בית האוצר חלק א מ

וע' נדרים (דף י"ג ע"א) דאומר ה"א קרבן כוונתו לחיי קרבן עש"ה או כוונתו דתיבת נערה גופי' ממעט מתה דכשמתה פסק ממנה שם נערה ומל' הגמ' דאמר לאבי נערה ולא לאבי מתה מוכח דתיבת נערה גופי' ממעט מתה דמתה לא מיקריא נערה וכן מוכח משאר הסוגיא שם דאין המיעוט מן הה' רק מגוף התיבה לבד גם אילו היתה כתובה בלא ה' עש"ה ותבין ואולי מהא דמיתה מפקיע שם נערה דהוא שם פרטיי אין ראי' דמפקיע ג"כ שם אדם דהוא כללי וכמובן. וע"ע בש"ס כתובות (ד' ל"ח ע"ב) שם דמייתי ג"כ הך דאביי בא עלי' ומתה פטור כו' ואמר עלה מילתא דפשיטא לי' לאביי מיבעי לי' לרבא דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר (אם מתה בנערותה עד שלא עמדה בדין והגיע זמן בגרותה בקבר מי חשיב בגר להפקיע כח האב או לא) כו' מר בר ר' אשי בעי לה הכי (אליבא דרבא) מיתה עושה בגרות או אין עושה בגרות (אם מתה בנערותה מי פקע זכות אב ע"י המיתה כמו בגרות שמפקיע זכות האב גם בחיים או לא ולהאי לישנא דמר בר ר' אשי הוא דאמרי' דמילתא דפשיטא לי' לאביי דמיתה מפקיע זכות אב וכדאמר בא עלי' ומתה פטור כו' מיבעי לי' לרבא) תיקו עכ"ל הגמ' וא"כ לל"ק דרבא דבעי אי שייך בגר בקבר מוכח קצת דמת מיקרי אדם דאל"כ לא הי' שייך בו שם וענין בגר וכמובן. והרי כתבנו דאין ראי' מהך דאביי דמת לא מיקרי אדם משום דאע"ג דמיקרי אדם עכ"ז יוכל להיות דלא שייך בי' שם וענין פרטיי דנערות וא"כ אי שייך בי' שם וענין פרטיי דבגר שוב כ"ש דמיקרי אדם וכמובן. ואולם ללישנא דמר בר ר' אשי דאיבעי' דרבא אי מיתה עושה בגרות י"ל דאין האיבעי' אם המיתה מפקיע שם נערה וה"ל כבגרות דמכי בגרה אינה נערה עוד א"ד גם במיתתה אכתי נערה מיקריא רק י"ל דגם רבא מודה דמכי מתה לא שייך בה תו לא שם נערה ולא שם בגר ואינה לא נערה ולא בוגרת והאיבעי' רק בגוף ענין בגרות שמוציא מרשות האב מה עניינו ואם הוא מפאת העדר וסילוק ענין הנערות דלא אוקמי' רחמנא לבת ברשות אבי' רק כ"ז היותה נערה וע"כ כשבגרה דאינה תו נערה יוצאת מפאת העדר וסילוק ענין הנערות לבד מרשות האב ואם נאמר כן הנה יש גם למיתה להפקיע מרשות האב כיון דשמתה פקע שם נערה מינה ואינה תו נערה וכנ"ל א"ד מה שבגרות מוציא מרשות אב הוא מפאת ענין הבגרות בעצם שענין הבגרות בעצם יש לו כח ההפקעה מרשות האב וההפקעה דבגרות הוא בחיוב היינו מפאת היותה בוגרת לא בשלילה היינו מפאת היותה אינה נערה ואם נאמר כן שוב א"א למיתה להפקיע כיון דהמיתה הוא רק סילוק הנערות אבל הרי לא נתחדש בה ענין בגרות וזהו כוונת האיבעי' מיתה עושה בגרות כו' היינו אם הפקעת הבגרות הוא מפאת סילוק שם נערות וע"כ ממילא הרי גם המיתה עושה פעולה זאת שהרי גם המיתה מסלקת שם נערות וזהו מיתה עושה בגרות היינו דעושה פעולת הבגרות א"ד הפקעת הבגרות הוא מפאת הויית ענין הבגרות בעצם וע"כ ממילא אין מיתה עושה בגרות שהרי א"א למיתה לעשות פעולה זאת כיון שבמיתתה לא נתחדש ענין בגרות ודו"ק [ומתוך דברינו תבין ממילא מדוע תלו לי' רבא בענין בגרות ואמר מיתה עושה בגרות כו' ולמה לו להמשיל המיתה לבגרות ואם הוא מסתפק בדין זה של אביי דבא עלי' ומתה פטור ה"ל לאיבעי בפשיטות מיתה פוטרת או לא ואם הכוונה להסתפק אם המיתה מפקעת מרשות האב ומפאת זה פוטרת ממילא או אין מפקעת עכ"ז מדוע הזכיר בגרות דייקא והרי כמו כן הי' יכול להזכיר נישואין שמפקיעים ג"כ מרשות אב או שלא הי' לו להזכיר שום דבר פרטיי כלל רק הל"ל מיתה מפקעא מרשות האב או לא ומדוע תלי לה בבגרות דייקא ואולם לפי דברינו הלשון מדוקדק בעזה"י וכמובן ובאתי רק להעיר]

