בית האוצר חלק א לא

ב"ד ולשון ב"א מאיבעי' דר' ירמי' דקאי אדאורייתא והאיבטי' הוא בכוונת המקרא וז"פ ואולם מה שהביאו התוס' נזיר הנ"ל לראי' לדבריהם מש"ס הוריות (דף י' ע"א) צ"ע באמת דבש"ס הוריות שלפנינו איתא שם איפכא עש"ה דדריש אדם כי יהיו מן הדיבור ואילך וכבר העיר בזה הגרע"א ז"ל בגליון נזיר שם וא"כ מש"ס הוריות הנ"ל מוכח לכאורה איפכא דקאי הדיבור בסתמא גם על הנמצא מקודם וע"כ אצטריך קרא דכי יהי' למעט את שלפני הדיבור

וראיתי עוד ברא"ם עה"ת במדבר פרשה ז' פסוק ט"ז על דרשתם ז"ל שעיר עזים אחד לחטאת לכפר על קבר התהום טומאת ספק כו' וז"ל ורבינו מיוחס כ' ע"ז לא ידעתי איזהו קבר התהום ואיזהו טומאת ספק שהרי עד עכשיו לא הי' מקדש וקדשים ודבריו תמוהין מאוד שהרי כולן בחזקת טמאי מתים היו עד היום מאחר שהמות מצוי בעולם וטהרת טומאתן שהוא אפר הפרה עדיין לא נצטוו עלי' עד אחד בניסן כדאיתא בפרק הניזקין ח' פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן ואחד מהן פרשת פרה אדומה וביום המחרת נשרפה והכי אמרי' בירושלמי מגילה באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה ואם לא היו אז מקדש וקדשים מאי נ"מ וכי בזה"ז שאין מקדש וקדשים נמצאים בינינו אין אנו טמאי מתים כולנו וכשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו א"א להכנס במקדש ולא בעזרה או לאכול קדשים בלא טבילה והזאה שלישי ושביעי וא"ת אין הנדון דומה לראי' שאנחנו נהי שאין לנו מקדש וקדשים מ"מ כבר נצטוינו על הטומאה אבל יוצאי מצרים עדיין לא נצטוו על הטומאה כו' אין זו טענה מפני שאעפ"י שלא נצטוו על הטומאה מ"מ כשהוקם המשכן ונהי' מקדש וקדשים והוזהרו שלא יכנסו במקדש ולא בעזרה כל מי שנטמא למתים הנה נאסרו מיד כל הטמאין העוברין והבאים בביאת מקדש ובנגיעת קדשיו בעודן בטומאתן וא"כ מאי נ"מ אם לא הי' עד עכשיו מקדש וקדשים כו' עכ"ל ז"ל הצריך לענייננו הנה דפשיטא לי' להרא"ם ז"ל כי בהאמר פרשת איסור טמאים במקדש וקדשיו הכוונה בשוה על טמאים שעברו היינו שנטמאו כבר לפני אמירת הפרשה כמו שהכוונה הוא על טמאים הבאים היינו העתידין להטמא אחרי אמירת הפרשה ואולם הגור אריה שם כ' וז"ל כי מה שהוצרכו שעיר לכפר על טומאת התהום ואע"ג שכבר בלא"ה היו טמאי מתים היינו משום דכיון שלא נצטוו על הטומאה (מעיקרא) אין הקפדה על טמאי מתים שבהם שלא מצינו שהצריך הכתוב אחר שהוקבעו הדגלים שיטהרו עצמן עכ"ל ז"ל ומוכח סברתו ז"ל היפוך סברת הרא"ם ז"ל דאין דיבור איסור הטומאה חוזר אלמפרע לאסור גם אותם שנטמאו מכבר ואולם סברת הג"א ז"ל נראה דהוא משום דכ"ז שלא בא ציווי על הטומאה אז אין הטומאה טומאה כלל ואין בו ענין הטומאה כלל [וע' תוס' קידושין (דף ל"ו ע"א) ד"ה הקבלות דנשים כיון שלא נצטוו על בגדי כהונה לא הוי מחוסרי בגדים ע"ש] וע"כ א"א שיחזור הדיבור אטומאה הקדומה דטומאה הקדומה הרי איננה טומאה כלל וא"כ איפוא אין לדון מזה לנידון הרא"ש חולין הנ"ל ודו"ק היטב

