרדה ממנו והוא גוף לבד בלי נפש ג"כ אין קרוי אדם והנה כבר הבאתי בכלל הקדום אות ב' דברי הזוהר בשלח דהקשה בקרא דוירא ישראל את מצרים מת וגו' והכתי' לא תוסיפון לראותם וגו' ומשני דמתין חמי להון וכתבנו בכלל הקדום הפי' דכיון דמת לא מיקרי אדם לכן אין בו איסור ראי' ע' היטב בכלל הקדום שם הסברת הדבר מילתא בטעמא בס"ד. ואולם בילקוט בשלח והובא ג"כ בכלל הקדום שם איתא מתים אינו אומר אלא מת מתים ולא מתים כו' וי"ל ג"כ דפליגי בהנ"ל דהזוהר ס"ל דמת לא מיקרי אדם וע"כ מיסתבר לי' לפרושי קרא דמתים ממש ראו אותן כי היכי דלא תיקשי מהך דלא תוסיפון לראותם וגו' ומדרש הילקוט ס"ל דמת ג"כ מיקרי אדם וא"כ אפי' נפרש דמתים חמי להון הרי ג"כ יוקשה מהך דלא תוסיפון וכמובן וע"כ שוב ניחא לי' לפרש דמתים ולא מתים היו וכדדייק הא דכתי' מת ולא כתי' מתים והנה כבר הבאתי בכלל הקדום שם ירושלמי סוטה פ"ה ה"ד דר' נחמי' נמי ס"ל דמתים ממש היו ע"ש. וא"כ גם ר' נחמי' ס"ל דמת לא מיקרי אדם וא"כ ה"ה דעכו"ם לא מקרי אדם וכנ"ל. וא"כ לפי המבואר בסנהדרין (ד' פ"ו ע"א) דסתם תוספתא ר' נחמי' ע"כ שפיר ס"ל לתוספתא דב"ק הנ"ל דעכו"ם לא מקרי אדם משא"כ ש"ס דב"ק הנ"ל שפיר ס"ל כרשב"ג דקרויין אדם כיון דהלכתא כוותי' דרשב"ג לתוס' יבמות (ד' ס"א) הנ"ל] וא"כ יהי' מזה ראי' לכאורה דאין הלכה כרשב"י הנ"ל כיון דסתמא דגמ' דידן הוי דלא כוותי' ובאתי רק להעיר

שוב ראיתי ברא"ם עה"ת פ' משפטים שכ' וז"ל וא"ת ל"ל שור למעוטי אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו כו' וי"ל דאי לאו שור לא הוי ממעטינן מוהמת יהי' לו אלא אדם דאין במינו מי שהמיתה שלו אבל שור פסולי המוקדשין שיש במינו מי שהמיתה שלו אימא לא כ' רחמנא שור למעוטי אדם דהשתא אייתר קרא דוהמת יהי' לו למעט פסולי המוקדשין עכ"ל ז"ל וה"ז היפוך מה שכתבתי דוהמת יהי' לו לא בעי' ממש רק ממין שהמת שלו וששור פסולי המוקדשין חשוב אין במינו כו' משום דחולין הוא מין בפ"ע מפסולי המוקדשין וכמוכרח מרש"י מכות הנ"ל ועק"ל על הרא"ם ז"ל דכ' בפשיטות דאדם אין במינו כו' וצ"ע מעכו"ם דמפורש בירושלמי וש"ס דידן דמת עכו"ם מותר בהנאה וכמו שיתבאר אי"ה וא"כ לרשב"ג דסובר דעכו"ם קרוין אדם א"כ הרי יש במינו מותר בהנאה וכנ"ל

והנה הגור ארי' משפטים שם הביא תירוצו של הרא"ם הנ"ל וכ' עליו וז"ל ואין זה תירוץ ברור דלמה היינו מפרשים קרא במי שאין במינו והמת שלו דאטו אין במינו כחי' ולא נוקי כפשוטי' במי שאין המת שלו עכ"ל ז"ל הנה שהרא"ם ז"ל כ' רק לפי האמת דקרא לא קאי אמין שהמת שלו רק בעי' ממש המת שלו והג"א ז"ל מיאן אפי' היות ה"א לומר דקאי אמין שהמת שלו וצע"ג לענ"ד דא"כ דקאי קרא אמת שלו ממש א"כ מדוע לא ממעטינן נמי שור שאין הנבילה יפה כלום וכנ"ל וא"ל דשור שאין הנבילה יפה כלום מיקרי והמת יהי' לו דשפיר הוא שלו אעפ"י שאינו שוה כלום דז"א דמבואר ברש"י סוכה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה כל דאפי' דבר שיש לו שיווי אלא דאין שויו פרוטה לא מיקרי לכם וא"כ כ"ש דבר שאין שוה כלום דלא מיקרי לו דלו ולכם עניינם אחד אלא שזה יחיד ונסתר וזה רבים ונוכח ותיבות יהי' לו מצריכים עוד יותר שיווי החפץ שיהי' לו החפץ לדבר של שיווי מה מתיבת לכם לבד וכמובן ועוד דלדיעות הסוברים דאיסורי הנאה יש להם בעלים א"כ הרי גם שור פסולי המוקדשין הוא שלו אע"ג דאסור בהנאה. ועל כרחך דאפי' אם הוא שלו עכ"ז כיון שאסור בהנאה וא"א להשתמש בו לשום דבר ואין לו שיווי של כלום לא קרינן בי' והמת יהי' לו וא"כ ה"נ בנבילה דאין שוה כלום דלא קרינן בי' והמת יהי' לו אפי' אי אמרת דחשוב בעלים דידה וכמובן

