בית האוצר חלק א לד

על לא יוסיף אלא בזמן שהכהו מכות הרבה על האומד מכות מועטת אפי' שתי מכות או אחת מנין דאסור להוסיף כו' עכ"ל וכוונתו ג"כ דכיון דכתי' מכה רבה לכן ריבוי הוא ג' וע"כ בעי' בפ"ע לב' וא' ויש לדבר הרבה בזה ואכ"מ ויבואר במ"א אי"ה] מ"מ בלשון חכמים מצינו תיבת רבים גם אשנים והוא בעירובין (דף ע"ה ע"א) במשנה ב' חצירות זו לפנים מזו כו' אם היו של יחידים (שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד) אין צריכין לערב (זה עם זה משום דריסת הרגל דכיון דיחיד הוא והפנימית הוי רגל המותרת במקומה אינה אוסרת ואם היו שנים אפי' בחיצונה גזרינן דילמא אתי למישרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה דאז אסר דריסת הרגל דב' הפנימיים על החיצונה כיון דהפנימיים הם רגל האסורה במקומה) ובגמ' שם א"ר ביבי משמי' דר' אדא בר אהבה אם היו ג' (בין ב' החצירות לא שנא שנים בפנימית ואחד בחיצונה ולא שנא שנים בחיצונה ואחד בפנימית) אסורים הואיל ואני קורא בהן רבים בחיצונה (וגזרי' אטו רבים בפנימית וכנ"ל) עכ"ל הגמ' הרי דגם שנים קרוים רבים בלשון הגמ' וה"נ אמרי' בעלמא יחיד ורבים הלכה כרבים ואפי' היכא דפליגי רק תרי עם חד וקרינן לשנים רבים וע"כ ס"ל לרבנן דר' יוסי דכיון דגם שנים יש בהם ענין רבים מדקרוין רבים בלשון חכמים לכן שפיר חשיבי להקרא אגודה גם בלשון תורה ור' יוסי סבר דרק ג' דקרוין רבים בלשון תורה הוא דחשיבי להקרא אגודה והאי תנא דאבות ס"ל דרק חמשה דיש בהם ביותר ענין רבים [וכדמוכח מהך דעירובין (דף ס"ט ע"ב) דחד לגבי חמשה הוי אורח וכנ"ל] הוא דחשיבי להיותם אגודה וכנ"ל ונמצא איפוא דר' יוסי ורבנן והאי תנא דאבות כלהו חד סברא אית להו דרבים הוא דחשיבי להקרא אגודה אלא דמר אזיל בתר רבים דלשון חכמים ומר בתר רבים דל' תורה ומר בעי חמשה דחשיבי ביותר רבים וכנ"ל כן יש להסביר לענ"ד פלוגתא דתנאי הנ"ל ובאתי רק להעיר

וע"ע בש"ס ב"מ (דף כ' ע"א) במשנה מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר וכמה אגודה של שטרות שלשה קשורין זה בזה כו' ומוכח דלולי האי וכמה כו' ה"א דאפי' שנים וצ"ע אי אתי' משנה הנ"ל אליבא דרבנן דווקא דאגוד גם בב' א"ד גם לר' יוסי אגוד דל' חכמים הוא גם בב' וע"ש (ד' כ' ע"ב) בגמ' ובאתי רק להעיר

כלל ו) אגב ס"ת שאני. שבת (קט"ז ע"א) דאפי' אי גליון ס"ת אין בו קדושת ס"ת עכ"ז כ"ז שלא נמחק כתב הספר וכולו קיים והגליון מחובר אל הספר אזי גם הגליון קדוש אגב הספר ומטמא את הידים ודוגמתו זבחים (דף צ"ה ע"א) אמר ריש לקיש מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש ומכבסו משום שנאמר לא יקרע (דשאר בגדי כהונה אם ניתז עליהם דם חטאת דצריכין מכח זה כיבוס במקדש אזי אם נטמאו ואי אפשר להכניסם למקדש דאסור להכניס בגד טמא לעזרה מבואר הדין שם (דף צ"ד ע"ב) במשנה דקורע הבגד ונטהר ע"י הקריעה ואח"כ מכניסו ומכבסו במקדש משא"כ מעיל דאי אפשר לקרעו משום שנאמר לא יקרע לכן ההכרח להכניסו פחות פחות משלש על שלש שאינו שיעור בגד ואינו מכניס בגד טמא לעזרה) מתיב ר' אדא בר אהבה העבים והרכים אין בהם משום שלש על שלש (דלאו ללבישה חזו ולא לתקן בהו חלוק אלא לישב עליו וצריך שלשה על שלשה ומעיל עב הוא כו' ואפי' שלש על שלש יכניס) אגב אבוהון חשיבי (כשהוא מחובר בבגד חשיב ג' על ג' דידי'. רש"י)