י) ע"ע בסיפרא אמור פרק כ' וז"ל יכול אפילו הכהו (לאב או לאם) לאחר מיתה יהי' חייב ת"ל מכה בהמה ומכה אדם מה מכה בהמה בחיי' אף מכה אדם בחייו עכ"ל. ומוכח להדיא מדברי הסיפרא אלה דס"ל דמת מיקרי אדם דאל"כ ל"ל היקישא דאדם לבהמה לפטור מכה מת תיפוק לי' דכתי' מכה אדם ומת לאו אדם מיקרי וע"כ דס"ל דגם מת מיקרי אדם וז"פ וע' בפי' הראב"ד על הסיפרא קדושים פרק ט' ברייתא י' ובאתי רק העיר

כלל ח) אדם. אדבר בעזה"י בענין אם עובדי כוכבים שהיו בימים הקדמונים היו קרוין אדם**([הפילפול הזה הוא רק לפלפולא בעלמא אם העובדי כוכבים הקדמונים הי' נקראין גם בשם אדם ג"כ, או דווקא בשם איש או גבר])**

א) מקור הדבר ביבמות (דף ס' ע"ב) תני' וכן הי' רשב"י אומר קברי עכו"ם אין מטמאין באוהל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם ואין עובדי כוכבים קרוים אדם עכ"ל הגמ' ובתוס' שם ד"ה ממגע כתבו וז"ל ואור"י דאין הלכה כר"ש דרשב"ג פליג עלי' כדתנן במס' אהלות (פי"ח מ"ט) והלכה כרשב"ג במשנתינו עכ"ל ונלענ"ד עוד דר' יוסי ג"כ פליג עלי' וא"כ בלא"ה ראוי לפסוק הלכתא דלא כוותי' מטעמא דיחיד ורבים הלכה כרבים ומנא אמינא לה מהא דאיתא בכלאים פ"ח מ"ה ואדני השדה (הוא מין חי הגדילה מן השדה ודומה לאדם עש"ה במפרשים) חי'. ר' יוסי אומר מטמאות באוהל כאדם ובר"ש שם בשם הירושלמי דר' יוסי דריש מעל פני השדה בגדל מן השדה כלומר מין אדם הוא עכ"ל והשתא בשלמא אי נימא דהאי אדם כי ימות באוהל הכוונה אמין אדם סתם (מענש בל"א) ע"כ שפיר מרבינן מעל פני השדה אדם דשדה משא"כ אם הך דאדם כי ימות באוהל ביאורו ישראל וכרשב"י א"כ אין לרבות מעל פני השדה רק ישראל דשדה אבל לא אדני השדה הנ"ל דאפי' נחשבות לאדם עכ"ז הרי אינן ישראל וטומאת אוהל הא הוי רק בישראל ונהי דא"א לרבות ישראל דשדה כיון שאין לו מציאות כלל עכ"ז לא הי' לנו לדרוש כלל באמת דרשא זאת דעל פני השדה והוי לן לאוקמי' לדרשא דנזיר (דף נ"ג ע"ב) על פני השדה זה המאהיל כו' או לדרשות דחולין (דף ע"ב ע"א) להוציא עובר כו' או לרבות גולל ודופק ע"ש ואפי' את"ל דר' יוסי לית לי' להנך דרשות דהכי מוכח לכאורה מדדריש לי' לקרא לרבות אדני השדה דאי איתא הא איצטרך קרא להנך דרשות ומנ"ל לרבות אדני השדה עכ"ז הנה יוקשה באמת דקרא למאי אתי אבל הרי א"א מכח זה לדרוש לרבות אדם דשדה אם אין פרשת טומאת מת מדברת מאדם כלל רק מישראל ומאי אולמי' דאדני השדה משאר חיות השדה דלא מרבינן להו מעל פני השדה ואי משום דדמי לאדם הא אין ענין האדם מחייב הטומאה כלל ורק ענין הישראליות הוא המחייב הטומאה ודו"ק היטב ועוד נראה פשוט דאם אדני השדה מטמאין באוהל אעפ"י שאינם ישראל א"כ הא איכא למילף מינייהו גם עכו"ם שיטמאו באהל ונהי דאדני השדה גזה"כ הם מעל פני השדה עכ"ז הא הגידול משדה לאו מעליותא היא ואדרבה גריעותא הוא ורבותא אשמעי' קרא דאע"ג דגדל משדה וה"א דחי' היא עכ"ז חשיב אדם ומטמא באהל ואעפ"י שאינו ישראל וא"כ כ"ש עכו"ם שהם מין אדם ממש ונולדים מאדה"ר שמטמאין באוהל ואעפ"י שאינם ישראל ונהי דאין הלכה שם כר' יוסי לענין אדני שדה עכ"ז לענין מה שסובר כרשב"ג דעכו"ם מטמא באוהל שפיר יש לפסוק כוותייהו כיון דרבים הם לגבי ר"ש ואולם י"ל דכיון דעכו"ם מאדני השדה הוא דילפי' א"כ אם אין הלכה כר' יוסי בהא דאדני השדה שוב א"א לצרף כלל דעתו לענין עכו"ם ואולם מה שכתבנו ראשונה דההכרח לומר דר' יוסי ס"ל בלא"ה כרשב"ג בפירושא דקרא דאדם כי ימות וגו' דהכוונה אמין אדם ולא אישראל הוא פשוט וברור דאל"כ רק אדם כי ימות וגו' ביאורו ישראל אזי א"א להתחיל לרבות כלל מעל פני השדה אדני השדה לטומאת אוהל וכנ"ל וע"כ פשוט הוא דר' יוסי ס"ל כרשב"ג הנ"ל דאדם כי ימות וגו' היינו מין אדם ואפי' עכו"ם וע"כ שפיר מרבה מעל פני השדה את אדני השדה שיוחשבו ג"כ אדם וז"פ וברור

והנה התוס' ביבמות שם הקשו אדבריהם הנ"ל דאין הלכה