בית האוצר חלק א לט

בעי' שיהי' הכוונה לתענוג לא לבד שיהי' שם עונג בפועל וכדדייקי התוס' לכתוב דהיכא דאינו בשביל תענוג שרי ולא כתבו דהיכא דאינו של תענוג שרי ודו"ק ואולם בת"י ביומא שם (דף ע"ז ע"ב) ד"ה משום כתבו וז"ל וא"ת כיון דשרינן הכא לרחוץ היכא דידיו ורגליו מלוכלכות בטיט ובצואה א"כ חילקת ברחיצה ואמרי' לעיל (דף ע"ד ע"ב) גבי עינוי מה מלאכה לא חלקת בה אף עינוי לא תחלק בו וי"ל דהיכא שרוחץ בשביל טינוף אין זו רחיצה כלל דרחיצה של עונג בעי' עכ"ל ומוכח לכאורה מדברי הת"י דרחיצה שאינה של עונג לא מיקרייא רחיצה כלל דאל"כ הדק"ל הא מצינו חילוק בעינוי ואינו דומה למלאכה דכל מלאכה אסורה משא"כ רחיצה הרי יש רחיצה המותרת ואיך אמרו מה מלאכה לא חלקת כו' וע"כ דרחיצה שאינה של עונג לא מיקרי רחיצה כלל וכמובן ונראה פשוט דה"ה בסיכה דהא בסיכה נמי שייך הך דיוק דת"י מהא דאמרי' מה מלאכה לא חלקת כו' ובחדא ברייתא איתאמר שם ביומא דיני רחיצה וסיכה יחד דאם היו ידיו מלוכלכות כו' רוחץ כדרכו כו' ואם הי' חולה או שיש לו חטטין כו' סך כדרכו כו' והת"י נקטו רחיצה משום דרחיצה איתאמרא תחלה בברייתא שם אבל פשוט ומוכרח דכן הוא גם בסיכה וא"כ סיכה שאינה של עונג כגון סיכת חולה ושיש לו חטטין כו' לא מיקרי סיכה וא"כ קשה דא"כ יופטר בסיכת שמן המשחה אכה"ג וזו לא מצינו וכנ"ל וע"כ נראה פשוט דגם כוונת הת"י רק דלענין יוה"כ הוא דלא חשיב רחיצה כל שאינה של עונג ותדע דהא כתיב בקרא בטבילות טומאה לשון רחיצה וכן כתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם וגו' הרי דנקרא רחיצה אע"ג דאין הכוונה לעונג רק למצוה ולטהרה וטבילת טהרה נמי הא שריא ביוה"כ וכמבואר ביומא (דף פ"ח ע"א) וע"כ דאע"ג דבעלמא נקרא רחיצה עכ"ז לענין יוה"כ לא מיקרי רחיצה וא"כ ה"ה לענין סיכה נמי דכוותה וז"פ

