בית האוצר חלק א ל

כ"ח ויקרא אליו ד' מן ההר לאמור בזכות ההר ואין ההר אלא אבות שנא' שמעו הרים את ריב ד' וע"ע בתרגום ירושלמי דברים פרשה ל"ג ט"ו ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם דתירגם וז"ל בזכות אבהתא צדיקיא דמתילין לטוריא אברהם יצחק ויעקב ובזכות ארבעתי אמהתא דמתילין לגלמתא כו' עכ"ל וכ"ה שם בתרגום יונתן וכ"ה שם בספרי וז"ל מלמד שאבות ואמהות קרוים הרים וגבעות שנא' אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה עכ"ל. וע"ע ב"ר פרשה נ' ההרה המלט פן תספה בזכות אברהם שנקרא הר שנא' מדלג על ההרים כו' וכן הוא בפסיקתא פרשה ג' וע"ע סנהדרין (דף פ"א ע"א) אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבותיו הרי דאבות של האדם מכונים הרים וע"כ אברהם יצחק ויעקב דהם אבות דכלל ישראל לכן נקראים בשם הרים סתם ודו"ק ונכון בס"ד וע"ע בב"ר ריש ויצא ותמצא שם מבואר הטעם מדוע אבות האדם מכונים הרים וז"ל שם אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני. ובילקוט שם מפורש יותר אל ההרים אל ההורים למלפני כו' והיינו דאבות נקראים הרים מל' הורים והורים היינו מל' הוראה שמורים ומלמדים לבן וגם מל' הריון היינו שמעברים ומולידים אותו וזהו למלפני ולמעבדני] והנה ביבמות (דף ט"ו ע"ב) איתא שאלו את ר' יהושע צרת הבת מהו כו' אמר להם מפני מה אתם מכניסין ראשי בין ב' הרים גדולים בין ב' מחלוקות גדולות בין ב"ש ובין ב"ה כו' הרי דב"ש וב"ה מתוארים בתואר הרים אשר לאבות כמו שנתארו שמאי והלל בתואר אבות אשר לאבות ואולם מצינו תואר הר גם בזולת האבות והוא בסנהדרין וא ק"ז ע"א) איך תאמרי לנפשי נודי הרכם צפור אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מחול לי על אותו עון שלא יאמרו הר שבכם צפור נדדתו ואולם י"ל דשייך לדוד תואר אשר לאבות לפי מדריגתו שהבטיח לו הקב"ה להיות ראש לשלשת אבות ע' מ"ק (ד' ט"ז ע"ב) ראש השלישי תהא ראש לשלשת אבות וע"ע תנחומא פ' תולדות מי אתה הר הגדול וגו' זה משיח בן דוד שהוא גדול מן האבות כו' והיינו דהאבות נקראים הרים סתם ומשיח שגדול מן האבות נקרא משום זה הר הגדול

ואולם הנה מצינו עוד תואר הרים לר' יוחנן ור"ל בירושלמי נזיר פ"ו ה"א רבי אמר לחברייא הוו ידעין דאיתפלגין ר"י ור"ל אמ"ה שחלקו ואכלו (שנחלקו בדין אמ"ה שחלקו כו') כו' אמרון לי' את מה אמר (אתה מה דעתך כר"י או כר"ל) אמר להון אנא אמרי לכון הרי עולם פליגין ואתון אמרון אכן (אני אומר לכם הרי עולם חלוקין בזה ואתם אומרים כן שאכריע אני כאחד מהם) כו'. וה"ז דוגמת הך דיבמות ממש ששאלו מר' יהושע שיכריע במחלוקת ב"ש וב"ה והשיב מפני מה אתם מכניסין ראשי בין ב' הרים גדולים כו' וע"ע ירושלמי קידושין פ"ג ה"ט דקורא שם גם לר' אלעזר בשם הרי עולם ע"ש דאמר לא כבר קשיתה הרי עולם לא כבר קשיתה ר' אלעזר כו' (לא כבר הקשה קושי' המבוארת בירושלמי שם מי שהוא הרי עולם ומפרש והולך מי הוא ואמר לא כבר קשיתה ר' אלעזר כו') וי"ל דתואר הרים גדולים והרי עולם דגמ' יבמות וירושלמי קידושין ונזיר הנ"ל עניינו עפ"י דברי הפסיקתא פרשה ט"ו וז"ל אין הרים אלא בתי דינין כד"א ואלכה וירדתי על ההרים עכ"ל וע"כ חכמים הגדולים שבדור דהם עיקר בית דינן של ישראל שמהם הדין וההוראה יוצאה לכל ישראל לכן מתוארים בתואר הרים גדולים כעין תואר ב"ד הגדול [ודע דתואר הרי עולם מצינו ג"כ באבות בפסיקתא פרשה ל"ג מי את ותראי מאנוש ימות כו' אין אח בתו של אברהם בתו של יצחק בתו של יעקב בתם של שלשה הררי עולם ואת מתיירא מן ברי' כו' עכ"ל]