וסברת הגור אריה ז"ל יש להסביר עוד ביותר עפ"י מאי דמצינו בכמה דוכתי היות הידיעה גורמת הטומאה דהא טומאת התהום אית בה קולא לנזיר ולעושה פסח מהאי טעמא מפאת שאין אחד בעולם מכיר בה וע' תוס' בכורות (דף כ"ג ע"א) ד"ה נבילה שכתבו וז"ל ומיהו היכא דלא נגע כולו בב"א אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה אפשר דטהור כיון דבכל פעם שנוגע אין יודע שיהא נוגע בטומאה עכ"ל ומוכח ג"כ היות הידיעה גורמת טומאה ודבריהם ז"ל צריכין ביאור עדיין ואכ"מ וע' ש"ס ריש שבועות ובמ"א הארכתי בזה מאוד עוד מכמה דוכתי ואכ"מ וע"כ נראה דאע"ג דעכשיו הנוגע בשרץ וכדומה אעפ"י שלא ידע כלום בשעת הנגיעה מ"מ אם אח"כ נודע לו הרי הוא טמא ואעפ"י שלא היתה שם ידיעה בשעת התולדות הטומאה מ"מ שאני עכשיו דנהי דהוא לא ידע בשעת נגיעתו שנטמא עכ"ז הרי גוף הדין שהנוגע בשרץ הוא טמא כבר נאמר ונודע וע"כ מיחשוב גוף הדין שיודעין שאם יתיילד דבר כזה היינו נגיעת אדם בשרץ שיהי' שם טומאה שפיר קצת ידיעה על כל נגיעות בשרץ וכדומה המתיילדות ואעפ"י שאין שם ידיעה פרטות של הנוגע בשעת הנגיעה וע' ש"ס שבועות (דף ה' ע"א) קסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה וברש"י ידיעת בית רבו שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שהרגיש כשנוגע אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא שמה ידיעה עכ"ל. וה"ז כסברתנו ממש רק בשינוי קצת דשם בעי' ידיעת בית רבו של הנוגע ואילו בתינוק שנשבה לא חשיב ידיעה והיינו משום דשם איירינן לענין חיוב קרבן דבעי' שתהי' שם ידיעה בתחלה של הטמא דייקא וכשאין לו אפי' ידיעת בית רבו א"כ הא לא הי' לו ידיעה כלל משא"כ לענין גוף הטומאה י"ל שפיר דמה שנודע פעם אחד גוף הדין משעה שנאמר דשרץ וכדומה מטמא מיחשוב שפיר קצת ידיעה וע"כ יש עתה טומאה גם כשאין המתטמא יודע את הטומאה בשעה שנטמא משא"כ בעוד שלא נאמרה מצות טומאה כלל א"כ הרי הי' ענין הטומאה דבר הנעלם לגמרי וע"כ לא הי' אז חלות טומאה כלל כיון שלא הי' שם ידיעה של טומאה כלל וכלל והי' הדבר בהעלם גמור לגמרי ונודע דבית, הסתרים אינו מקבל טומאה. ובס' נתיבות עולם להמהר"ל ז"ל נתיב העבודה פרק ט"ז וז"ל אבל ביאור דבר זה כי מה שבית הסתרים אינו מטמא הוא דבר חכמה כי אין הטומאה שולטת רק בחוץ לא בנסתר ובנסתר הכל טהרה אבל בחוץ שם הטומאה כאשר ידוע לנבונים עכ"ל ז"ל וא"כ כיון שבנסתר הכל טהרה א"כ נגיעה בשרץ וכדומה בעוד שלא נאמר דין טומאה כלל הרי לא הי' אז ידיעת טומאה כלל וכלל והי' הדבר, נסתר ונעלם לגמרי וע"כ לא הי' אז מציאות אל הטומאה כלל וכלל ולא הי' אפשר שיהי' שם חלות טומאה כלל וכלל כיון שבנסתר הכל טהרה ודו"ק כי הדברים נכונים ופשוטים בס"ד

כלל ד) אב. אי אב של עובר שמיה אב ע' רש"י מגילה (דף י"ג ע"א) אהא דאמר שם ובמות אביה ואמה למה לי (הא כתיב כבר כי אין לה אב ואם) א"ר אחא עיברתה מת אביה ילדתה מתה אמה וברש"י עיברתה מת אביה נמצא שלא הי' לה אב משעה שראוי להקרות לה אב וכשילדתה מתה אמה ולא נראית לקרות אם עכ"ל. ומוכח דאב של עובר שמיה אב משא"כ אם של עובר לאו שמיה אם והטעם צ"ל דכיון דעובר ירך אמו לכן חשיב גופה ולא שייך שתקרא אם שלו כיון שהוא כאחד מאברי' וצע"ק דא"כ גבי אב נמי כיון דהעובר כאחד מאברי אשתו איך נקרא אב שלו ויש ליישב ואין להאריך וע"ע בסנהדרין (דף ס"ט ע"א) תנא דבי ר' ישמעאל בן ולא אב (ע"ש דאיירי לענין בן דכתיב בבן סורר) וקמפרש התם בן ולא הראוי לקרותו אב ופירש"י דאשמעי' שאם עברו עליו ג' חדשים משהביא ב' שערות אינו נעשה בן סורר וה"ק בן ולא הראוי להיות אב והיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שערות שראוי להיות העובר ניכר אם הי' בא על האשה משהביא ב' שערות והיא מתעברת עכ"ל ומוכח דאב נמי אין נקרא אב של עובר רק עד אחרי ג' חדשים מן העיבור דכבר העובר ניכר וא"כ תיקשי בהך דמגילה דמנ"ל דמיד שעיברתה מת אביה הלא לפי הך דסנהדרין י"ל דמת רק בכלות, הג' חדשים לעיבורה וי"ל דבאמת מיד כשמתעברת נקרא האב אב ובהך דסנהדרין ה"ק ולא הראוי לקרותו אב היינו דסוף סוף בני אדם אין קוראין אותו אב קודם ג' חדשים כיון שאין העובר ניכר ואין יודעין כלל אם יש שם עובר ודו"ק. ואולם מלשון רש"י בסנהדרין הנ"ל דכ' בן ולא הראוי להיות אב ולא כ' ולא הראוי להקרות אב מוכח קצת דבעצם אין לו שם אב כ"ז שאין העובר ניכר ולא לבד שאין בני ואדם קוראין לו כן וצע"ק ועוד נראה דד"ז אם אב דעובר שמיה אב תלוי בספק אם יש אל העובר שם בן של אביו ע' נזיר (דף י"ג ע"א) הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפילה אשתו כו' ואכ"מ ואי עובר מיקרי בן של אביו ממילא אביו מיקרי נמי אב שלו דבן ואב הם משמות המצטרפים וכל שהבן בנו ממילא האב אביו וז"פ וע"ע יבמות (דף ס"ט ע"ב) דעד מ' יום חשיב העובר מיא בעלמא ואין פוסל את אמו מלאכול בתרומה וצע"ק דאיך חשיב האב אב מרגע העיבור ממש אם הוא מיא