ועוד נראה דאפי' אי נקרא גם לענין יוה"כ רחיצה עכ"ז לא קשיא מהך דמה מלאכה לא חלקת כו' דנהי דנקרא רחיצה עכ"ז הרי לא נקרא רחיצה של עונג וע"כ שפיר גם ברחיצה אין כאן חילוק דרחיצה של עונג שאסרו חכמים הוא סוג בפ"ע מרחיצה סתם ובסוג רחיצה של עונג שאסרו חכמים הרי לא מצינו בו חילוק להיתר ותדע דהא אמר מה מלאכה לא חלקת בה כו' וא"כ הרי תיקשי דהא מצינו חילוק במלאכה דמלאכה שאינה מלאכת מחשבת כמקלקל ומשאצל"ג [ומלאכת ח"ש כגון מוציא פחות מכגרוגרת ע' רשב"ם ב"ב (ד' נ"ה ע"ב) ד"ה במס' שבת תנן דמוכח מדבריו דמיקרי מלאכה ופטורו רק משום דלא הוי מלאכת מחשבת] הא פטור עליה וע"כ דאין הכוונה אשם מלאכה לבד רק הכוונה דסוג מלאכה האסורה היינו מלאכת מחשבת דהוא סוג בפ"ע מסתם מלאכה לא מצינו בו חילוק להיתר וא"כ ה"נ לענין רחיצה הכוונה דסוג רחיצה האסורה היינו רחיצה של עונג לא מצינו בו חילוק כו' אבל שם רחיצה וסיכה גרידא שפיר יש גם לרחיצה וסיכה שאינן של עונג ורחיצה וסיכה של עונג הוא דלא מיקריין וכנ"ל ועוד יותר נראה דהרי בגמ' לא אמרו מה מלאכה כו' אף רחיצה לא חלקת כו' רק אמרו אף עינוי לא חלקת וכו' וא"כ כיון דהזכירו רק עינוי לא שם רחיצה ע"כ במה דמותרת רחיצה שאינה של עונג ואסורה רחיצה של עונג אין זה חילוק בעינוי כלל דיוכל להיות דרחיצה שאינה של עונג אינה מסרח העינוי ולא מייתבא דעתא כלל וא"כ נמצא שאין כאן חילוק בעינוי כלל וזהו שכתבו הת"י דרחיצה בשביל טינוף אין זו רחיצה כלל כו' הכוונה דלענין יוה"כ אינו רחיצה כלל דלענין יוה"כ אעינוי קפדינן ורחיצה שאינה של עונג אינה מסרת העינוי ונמצא שאינה רחיצה כלל לענין איסור יוה"כ דבעי' סוג מסיר העינוי וז"פ ובאתי רק להעיר [ודע דגם זה מתבאר מיראים הנ"ל דלפי איב"ע דמנחות הנ"ל הוי טעמא דברייתא בכל הנך דברים בהמה וכלים כו' משום דליתנייהו בסך ודלא כמו שכתבנו למעלה דגם לאיב"ע הוי טעמא דבהמה וכלים משום דלאו אדם נינהו וטעמא דמתים ודעכו"ם משום דליתנייהו בסך ובאתי רק להעיר]

והנה נתיישבתי די"ל עוד בסתירת תוס' מנחות הנ"ל דכתבו דמת יש במינו טהרה במקוה משום דיש לאדם חי טהרה לש"ס כריתות הנ"ל דאמר דכיון דמית לי' מת מיקרי ולא אדם כו' וזה די"ל דאע"ג דמת לא מיקרי אדם עכ"ז מינא דאדם שפיר מיקרי ונהי דהוא רחוק בסברא קצת לומר דמי שאינו אדם יוחשב מיני' דאדם עכ"ז י"ל כן ולפום רהיטא דמיון לזה בש"ס בבא בתרא (דף פ"ג ע"ב) במשנה המוכר לחבירו יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור כו' ובגמ' לימא מתני' רבי ולא רבנן דתניא יין וחומץ מין אחד רבי אומר שני מינין אפי' תימא רבנן ע"כ לא פליגי רבנן עלי' דרבי אלא לענין מעשר ותרומה וכדר' אילעאי דא"ר אילעאי מניין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה כו' אבל לענין מקח כו' דכ"ע איכא דניחא לי' בחמרא כו' ואיכא דניחא ליה בחלא כו' וברשב"ם ד"ה מין אחד הוא אם תרם מזה ע"ז תרומתו תרומה כו' וכן לענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהן חייב שבועה על הב' כו' ובד"ה אבל לענין מקח כ' שזה רוצה לקנות יין או חומץ אע"ג דמין אחד הוא לא קני כו' ולא דמי לחיטין יפות ורעות דהתם חד טעמא אית להו וחד שמא אית להו ומה ששאל מכר אלא ששינהו קצת עכ"ל ומבואר דאפי' לרבנן דחומץ ויין הם מין אחד לכל דבר למעשר ותרומה והודאה כו' עכ"ז הם בעלי שמות שונים דיין אין קרוי חומץ וחומץ אין קרוי יין וכמ"ש הרשב"ם דחיטין יפות ורעות חד שמא אית להו וכוונתו דמשא"כ חומץ ויין דהם בעלי שמות שונים וכן כתבו התוס' יבמות (דף פ"ט ע"א) ד"ה קישות ע"ש שהקשו אהא דתורם קישות ונמצאת מרה כו' תרומה ויחזור ויתרום וז"ל וא"ת דבתורם יין על יין ונמצא חומץ אין תרומתו תרומה כו' ואור"י דיין וחומץ אעפ"י שהם מין אחד מ"מ שני שמות הן זה יין וזה חומץ ולכך הוי טעות טפי ולא הוי תרומה אבל קישות ונמצאת מרה לא הוי טעות כל כך דלקישות נתכוון והרי היא קישות עכ"ל [וצע"ק מש"ס שבועות (דף כ"ב ע"ב) במשנה שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת ובגמ' שם (דף כ"ג ע"ב) דלמא למיפטר נפשי' ממשקין אחריני קאתי (ואין כוונתו לאסור כל אחד בשבועה בפ"ע כי היכי דליחייב עכאו"א רק כוונתו בהזכרת אלו הדברים כי היכי דישתרי במשקין אחרים) א"ר פפא הכא במונחין לפניו עסקי' שהי' לו לומר שבועה שלא אשתה אלו ודילמא ה"א אלו הוא דלא שתינא אחרינא שתינא אלא דאמר (דהוי לי' למימר) שבועה שלא שתינא כגון אלו דילמא ה"א כגון אלו (בשיעור הזה) הוא דלא שתינא בציר מהכי וטפי מהכי שתינא אלא כגון דאמר (דהל"ל) שבועה שלא אשתה ממין אלו ודילמא מין אלו הוא דלא שתינא הא אינהו גופייהו שתינא אימא שלא אשתה אלו ומיניהו עכ"ל הגמ' וא"כ תיקשי דאכתי הא איכא נפקותא דאילו הי' אומר אלו ומינייהו הרי הי' אסור גם בחומץ כיון דחומץ הוא מין יין משא"כ עתה שאמר שבועה שלא אשתה יין שמן ודבש הרי מותר בחומץ כיון דחומץ אין קרוי יין דיין וחומץ הם ב' שמות וכנ"ל וצ"ל דלשון ב"א חלוק בזה מל' תורה ונהי דבל' תורה חומץ הוא מין יין עכ"ז בל' ב"א אין נחשב מין יין וע"כ גם באומרו אלו ומינייהו אין חומץ בכלל וע"ע ע"ז (דף ס"ו ע"ב) דמוכח דחלא וחמרא הוא מבשא"מ בשמא ואכ"מ להאריך בזה] וא"כ גם במת שפיר י"ל דאע"ג דאין לו שם אדם מ"מ חשוב שפיר מינא דאדם כי היכי דחומץ חשוב מינא דיין אעפ"י שאין לו שם יין