וע"ע בירושלמי יבמות פ"ד הי"ב וכי ר' טרפון אביהן של כל ישראל לא הערים קידש ג' מאות נשים בימי רעבון כדי להאכילם בתרומה כו' ודכוותי' בירושלמי מגילה פ"א ה"י וכי ר' טרפון אביהן של כל ישראל לא טעה בין תקיעת הקהל כו' ובירושלמי נדרים פ"ה ה"ו שמונים זוג תלמידים הי' להלל הזקן כו' קטן שבהן ר' יוחנן בן זכאי פעם אחת חלה נכנסו תלמידיו לבקרו עמד ריב"ז בחצר אמר להם היכן הוא הקטן שבכם שהוא אב לחכמה ואב לדורות כו' וצריך לחלק בין שם אביהן של כל ישראל ואב לדורות לשם אבות סתם דאע"ג דשם אבות סתם דאבות הכוונה נמי דהם אבות לדורות של ישראל עכ"ז כיון שהוא שם אבות סתם אין קורין בו רק לאבות משא"כ בשם אביהן של ישראל ושם אב לדורות שפיר מותר לקרוא גם לאדם אחר ועי"ל והוא העיקר דרק לכנוס לאיש בשם אב של ישראל או אב לדורות סתם ולקרותו כך תמיד מבלתי הזכיר שמו רק שזה התואר אב של ישראל כו' ירמוז מי הוא. דבר זה הוא דאסור דרק האבות אי"ו הוא דקרינן להו אבות סתם ויודעין מן השם אבות דהכוונה על אי"ו משא"כ היכא דמזכירין לאדם ומוסיפין לו תואר אב ישראל ואב לדורות לגדולתו כי הך דר"ט ודריב"ז או כי הך דעדיות דמדבר משמאי והלל וקרי להו אבות העולם דבר זה שרי שפיר ורק לתת לאדם שם אב ישראל סתם שיהי' נקרא תמיד בשם זה ושם זה ירמוז עליו מבלתי הצטרך להזכיר שמו. דבר זה הוא דאסור וז"פ ועיקר. [ומצאתי עוד בתרגום שני למגילת אסתר בדברו שם מכסא שלמה וז"ל ועל מריש כורסיא קיימא מנרתא כו' וקיימין לקביל סטרא דמנרתא שבעה קנין דמנרתא די דהבא דציירין עלה שבעת אבהת עלמא אלין שמהתהון אדם קדמאה ונח ושם רבא ואברהם ויצחק ויעקב ואיוב ביניהם עכ"ל הצריך לענייננו והנה שקורא גם לאדם ונח ושם ואיוב בשם אבות העולם וה"ז כהך דעדיות דקרי כן לשמאי והלל וק' גם על התרגום שני מהא דאין קורין אבות אלא לשלשה וצ"ל ג"כ כנ"ל ואולם דברי התרגום שני יש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך]

כלל ג) אברי בשר נחירה. ע' אתוון דאורייתא כלל א' דכתבתי דהאיבעי' דחולין (דף י"ז ע"א) הוא אי מפאת דהי' חשוב שחיטה בשעתו דבמדבר נחירתו זו שחיטתו ע"כ מועיל גם לא"י דנצטוו שם על השחיטה כיון דאילו בשעה שננחרו הרי הי' זה שחיטה וא"כ הרי נשחטו עש"ה. וע' עוד שם בקונטרס אחרון בהוספה לכלל א' מה שהבאתי דמיון לאיבעי' זאת מתוס' זבחים (דף קכ"א ע"א) עש"ה ויש להעיר עוד בזה מפדר"א פכ"ט והובא בילקוט יהושע רמז ט"ו עה"כ בעת ההיא אמר ד' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו' וכל העם הילודים במדבר לא מלו וגו' וז"ל תניא ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני כו' ח"ו אלא נמולין היו אלא שלא כתיקנן והיו כורתין ולא היו פורעין וכל מי שמל ולא פרע כאילו לא מל לכך אמר הכתוב לא מלו וכשבאו לא"י א"ל הקב"ה ליהושע אי אתה יודע שאין ישראל נמולין כדרכן וכתיקנן חזור ומול את ישראל שנית כו' עכ"ל ובזית רענן שם הקשה דכיון דמל ולא פרע כאילו לא מל א"כ הדק"ל וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה ותי' וז"ל וי"ל שלא נצטוו עלי' עדיין עכ"ל כוונתו דכיון דלא נצטוו עדיין על הפריעה ה"ל המילה לבדה מילה ואעפ"כ חזינן דבבואם לא"י קרי להו קרא לא מלו ואעפ"י שבשעתו הרי הי' מילה וע"כ דכיון דבבואם לא"י נצטוו על הפריעה לכן מיקרי גם המילה דלמפרע שהיתה מילה בשעתה לא מלו וא"כ ה"ה לענין שחיטה דכוותה ודו"ק היטב כי הוא דומה בדומה ממש לכאורה. וע' יבמות (דף ע"א ע"ב) ובאתי רק להעיר

והנה מ"ש הרא"ש בחולין שם דיש נפקותא באיבעי' דר' ירמי' לענין אדם שאסר על עצמו אחד מן המינין או ב"ד שאסרו אחד מן המינין אם אסור גם הנמצא מכבר מאותו המין או רק מה שיתחדש מאותו המין מגזירת ב"ד ואיסור הנדר ואילך עש"ה יל"ע בזה מתוס' נזיר (דף נ"ד ע"א) ד"ה או דאהא דאמר שם או בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור כתבו ז"ל וז"ל והריב"א פי' גם אותם שמתו אחר מ"ת. קודם שנאמר פרשת טומאת מת דסד"א אדם כי ימות באהל מפרשה זו ואילך. וכיוצא בזה יש בפרק בתרא דהוריות (דף י' ע"א) דמצריך פסוק לזב שלפני הדיבור משום דסד"א איש איש כי יהי' זב מבשרו מכאן ואילך עכ"ל. וא"כ מדמצרכינן קרא לרבות שלפני הדיבור מוכח דדיבור של איסור האוסר איזה דבר לא קאי בסתמא אמה שנמצא מאותו הדבר עוד טרם נאמר הדיבור ההוא וא"ל דלשון ב"ד ולשון ב"א מלשון תורה לא ילפי' דז"א דהרי גם הרא"ש דייק לשון