והנה מה שהקשה הג"א ז"ל דאטו אין במינו כתיב י"ל בפשיטות דהסברא מכרחת לומר דקרא אאין במינו קאי דא"א לפרש ממש דא"כ הרי יומצא באמת דגם באין הנבילה יפה כלום פטור וזהו נגד הסברא לגמרי דאם יפול לתוכו שור שיש שיווי לנבילתו ותחייב וכשאין שיווי לנבילתו ונפסד הניזק כל בהמתו לגמרי אדרבה יופטר וה"ז יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ובשלמא אי מפרשי' אמין שהמת שלו לא קשיא דכיון דפטרה תורה רק במין בפ"ע לגמרי א"כ גזה"כ הוא לחייב בבור על מין זה ולפטור במין אחר ואין זה נגד הסברא מה שהוציאה תורה איזה מין גמור בפ"ע מחיוב בור משא"כ במין אחד בעינן דיודמו המזיקין והניזקין ורק כשיפול לבורו שור חבירו וישאר שיווי לנבילתו נחייבהו וכשיפול לתוכו שור חבירו ולא ישאר שיווי לנבילתו נפטרהו דבר זה וודאי היפוך הסברא לגמרי וע"כ מהכרח הסברא שפיר אמרי' דקרא אאין במינו שהמת שלו הוא דקאי וע' שבת (דף פ"ד ע"ב) דדריש התם נמי דרשא דיש במינו כו' מכח הכרח המכריח לזה שא"א לפרש המקרא ממש וכן הוא בדוכתי טובא אין מקום האסף פה וע' כלל הקדום אות א' מה שהבאתי בשם התוס' מנחות (דף צ"ה ע"ב) וע"ע שבת (דף ק"ח ע"א) תוד"ה איזה דכתבו בדומה לזה ממש דמפרשי' תורת ד' בפיך ממין המותר בפיך ולא ממש מכח הכרח הסברא המכריח לזה דאם נפרש ממש אזי יהי' הדבר נגד הסברא לאסור הכתיבה ע"ג עור נבילות דהן משובחין מסברא מפאת שהרגן מלך עש"ה וא"כ ה"נ דכוותה ובאתי רק להעיר

והנה בגוף הך דינא דמת עכו"ם מותר בהנאה הערותי כבר דמפורש כן בירושלמי שבת פ"י ה"ה אמתני' דהמוציא מת לקוברו כו' ובבבלי סנהדרין (דף י"ט ע"ב) דאמר דמאה ערלות פלשתים שוין פרוטה מפאת דחזי לכלבי ושונרי ע"ש ואח"כ ראיתי שקדמוני בזה המל"מ בה' מלכים והגר"א ז"ל בביאוריו ליו"ד

והנה מה שכתבו התוס' דב"ק הנ"ל דעבד מת מותר בהנאה צ"ע להבין מסברא דבשלמא עכו"ם כ' שם הרשב"א הטעם דאיסור הנאה דמת ילפי' ממרים וע"כ בעי' ישראלית כמותה עש"ה משא"כ עבד דחייב במצות כאשה מדוע שרי בהנאה ותו דבאמת גם בעכו"ם קשה מהבין דאי דומי' דמרים בעי' א"כ ניבעי נמי אשה כמותה וראוי שיהי' איש מת מותר בהנאה ואין לומר דאיש ואשה ישראלית הרי הם עם אחד ושפיר חשיב איש דומי' דמרים משא"כ בעכו"ם וישראל שהם ב' אומות דז"א דאי בעי' דומי' א"כ גם איש אין ללמוד מאשה לפי המבואר בשבת (דף ס"ב ע"א) דנשים עם בפ"ע הן עש"ה ונהי דאין החילוק בין איש ואשה ישראלית גדול כל כך כחילוק ישראל מעכו"ם עכ"ז אי בעי' דומיא דהתם ממש א"כ גם איש אין ללמוד משם ואי לא בעי' דומי' דהתם א"כ גם עכו"ם יש ללמוד משם ומנ"ל לחלק מעצמינו ללמוד איש מאשה ושלא ללמוד עכו"ם מישראל וע' גיטין (דף ז' ע"א) א"ל ריש גלותא לר' הונא כלילא (עטרות