בית האוצר חלק א לח

אי גם מת קרוי אדם אלא דהוא אדם מת ואילו כשהלך מאתו הי' אדם חי ע"כ שפיר יפול בו לשון השבה מפאת השם אדם עכ"פ אשר עדיין לא נסתלק שהלך מאתו אדם והושב לו ג"כ אדם משא"כ אי מת לאו אדם מיקרי נראה דלא שייך בזה לשון השבה כלל וכלל ועכ"פ לפי דעת ר' יוסי דזוהר בשלח הנ"ל דמת ליתי' בכלל לא תוסיפו לראותם דלא מיקרי לראותם אם רואהו מת ה"נ יש לנו לומר דלא מיקרי להשיבו אם משיבו מת ואולם בעל המאמר בזוהר וישב הנ"ל הוא ר' יצחק ויוכל להיות דס"ל כר' ייסא ור' אבא דפליגי אר' יוסי בזוהר בשלח הנ"ל וס"ל דכיון דלא כתיב לראותם חיים ע"כ גם ראיית מת בכלל וע"כ ה"נ כיון דלא כתיב להשיבו חי ע"כ שפיר יש לפרשו גם אהשבת מת וגם לדעת ר' יוסי דזוהר בשלח הנ"ל י"ל דמודה בהך דלהשיבו וגו' דשאני הך דלא תוסיפון לראותם וגו' דכתיב כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון וגו' ומוכח דקאי רק אאותו מצב שהיו בראותם אותם היום שהיו אז חיים ועוד יש שם טעם דהשינוי מחי למת מפקיע האיסור ראי' וכמו שכתבנו למעלה באות ב' משא"כ כאן דלא שייכי הני טעמי שפיר י"ל דגם לר' יוסי מתפרש שפיר להשיבו אהשבת מת ובאתי רק להעיר

ח) והנה מה שהקשתי תחלת אות א' סתירת תוס' מנחות (דף צ"ה ע"ב) דכתבו דמת הוי מינא דאדם לגמ' כריתות (דף ו' ע"ב) דאמר דמת לאו אדם מיקרי נתיישבתי עוד די"ל בפשיטות ומוכרחני להביא כל ל' הגמ' כריתות שם ת"ר הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים פטור לעכו"ם ולמתים פטור בשלמא בהמה וכלים דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובהמה וכלים לאו אדם הוא מתים נמי פטור דכיון דמית לי' מת מיקרי ולאו אדם אלא עכו"ם אמאי פטור הא אדם נינהו לאיי דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם ולא עובדי כוכבים קרוין אדם כו' ואיב"ע כדקתני תנא קמי' דר"א כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך (מאחר) כל שאינו בסך אינו בבל ייסך עכ"ל הגמ'. וא"כ י"ל דלפי האיב"ע דגמ' גם מת מיקרי אדם ואעפ"כ שפיר פטור בסך למת כיון דהמת אינו בסך ע"כ ליתי' ג"כ בלא ייסך ודברי התוס' מנחות הנ"ל אזלי לאיב"ע דגמ' מנחות הנ"ל עש"ה בתוס' מנחות שתירצו בראשונה תירוץ אחר על קושייתם הנ"ל ולהנ"ל י"ל דשינויא קמא דידהו אזיל לפי סברא קמא דכריתות הנ"ל דמת לאו אדם מיקרי ושינויא בתרא דידהו אזיל לאיב"ע דגמ' כריתות הנ"ל דאליבי' שפיר י"ל דמת מיקרי אדם ולכן שפיר כתבו דמת מיקרי מיני' דאדם

ואולם מדקאמר בש"ס כריתות הנ"ל בפשיטות מתים נמי כיון דמית לי' מת מיקרי ולא אדם כו' מוכח לכאורה דזה פשוט להגמ' דמת לא מיקרי אדם ולא מצינו שחזר הש"ס מפשיטות זה כיון דרק משום קושי' דעכו"ם אמר האיב"ע אולם יש כדמות הוכחה דלפי האיב"ע גם מת נקרא אדם והפטור רק מטעמא דליתי' בסך וכנ"ל וזה מדחילקה הברייתא דברי' לתרי בבי ושנאה בחד בבא בהמה וכלים ובאידך בבא מתים ועכו"ם וראוי להבין מדוע חילקה לשתי בבות ולא שנאתם בחדא הסך לבהמה וכלים לעכו"ם ולמתים פטור ואם דמצינו כה"ג בקידושין (דף ו' ע"א) ע"ש דפריך וליתנינהו כלהו כחדא ומשני תנא תלת תלת שמעינהו וגרסינהו וא"כ ה"נ י"ל דתנא תרתי תרתי שמעינהו וגרסינהו עכ"ז מדפריך בש"ס קידושין שם ולתנינהו כלהו כחדא ואילו כאן בכריתות לא דייק הש"ס כן מוכח גם מזה דבהך דכריתות א"צ לזה לומר דתרתי תרתי שמעינהו כו' רק יש שעם לחילוק הדברים לב' בבות ועכ"פ כל היכא דאיכא לשנויי ולומר דבדיוק נחלקו הדברים לב' בבות וודאי דראוי לנו לומר כן והנה לשינויא קמא דמנחות הנ"ל הנה טעם חילוק הבבות פשוט דשנה בהמה וכלים בחדא בבא דפשוטי טפי כיון דלא הוי אדם כלל וכלל ושנה מתים ועכו"ם באידך בבא כיון דהוי רבותא טפי דיש לטעות בהם שנקראים אדם דהא עובדי כוכבים פלוגתא הוא אי קרוין אדם ומת נמי הרי הי' אדם בחייו וה"ז דבר של חידוש דאשמעי' בברייתא דמשמת פקע שם אדם מיני' ואולם לאיב"ע דגמ' אי נימא דטעמא דברייתא בכלהו ד' דברים בהמה וכלים ומתים ועכו"ם משום דליתנהו בסך א"כ תיקשי דמדוע לא שנאתם בחדא בבא דהא פשיטא דכלהו ד' אלו ליתנהו בסך וע"כ נראה דלאיב"ע נמי פטור דבהמה וכלים הוא משום דלא הוי אדם כיון דבהדיא כתיב בקרא על בשר אדם לא ייסך וא"כ בהמה וכלים דלאו אדם נינהו פשיטא דפטור וע"כ שנאה הברייתא תחלה בהמה וכלים בחדא בבא דאינהו פטורי בפשיטות לפי פשטא דקרא דכתיב על בשר אדם וגו' ואח"כ הוסיפה הברייתא עוד בבא שני' דאפי' מתים ועכו"ם דאדם נינהו עכ"ז פטור מטעמא אחרינא דמקשינן מסיך לניסך ואמרי' כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך כו' וא"כ לפי האיב"ע שפיר גם מתים קרוין אדם וז"פ ונכון בס"ד

והנה ראיתי עוד ביריאים סי' של"ג דהביא גמ' כריתות הנ"ל בשינוי לגמרי וז"ל ותני' בההיא פירקא הסך משמן המשחה לבהמה וכלים פטור לעכו"ם ולמתים פטור מ"ט על בשר אדם לא ייסך כתי' ובהמה וכלים לאו אדם נינהו ועכו"ם לאו אדם מיקרי דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם ואין העכו"ם קרוין אדם כו' ומתים נמי לאו בני סיכת שמן נינהו שאינו אלא להתענג ואיבעית אימא כדתני ר"א כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך והני כלהו אינן בסך דעכו"ם לא נצטוו וטעמא דלא ייסך כתיב קרוי בי' לא יסיך עכ"ל ז"ל. הנה דהירואים כפי הנראה הי' לו גירסא אחרת בגמ' כריתות הנ"ל דלא גרס טעמא דמתים משום דלאו אדם מיקרי רק משום דלאו בני סיכה נינהו דסיכת שמן אינה אלא להתענג ולכן מת דאינו נהנה מן הסיכה לא מיקריי' סיכה דילי' סיכה ויוכל להיות עוד דהיריאים לא הי' לו בגירסתו כלל טעם לפטורא דמתים ומ"ש היריאים דמתים נמי לאו בני סיכת שמן נינהו טעמא דנפשי' קאמר ואיך שיהי' עכ"פ לא הי' לו להיריאים גירסא המבוארת בגמ' דידן דאמר בטעמא דמתים משום דלאו אדם מיקרי שהרי היריאים לא הביא כלל זה רק כ' טעם אחר משום דלאו בני סיכת שמן נינהו כו' וא"כ יוכל להיות דגם התוס' דמנחות הנ"ל הי' גירסתם בש"ס כריתות הנ"ל כגירסת היריאים וא"כ קושי' מעיקרא ליתא מה שהקשתי אתוס' הנ"ל מש"ס כריתות הנ"ל

ודע דגוף דברי היראים הנ"ל שכ' בטעם פטור סיכה למתים משום דלאו בני סיכה נינהו שאינו אלא להתענג צע"ק דא"כ גם גבי כלים ה"ל לגמ' לומר טעם הנ"ל דלא מיקרי סיכה כיון שאין הכלי נהנה מן הסיכה ואולם י"ל דבכלים עדיפא ליה לגמ' לומר טעמא דלאו אדם נינהו דהוא טעם פשוט טפי משא"כ שלא יקרא סיכה רק סיכה של תענוג זה הרי איננו פשוט כל כך ורק במתים דלא היה אפשר לגמ' לומר הטעם דלאו אדם נינהו כיון דמתים הא חשיבי באמת אדם וכתוס' מנחות הנ"ל וע"כ הוצרך הש"ס לומר טעמא אחרינא משום דלא מיקרייא סיכה כשאין הניסך נהנה ואולם ק' עוד קצת על דברי היראים אלה דסיכת מת לאו סיכה מיקרייא ומש"ה הסך משמן המשחה למת פטור כיון דכתיב לא ייסך בקרא וסיכת מת לאו שמיה סיכה וק' קצת ע"ז מש"ס יבמות (דף ע"ד ע"א) מנין למע"ש שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי איזה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה עכ"ל הגמ' וא"כ ליראים הנ"ל דסיכת מת לא מיקרי סיכה איך קרי לי' דבר השוה בחיים ובמתים ואיך חשיב שוה כיון דסיכת חי שמי' סיכה משא"כ סיכת מת ויש ליישב וק"ל וע"ע תוס' יומא (דף ע"ז ע"א) ד"ה דתנן שכתבו לענין סיכה ביוה"כ כללא דמלתא היכא דאינו בשביל תענוג שרי עכ"ל ואין להכריע אם כוונתם מפאת דסיכה שאינה בשביל תענוג לא מיקרייא סיכה כלל או מיקרייא סיכה שפיר אלא דסיכה כזאת לא אסרו חכמים ומיהו אין משם ענין לכאן דכאן הא ע"כ גם סיכה שאינה בשביל תענוג קרוי' סיכה דאל"כ מי שיש לו חטטין בראשו ויסוך משמן המשחה יופטר כי היכא דביוה"כ מי שיש לו חטטין כו' סך כדרכו ואינו חושש עש"ה בתוס' וזה לא מצינו וע"כ דגם ליריאים הנ"ל דבעי' סיכה של תענוג גם לענין סיכת שמן המשחה היינו רק דבעי' שיהי' הניסך נהנה ומתענג מן הסיכה אבל לא בעי' שיהיה כוונתו ליהנות ולהתענג וע"כ שפיר גם סיכה על החטטין בכלל החיוב דנהי דאין כוונתו ליהנות רק להסיר צער החטטין עכ"ז אם סך סוף סוף הוא מרגיש הנאת ותענוג סיכת השמן ולענין יוה"כ הוא דשרי בכה"ג משום דשם