בית האוצר חלק א לז

והנה עכ"פ לפי האי דרשא דנזיר דהאי בעצם אדם קאי ארובע עצמות דמת וא"כ מוכח מזה דמת מיקרי אדם אלא דדחיתי די"ל כוונת הכתוב אדם שהי' כבר וא"כ ד"ז אי מת מיקרי אדם או לא תלוי בפלוגתא אי מפרשי' שהי' כבר או לא א"כ עכ"פ אין קושי' אתוס' מנחות הנ"ל מגמ' כריתות הנ"ל אשר הקשינו בתחלת אות א' כיון דדבר זה במחלוקת שנוי וא"כ שפיר יוכל להיות דברייתא דלא טמא מת בלבד אלא אפי' מת עצמו כו' המובאה בתוס' מנחות אזלא אליבא דמ"ד דלא מפרשי' שהי' כבר והך דכריתות אזיל אליבא דמ"ד דמפרשי' שהי' כבר וכמובן ובאתי רק להעיר

ואמנם הנה בפ' חקת שם פסוק י"א כתיב ג"כ הנוגע במת לכל נפש אדם ועוד שם פסוק י"ג כל הנוגע במת בנפש האדם ומוכח לכאורה ג"כ דמת מיקרי אדם דהאי קרא להדיא אמת קאי וקרי לי' אדם ואמנם גם שם י"ל דפירושו הנוגע במת לכל נפש של מי שהי' אדם כבר בחייו ואמנם לפמ"ש דהספרי ס"ל דמת לא מיקרי אדם וס"ל נמי דלא מפרשי' שהי' כבר ומש"ה מפרש להאי בעצם אדם אאמ"ה א"כ יוקשה דאיך יפרנס הספרי להאי קרא דהנוגע במת לכל נפש אדם וכו' ולקרא אחרינא הנ"ל [ואולם מהאי קרא אחרינא אין ראי' כ"כ כיון דשם כתיב האדם בה"א וי"ל דאע"ג דמת לא מיקרי אדם עכ"ז האדם בה"א מיקרי דהאדם בה"א הוא שם הכולל יותר מאדם בלא ה"א וכתוס' יבמות (ד' ס"א ע"א) דאע"ג דאין עובדי כוכבים קרוים אדם עכ"ז האדם בה"א נקראים ואמנם לפי טעם הש"ס כריתות הנ"ל דכיון דמית לי' מת מיקרי ולאו אדם מיקרי לכאורה גם האדם אין לו להקראות ובאתי רק להעיר] וי"ל דנהי דמת לא מיקרי אדם עכ"ז נפש אדם מיקרי דהאי נפש פירושו גוף ע' תרגום ירושלמי דתירגם האי נפש לגושמי' וע"כ שפיר יוכל להיות דאע"ג דמת לאו אדם מיקרי עכ"ז גוף דאדם מיקרי וכבר הארכנו באות א' דשם אדם י"ל דיש גם לגוף בפ"ע וששם זה יתכן גם למת כיון שהוא גוף אדם עכ"פ ואעפ"י שהנפש נפרדה ממנו וע"כ אפי' נימא דשם אדם סתם איננו מוסב על הגוף ולא מיקרי מת בשם אדם סתם עכ"ז גוף אדם שפיר יתכן שיקרא וליכא ראי' מהני קראי כלל וכמובן ובאתי רק להעיר