מערכת א-ד

כלל ז) אדם. אבאר בעזה"י אי אדם מת קרוי אדם

א) התוס' במנחות (דף צ"ה ע"ב) ד"ה אין כ' אהא דאמרי' דטמא מת מותר ליכנס למחנה לוי' ולא טמא מת בלבד אלא אפי' מת עצמו שנא' ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו וז"ל וא"ת היכי ילפינן טמא מת ממת שאני מת דאין לו טהרה במקוה וכדאיתא סוף עירובין דמכניס שרץ למקדש פטור משום דאין לו טהרה במקוה כו' וי"ל דמת חשוב במינו טהרה במקוה הואיל ויש לאדם חי טהרה (ולא דמי לשרץ דאין במינו טהרה במקוה) עכ"ל ומוכח מזה דמת ג"כ קרוי אדם דאל"כ לא הי' ראוי להחשב מיני' דאדם חי וכמובן ואולם בש"ס כריתות (דף ג' ע"ב) איתא דהסך משמן המשחה למתים פטור דכיון דמית לי' מת מיקרי ולא אדם וכתי' על בשר אדם לא יסך עכ"ל הגמ' ומבואר להדיא דמת לא מיקרי אדם וצע"ג וע"ע בסנהדרין (דף י' ע"א) דס"ל לר' ישמעאל דמלקות בעשרים ושלשה כדיני נפשות ואמר התם רבא בטעמא דר' ישמעאל משום דמלקות במקום מיתה עומדת (דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי היא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה כו' הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות) א"ר אחא ברי' דרבא לר' אשי אי הכי אומדנא ל"ל (דתנן במכות כ"ב דאומדין אותו אם יכול לקבל ארבעים למחיי' ואי מאית לימות א"ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית (בשעה שנלקה יהא אחיך שיכה את החיי ולא את המת כו') עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דמת לא מיקרי אחיך וכן מוכח עוד במכות (דף ה' ע"ב) במשנה דיליף דהרגו אין נהרגין מדכתי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ופירש"י דמדכתי' לאחיו מוכח שעדיין קיים ע"ש והכוונה ג"כ כנ"ל דמת לא מיקרי אחיו וי"ל הטעם ג"כ עפ"י גמ' כריתות הנ"ל דמת לאו אדם מיקרי וע"כ מי שאינו אדם א"א שיוחשב אחיו דאדם וע"ע ביומא (דף נ' ע"א) דמסיק דפר מת מיקרי פר עש"ה וצע"ק דמ"ש מאדם מת דאין קרוי אדם וכש"ס כריתות הנ"ל וי"ל דנפש החיונית של הבע"ח הרי אינה נשארת כי היא כח הגוף בעלמא הנעדר ונאפס במיתת הבע"ח משא"כ חומר וגשם הבע"ח דנשאר קיים גם אחרי המיתה [וגם אח"כ שבלה ונרקב נודע במחקר שאין הרקבון העדר רק פירוד היסודות דחלק העפר שבו נשאר ושאר החלקים הם אש רוח מים שבו שבים כל אחד מהם לשורשם ליסודות אש רוח מים וכנודע] וא"כ יש לחומר הבע"ח מעלה על נפש החיונית שבו כיון שהחומר קיים והנפש נעדרת וע"כ הואיל והחומר חשוב לכן קאי שם פר על החומר כי וודאי שם הדבר הושם על החלק היותר חשוב שבו וע"כ כיון ששם פר מוסב על חומר הפר לכן שפיר גם אחרי מיתה נקרא פר כיון שחומרו עדיין קיים משא"כ באדם שנפשו נצחית וא"כ שוב נפשו הרוחנית וודאי דחשובה מחומרו הגשמיי כיון שאין אל החומר מעלה עלי' מפאת ההשארה וא"כ בעצמיותם וודאי דנפש הרוחנית חשובה יותר מגוף הגשמיי והעכור וא"כ ממילא דהשם אדם מוסב על הנפש וע"כ המת שנפשו נפרדה ממנו שפיר לא מיקרי אדם ויש להסביר בזה הא דאתם קרוים אדם ואין כו' כו' קרוים אדם והתוס' ביבמות (דף ס"א ע"א) כתבו דרק אדם אין נקראים אבל האדם נקראים ע"ש ולפי דרכנו יש להבין כ"ז דהנה השם אדם יתכן שיהי' בב' פנים אם שהוא על הנפש ששם אדם הושם עוד לאדה"ר ונפש אדה"ר היתה נצחית וא"כ הי' השם הזה אל נפשו וכן ישראל שנפשותם נצחית א"כ השם אדם קאי על נפשם וכנ"ל ואם שהוא על הגוף וכגון בעכו"ם שאין נפשותם נצחית **([קאי על עובדי כוכבים שהיו בימים הקדמונים כמבואר במודעה ריש הספר])** וע"כ אין ראוי להיות שם אדם על נפשם רק על גופם החשוב יותר מן הנפש מפאת קיומו והשארו וכנ"ל וע' בתקונים תקון ס"ז וז"ל אית אדם ואית אדם אית אדם דאיהו אדם דנשמתא ואית אדם דגופא דאיתמר בי' אדם להבל דמה וכו' עכ"ל והנה הבחינה בזה בכ"מ שנאמר השם אדם לדעת אם קאי אנפש וממילא דקאי רק אישראל וכנ"ל או קאי אגוף וממילא דקאי רק אעכו"ם וכנ"ל נראה שהסימן הוא אם נאמר אדם בלא ה' הידיעה אז קאי על הנפש הנסתרת באדם משא"כ כשנאמר האדם בה' הידיעה אז קאי על הגוף הנראה והנגלה וע"כ שפיר כתבו התוס' דהאדם קאי אעובדי כוכבים משא"כ אדם בלא ה' ודו"ק אולם