בית האוצר חלק א לו

ב) ע"ע בזוהר בשלח עה"כ וירא ישראל את היד הגדולה וגו' וז"ל ר' ייסא שאל ואמר כתי' וירא ישראל את מצרים מת וכתי' לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם א"ר יוסי מתין חמי להו (שראו אותם רק אחר מיתתם בהיותם מתיס וזה שפיר מותר) א"ל אי כתי' לא תוסיפו לראותם חיים הוי אמינא הכי א"ל ר' אבא יאות שאילתא אלא תא חזי כו' עכ"ל וי"ל דטעמא דר' יוסי ג"כ משום דמת לא מיקרי אדם לכן ליתנהו בכלל הלאו דכי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם לפי שאחרי מיתתם אינם בזה המצב שראו אותם בהיותם חיים כי אז הי' אדם ועתה אינם אדם וקרא אסר רק לראותם באותו המצב והמהות שראו אותם היום ודו"ק ועי"ל דכיון שנשתנו מאדם לאינו אדם דהוא שינוי גדול וודאי ונעשו דבר אחר לגמרי ע"כ ע"י השינוי הזה פקע איסור מינייהו וה"ז דוגמת נבילה שנפלה לדבש ונשתנה להיותו דבש דפקע איסור מיני' משום שינוי לדעת הר"י המובא ברא"ש ברכות פרק כיצד מברכין והארכתי בו בספרי אתוון דאורייתא כלל (ד') להביא כמה דוכתי דמוכחי דשינוי מפקיע האיסור אשר בדבר וע"כ ה"נ שינוי הזה מפקיע איסור הראי' אשר עלייהו דכמו דשם יש בנבילה איסור לאוכלו וע"י השינוי פקע האיסור ומותר לאוכלו ה"נ באיסור מצרי דאסור לראותו לכן נמי ע"י השינו שפיר פקע האיסור ומותר לראותו ועי"ל דכיון דמת לא מיקרי אדם ע"כ בפשיטות אין כאן איסור משום דתו לא מיקרי מצריים דהוי להו רק כבהמה דארץ מצרים דמותר לראותה ודו"ק היטב ולפי"ז י"ל דר' ייסא ור' אבא נחלקו באמת בזה עם ר' יוסי דר' יוסי ס"ל דמת לא מיקרי אדם ולכן ס"ל דמותר לראותם מתים ור' ייסא ור' אבא פליגי ע"ז וס"ל דגם מת מיקרי אדם וע"כ שפיר ס"ל לאסור גם במת ולפי"ז תו לא קשה אתוס' מנחות הנ"ל (באות הקדום) מהך דכריתות הנ"ל (שם) כיון דדבר זה אי מת איקרי אדם במחלוקת הוא שנוי וכמובן

ואולם י"ל עוד דר' ייסא ור' אבא ור' יוסי כלהו ס"ל דמת לא מיקרי אדם וכש"ס כריתות הנ"ל ובמילתא אחריתי הוא דפליגי והיינו דפליגי בפלוגתא דרשב"י ורשב"ג המובא בכלל הבא אי עובד כוכבים מקרי אדם או לא דר' יוסי לטעמי' דס"ל כרשב"ג דעכו"ם מיקרי אדם וכמו שיתבאר בכלל הבא אי"ה וע"כ שפיר תתכן סברתו הנ"ל וכנ"ל משא"כ ר' ייסא ור' אבא ס"ל כרשב"י דלא מיקרי אדם וא"כ הרי המצריים גם בחייהם לא היו קרוים אדם וא"כ שוב הרי ליכא חילוק בין חי למת וכיון דאסר רחמנא לראות את המצריים ממילא שפיר הרי גם מתים בכלל וכמובן ובאתי רק להעיר

ודע דדעת ר' יוסי דזוהר הנ"ל שראו את המצריים רק אחר מיתתם [וכן הוא ג"כ דעת ר' נחמי' בירושלמי סוטה פ"ה ה"ד וז"ל ר' נחמי' אמר בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים כו' עכ"ל] אינה מוסכמת ע' ילקוט בשלח עה"כ וירא ישראל את מצרים מת וגו' וז"ל מפני ד' דברים ראו ישראל את מצריים מתים כדי שלא יאמרו כשם שעלינו מצד זה כך עלו מצריים מצד זה כו' וכדי שיהיו ישראל נותנין את עיניהן בהן ומכירין אותן ומוכיחין אותן שנא' אוכיחך ואערכה לעיניך ותרא אויבתי ותכסה בושה וירא ישראל את מצרים מתים אינו אומר אלא מת מתים ולא מתים (היינו שראו אותם כשהיו חיים עדיין והיו קרובים למיתה ונוטים למות) כענין שנא' ויהי בצאת נפשה כי מתה וכי מתה היתה אלא מתה ולא מתה עכ"ל. וכן הוא גם בתרגום יונתן וחמין ישראל ית מצראי מיתין ולא מיתין כו' ובאתי רק להעיר

ג) ע"ע זבחים (ד' ט' ע"ב) חטאת ששחטה על מנת שיתכפר בה נחשון כשירה אין כפרה למתים עכ"ל הגמ' והכי איתא בגמ' בדוכתי טובי דמת לאו בר קרבן הוא וצריך להבין הטעם מדוע אין יכולין להביא קרבן על המת שיתכפר בו ובמקומו אדבר בזה בארוכה בס"ד ואולם עפ"י ש"ס כריתות הנ"ל דמת לאו אדם מיקרי י"ל בפשיטות דכיון דגבי קרבנות אדם כתיב וכמ"ש אדם כי יקריב מכם וגו' לכן מת דלא איקרי אדם שפיר לאו בר קרבן הוא וכמובן [ונודע דמיעוטי דממעטי' מאדם כי יקריב מכם (וכגון מכם ולא מן הגזל) שייכי אכולהו מיני קרבנות] ובאתי רק להעיר