והנה לפי דברינו אלה דמת נהי דלא מיקרי אדם עכ"ז חשיב מיני' דאדם תמצא ג"כ חלוקת הברייתא דכריתות הנ"ל בדקדוק לשינויא קמא דגמ' דאמר דטעמא דארבעתן משום דלאו אדם נינהו וזה דמתחלה שנה בהמה וכלים בחד בבא דאין במינם אדם ואח"כ הוסיף לשנות מת ועכו"ם בבבא שני' לומר דאפי' הני דיש במינם אדם דמת יש במינו אדם דהיינו אדם חי וכנ"ל וכן עכו"ם נהי דלא מיקרי אדם עכ"ז מינא דאדם מיקרי וכמו שיתבאר בכלל הבא אי"ה בטעם התוס' יבמות (ד' ס"א ע"א) דנהי דאין קרוים אדם עכ"ז האדם בה"א נקראים ויבואר הטעם דאדם הוא שם העצם וזה איננו לעכו"ם משא"כ האדם הוא שם המין כי שם העצם לא יפול בו ה"א הידיעה וע"כ האדם שפיר קרוים כי מין אדם יוחשבו גם העכו"ם עש"ה וע"כ הוסיף לאשמעי' דאפי' מתים ועכו"ם דחשיבי מינא דאדם עכ"ז כיון דאין קרוין אדם בעצם לית בהו לאו דעל בשר אדם לא ייסך ובאתי רק להעיר

ט) ע"ע כתובות (דף כ"ט ע"ב) בא עלי' ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה לאבי נערה ולא לאבי מתה וברש"י לאבי הנערה משמע שהיא קיימת עכ"ל ואין מבואר אם כוונתו דמדכתי' הנערה בה' משמע כשהיא בהוייתה ובחיותה וע"כ מימעוט מתה