וע"ע פרשת אמור פרשה כ"ב פסוק ה' או איש אשר יגע בכל שרץ וגו' או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו וברש"י באדם במת וכן הוא בת"כ שם אדם זה המת טומאת אדם זה טמא מת טומאתו לרבות זבים וזבות כו' ואמנם גם שם י"ל דה"ק שיגע במי שהיה קרוי אדם בהיותו בחייו וא"ל דא"כ גם בהך דכריתות נפרש נמי קרא דעל בשר אדם לא ייסך דהכוונה אדם שהי' כבר וליתסר סיכת שמן המשחה למת דז"א דהתם כיון דמצינן לפרושי ממש שהוא אדם בשעת הסיכה לכן לא מפרשי' שהי' כבר ושפיר כל שאינו אדם בשעת הסיכה ליתי' בכלל האיסור מה שאין כן כאן דאדם חי אינו מטמא ע"כ ההכרח דקאי אמת ושהכוונה אדם שהי' כבר וא"ל דנוקים לי' אאדם חי ואשאר טומאות דזיבה ונדה דהם בחיים דז"א דשאר טומאות הא יליף להו מתיבת טומאתו וא"כ אי נידרוש נמי תיבת אדם גופי' להכי אייתרי להו קראי עש"ה בת"כ ותבין ובאתי רק להעיר

ו) ע"ע בספרי שופטים בפ' גלות וז"ל מה ת"ל רעהו רעהו רעהו ג' פעמים רעהו פרט לאחרים רעהו פרט לגר תושב רעהו כבר קראתו התורה רעהו שנאמר אשר יכה את רעהו בבלי דעת עכ"ל הספרי לפי גירסת הילקוט וגירסת הפסיקתא זוטרתי הוא רעהו שהי' רעהו כבר וי"ל הפי' דעתה אינו רעהו שהרי מת ומת לא מיקרי רעהו ומאי דכתיב רעהו היינו שהי' רעהו כבר בהיותו בחיים וה"ז כהך דמכות (ד' ה' ע"ב) דילפי' דהרגו אין נהרגין מדכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים והיינו משום דמת לא מיקרי אחיו וכמ"ש למעלה וה"נ דייק הספרי בתיבת רעהו דאיך קראתו התורה רעהו כיון שמת וקמפרש דהכוונה רעהו שהי' כבר [ובאמת צע"ק במשנה מכות הנ"ל דמנ"ל למילף מכאשר זמם לעשות לאחיו דאחיו קיים דילמא כוונת הכתוב אחיו שהי' כבר וכהך דגיטין (ד' מ"ב ע"א) עבדי שהי' כבר והך דזבחים ומנחות חרבה ומנחה שהיתה כבר דמייתינא באות הקדום ואכ"מ] וא"כ לפי"ז מתבאר מדברי הספרי דמת לא מיקרי רעהו וי"ל הטעם ג"כ משום דמת לא מיקרי אדם וע"כ מי שאינו אדם א"א שיוחשב ריע דאדם וכמ"ש כן באות א' בטעמא דמת לא מיקרי אחיו ויומתק זה ביותר לפמ"ש באות הקדום דהאי מילתא גופי' אי מת קרוי אדם או לא תלוי בפלוגתא אי מפרשי' שהי' כבר דמדכתיב בעצם אדם בפ' טומאה וקאי ארובע עצמות מן המת מוכח דמת מיקרי אדם זולת אם נפרש כוונת הכתוב דהכוונה אדם שהיה כבר בהיותו בחיים אז י"ל דמת לא מיקרי אדם וא"כ עכ"פ הספרי הנ"ל דס"ל לפרש שהי' כבר וכדמפרש להך רעהו שהי' כבר א"כ שפיר מת לא מקרי אדם ולכן מהאי טעמא גופי' לא מיקרי רעהו דאינו אדם א"א שיוחשב ריע דאדם

ואולם גוף דברי הספרי הנ"ל יש לפרש עוד באופן אחר ולומר דה"ק שהי' רעהו כבר היינו שלפני הרגו אותו הי' רעהו דבמעשה הרציחה הרי לא נהג בו מנהג ריע ונהי דהרגו בשוגג עכ"ז עצם מעשה הרציחה הרי איננה מעשה ריעות ולא שייך למיקרי' במעשה זאת רעהו זולת מפאת שהי' רעהו מכבר לפני המעשה ודו"ק ועי"ל כוונת הספרי והוא הנראה עיקר דכוונתו אדרשתם ז"ל דב' שהרגו אחד שוגג ואחד מזיד הקב"ה מזמנן לפונדק אחד כו' ועוד אז"ל על דאטפת אטפוך וזהו כבר קראתו התורה רעהו היינו שזה הנרצח גם הוא ריע הרוצח בענין הרציחה שגם הוא רצח כבר אדם אחר וע"כ נרצח הוא עתה מזה הרוצח ופי' זה מתאים לגמרי בין עם גירסת הילקוט בין עם גירסת הפ"ז משא"כ פירושים הראשונים יתכנו יותר לגירסת הפ"ז מלגירסת הילקוט וע' ערך אח דהבאתי סיפרא בהר דאחיו באומנות מיקרי אחיו עש"ה וע"כ ה"נ ריע בענין הרציחה נקרא ריע וזה הפי' האחרון נכון וברור בס"ד

ז) והנה כבר הבאתי באות ב' דברי הזוהר בשלח אהך דוירא ישראל את מצרים מת על שפת הים דהקשה ר' ייסא הא כתיב לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם ומשני ר' יוסי מתין חמי להו ור' ייסא השיב אי הוי כתיב לא תוסיפון לראותם חיים הוי אמינא הכי [ודננו למעלה דסברת מחלקותם הוא בענין אי מת מיקרי אדם או לא דאי אין קרוי אדם ליכא בראיית מצרי מת לאו דלא תוסיפון לראותם וגו' כיון דנסתלק שם אדם ממנו והוא כבהמת ארץ מצרים דמותר לראותה] והנה נזכרתי עוד בענין זה דברי הזוהר וישב עה"כ למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו וז"ל אמר ראובן ישתזיב מן ידייהו ואי ימות בגובא ימות ובגין כך כתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם ת"ח כמה חסידותי' דראובן דבגין דידע דשמעון ולוי שותפותא וחכימותא וחברותא דלהון קשיא אינון דכד איתחברו בשכם קטלו כל דכורא כו' אמר ומה קרתא רבתא כי האי לא אשתזיב מנהון אלמלא רביא דא יפול בידייהו לא ישארון מיני' אומצא בעלמא ועל דא אמר טב לאשתזבא מינייהו דלא ישארון מיני' אשתארותא בעלמא ולא יחמי אבא מיני' כלום לעלמין והכא (בבור) אי ימות לא יכלון לי' משתאר כל גופי' שלים ואתיב לי' לאבא שלים ועל דא למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו אע"ג דימות התם ובגין כך אמר הילד איננו ולא אמר איננו חי אלא אמר איננו אפי' מת כו' עכ"ל הזוהר הצריך לענייננו. ומבואר דהזוהר מפרש קרא דלהשיבו אל אביו אהשבה בהיותו מת ומיקרי השבת מת השבה וכדכתיב להשיבו אל אביו ויש מזה ג"כ כדמות ראי' דמת מיקרי אדם דאל"כ לא יפול ע"ז לישנא דלהשיבו כלל כיון דבשעה שהלך יוסף מאתו הי' אדם ועתה אינו אדם והרי הוא דבר אחר לגמרי ולא שייך בי' לשון השבה כלל ונהי דבהשבת גזילה בעי' קרא דאשר גזל לומר אם כעין שגזל יחזיר כו' ומוכח דלולי קרא דאשר גזל אזי קרא דוהשיב את הגזילה לחוד לא הי' ממעט שינוי ואפי' אם הי' משיבו אחרי שנשתנה הי' קרוי השבה עכ"ז לא דמי לכאן דשם הוא עכ"פ הדבר שנגזל אלא שנשתנה וכגון עצים ועשאן כלים כו' דגם בהיותם כלים עדיין שם חומר העצים אלא שנשתנו ויש בם שינוי במה שהם כלים משא"כ כאן שהלך מאתו אדם ומושב לו גוש בשר ועצמות בעלמא וודאי דלא יפול ע"ז לשון השבה כלל ורק