ד) ע"ע ברמב"ן עה"ת תצא עה"כ לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור דכ' דלאחר מיתת הבכור יכול לבכר משום דלאחר מיתתו לאו על פניו מיקרי ע"ש [וע' קהלת יעקב חלק לשון חכמים כלל קל"ח לענין אומרם ז"ל נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו אי אחר מיתה בפניו מיקרי ע"ש וע' קצוה"ח סי' רפ"א] וי"ל ג"כ הטעם עפ"י גמ' כריתות הנ"ל דמת לאו אדם מיקרי ולכן לא מיקרי על פניו ואולם תיבת פנים מצינו גם בבע"ח ויש לחלק בין תיבת פנים לבד לתיבות על פניו ובאתי רק להעיר

ה) והנה בבמדבר פרשה י"ט פסוק ט"ז כתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם וגו' יטמא שבעת ימים ומוכח לכאורה דמת מיקרי אדם מדקרי לעצם של מת עצם אדם וע' נזיר (דף נ"ג ע"ב) או בעצם אדם זה רובע עצמות והיינו רובע עצמות מן המת ואולם בספרי חקת שם איתא או בעצם אדם זה אבר מן החי או אינו אלא עצם כשעורה כשהוא חומר וכל הנוגע בעצם (שם פסוק י"ח) הרי עצם כשעורה אמור הא מת"ל או בעצם אדם זה אבמה"ח ושני עצמות נאמרו או בעצם אדם זה אבמה"ח וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה עכ"ל הספרי הנה דהספרי פליג אש"ס נזיר הנ"ל דמפרש להאי בעצם אדם ארובע עצמות דמת רק מפרש לי' אאמה"ח וי"ל דזהו באמת טעמא דספרי דס"ל כש"ס כריתות הנ"ל דמת לא איקרי אדם וע"כ כיון דכתי' בעצם אדם ההכרח לפרשו על אמ"ה ולפי"ז סברת הש"ס כריתות הנ"ל דמת לאו אדם מיקרי במחלוקת שנוי בין הספרי וברייתא דנזיר הנ"ל ואמנם הספרי נמי הא מפרש לקרא רק אאמ"ה משום דאי אעצם כשעורה כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם הרי עצם כשעורה אמור ומוכח דלולי קרא דוכל הנוגע בעצם הוי מפרשי' ג"כ להך בעצם אדם אעצם כשעורה מן המת ואע"ג דכתיב אדם ואמנם י"ל דאז הרי הי' ההכרח לפרש כן כיון דעצם כשעורה הללמ"מ וכולה פרשה בטומאת מת קמיירי ע"כ מיסתבר דהאי בעצם אדם אעצם כשעורה דמת קאי והיינו לומדין באמת ממקרא זה דגם מת קרוי אדם משא"כ עכשיו דכתיב קרא אחרינא וכל הנוגע בעצם וא"כ ממ"נ חד מינייהו מיותר אאמ"ה לכן שפיר מפרשי' לקרא דבעצם אדם דקאי אאמ"ה משום דכתיב בי' אדם ומסברא מת לא איקרי אדם דכיון דמית לי' מת מיקרי ולא אדם וכש"ס כריתות הנ"ל והאי כל הנוגע בעצם דלא כתיב בי' אדם מפרשי' לי' שפיר אעצם כשעורה מן המת והכי דייק לכאורה טעם הספרי וודאי דאל"כ יוקשה דכיון דהאי כל הנוגע בעצם בתר הך דאו בעצם אדם כתיב בפרשה וכנ"ל וא"כ כיון דעיקר הפרשה בטומאת מת איירי א"כ לכאורה הוי לן לפרושי קרא קמא אעצם כשעורה מן המת וקרא בתרא דכל הנוגע בעצם ה"ל לפרושי באם אינו ענין אאמ"ה וכמובן וא"כ מדלא דרשי' הכי רק דרשי' קרא קמא אאמ"ה ובתרא אעצם כשעורה מן המת על כרחך דהיינו משום דבקמא כתיב בי' אדם ולא בבתרא וזה יורה על היות הקמא איירי באמ"ה ובתרא במת והיינו משום דמת לא מיקרי אדם וכנ"ל

ואמנם י"ל עוד דאין כאן מחלוקת בין הספרי וברייתא דנזיר הנ"ל רק דתרוייהו ס"ל דמת לא איקרי אדם וכש"ס כריתות הנ"ל והא דדריש בברייתא דנזיר לקרא דבעצם אדם ארובע עצמות דמת הכוונה דפירושא דקרא וכל אשר יגע בעצם של מי שהי' אדם כבר בהיותו בחייו והספרי דלא מסתבר לי' למידרשי' אעצם כשעורה דמת משום דכתיב אדם וכנ"ל לא מיסתבר לי' לפרושי שהי' כבר דדבר זה הוא פלוגתא דתנאי ואמוראי אי מפרשי' שהי' כבר ע' גיטין (דף מ"ב ע"א) פלוגתא אי מפרשי' עבדי שהי' כבר וע' זבחים (ד' קי"ג ע"ב) פלוגתא אי מפרשי' חרבה שהיתה מעיקרא ומנחות (ד' ט' ע"ב) פלוגתא אי מפרשי' המנחה שהיתה כבר וכהנה רבות ויתבאר במקומו בארוכה בעזה"י וע"כ הוכרח הספרי לפרש דבעצם אדם קאי אאמ"ה: