בית האוצר חלק א רנג

הנר להדליק בכל טפה וטפה שמן שבנר משא"כ כשהשמן בנר כשמושך הפתילה טפה אחת שאצלה כל השמן שבנר נמשך אחריו והרי הוא כאילו כבר התחיל להדליק כולו, קרבן עדה) כו' הנה כוונת הירושלמי לפי' הק"ע הנ"ל והכי מיסתבר כוונתו דרק כשמדליק בע"ש בשמן שבנר עצמו דנמשך כל השמן אחרי הפתילה שייך לומר דנחשב נגמר הכל מיד כסברת הנ"י ושרי משא"כ כשנותן שפופרת על פי הנר בע"ש והיא מנטפת לתוכו גם בשבת א"כ ה"ל באמת מבעיר בשבת בכל טפה כיון דאינם חיבור להיות נמשך הכל אחרי הטפה הא' א"כ כל טפה וטפה הבערה בפ"ע ובאה מכח מעשהו הראשונה וא"כ הדרא לדוכתה סברא דאשו משום חציו וה"ל מבעיר בשבת [ולפי"ז י"ל דמה דמסתפק הירושלמי שם לומר עוד טעם אחר שמא ישכח ויסתפק הימנו ענין הספק הנ"ל הוא באמת אי אשו משום חציו או לא דאי אשו משום חציו י"ל כטעם הא' ואי אינו משום חציו ההכרח לומר כטעם הב' ודו"ק] ובאתי רק להעיר

והנה נזכרתי עוד דברי הירושלמי שבת פ"א ה"ו בש"א אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו (שיתחממו) מבעוד יום כו' וב"ה מתירין ובירושלמי שם ר' שמואל בשם ר' אבוה ב"ה ילפון מלאכת היתר ממלאכת איסור אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותה עשה כן מבע"י מותר. ובקרבן עדה ב"ה ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור כלומר כל מה שחייב עליו בשבת מותר לעשות בע"ש סמוך לחשיכה דה"ל כאילו כבר גמר מלאכתו מע"ש עכ"ל וביתר ביאור נראה לפמ"ש בלקח טוב כלל ו' דבמדביק פת בתנור ונאפה אח"כ אין החיוב על מה שאין מסלקו דאין חיוב בשבת על שוא"ת ורק החיוב על מעשה ההדבקה ואף שההדבקה אינה אפי' צ"ל דכיון דמכח ההדבקה נאפה אח"כ ע"כ מתייחס כל האפי' אל מעשה ההדבקה וה"ל כאילו עשה אז כל מעשה האפי' וכסברת הנ"י הנ"ל לענין אשו משום חציו וה"ל שפיר החיוב על מעשה ההדבקה לא על מה שאינו מסלקו אח"כ וא"כ כיון דלענין שבת כה"ג חשוב הכל נעשה מיד א"כ ממילא מע"ש נמי הרי נגמר הכל מע"ש כסברת הנ"י ושפיר שרי ודו"ק ועכ"פ מבואר דב"ש וב"ה חלוקין כאן בסברא זאת דב"ה ס"ל דנחשב שנגמר הכל בע"ש וב"ש חולקין ולפי"ז פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע דירושלמי פסחים פ"ג ה"ג הנ"ל דר"א אמר מאליהן הן נשרפין ור"י חשיב לי' מעשה בידים י"ל ג"כ דבזה הוא דפליגי דר"א דהוא מתלמידי ב"ש ס"ל כב"ש דלא חשוב הכל נגמר עם עשי' ראשונה וע"כ מה שנשרף אח"כ נחשב כמו מאליהן ולא דמי למעשה בידים ור"י ס"ל כב"ה דנחשב הכל נגמר בהתחלה ובהתחלה הרי הוא עושה מעשה בידים ממש וע"כ שפיר חשוב כמעשה בידים ממש [וכזה מצינו כמה דוכתי דר"א אזיל בשיטת ב"ש ור' יהושע בשיטת ב"ה ע' ערכין (דף כ"ג ע"א) ותוס' סוטה (דף ג' ע"א) ד"ה ר' ישמעאל וכהנה רבות וכנודע]

וע"ע בירושלמי שבת שם פ"א ה"ה בש"א אין שורין דיו וסממנים כו' אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין ובירושלמי מ"ט דב"ש ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבע"י ומ"ט דב"ה ששת ימים תעשה מעשיך וביום (דכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות קרינן להאי וביום גם ארישא דקרא דלפעמים תעשה מלאכה אף ביום השביעי, קרבן עדה. ודוגמת דרש זה בבבלי נדה (דף מ"ח ע"א) א"ק שש שנים יעבוד ובשביעית. ובשביעית נמי יעבוד ע"ש) וזה לכאורה דלא כהנ"ל דלפי הנ"ל דב"ה ס"ל דנחשב הכל נגמר מיד וכסברת הנ"י א"כ מאי קאמרי וביום דלפעמים אתה עושה גם ביום השבת והיינו במה שהמלאכה נגמרת מאילי' בשבת והרי לב"ה גם הגמר הזה נחשב שעשאה האדם כבר מאתמול כולו ואין עושה בשבת כלל ודו"ק ויש ליישב וגם יש לדון עוד הרבה בזה בירושלמי ה"ה שם בהא דאמר תמן כבר נעקרה כל טפה וטפה ממקומה ע"ש בק"ע וע"ע שם ה"ט בק"ע ד"ה כבר נעקרה ואין להאריך כי באתי רק להעיר

ודע דגוף קושית הנ"י דיהי' אסור להדליק נר מע"ש למ"ד אשו משום חציו צ"ע דבמכילתא ריש ויקהל דריש מקרא היתר הדלקת נר מע"ש וז"ל המכילתא לא תבערו אש למה נאמר לפי שהוא אומר בחריש ובקציר תשבות וגו' שבות מערב שביעית לשביעית כו' יכול כן ישבות מע"ש לשבת כו' לא יהי' רשאי להדליק לו הנר ולהטמין לו את החמין כו' ת"ל לא תבערו אש ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת עכ"ל והנה אי לא נימא כסברת תי' הנ"י רק דמהכא נפיק כאמת היתר הדלקת נר מע"ש א"כ יהי' מוכח דהמכילתא סוברת אשו משום ממונו דאל"כ ל"ל למכילתא ללימוד משביעית ומדוע לא אמר דאיצטריך קרא בפשיטות דאל"כ ה"ל למיסר משום אשו משום חציו וע"ע בסוף המאמר במכילתא שם ר' נתן אומר לא תבערו למה נאמר לפי שהוא אומר ויקהל משה שומע אני אינו רשאי להדליק לו את הנר כו' ת"ל לא תבערו כו' ומוכח קצת דר' נתן מסברא בעי למיסר הדלקת הנר מע"ש וי"ל דטעם מפאת אשו משום חציו וע"ע בספר מגיד מישרים לב"י פ' ויקהל וז"ל ואמר לא תבערו וגו' ואמר ביום השבת למימר דדוקא ביום השבת גופי' הוא דאסור לאדלקא אבל מבע"י לאדלקא לי' ויהא מדליק ומבעיר ביומא דשבתא שרי ולאפוקי מקראים דלית להו ביצונא דדליק ביומא דשבתא עכ"ל וק' דל"ל לומר לאפוקי מקראים ולא אמר לאפוקי מסברת קושית הנ"י ובאתי רק להעיר

ודע דיש לעיין קצת בהא דפריך ביומא (דף כ"ד ע"ב) זה שהדליק את המנורה ליחייב ומשני הדלקה לאו עבודה היא כו' ובת"י שם הדלקה לאו עבודה היא שהשלהבת עולה מאילי' עכ"ל ויל"ע לר"י דס"ל אשו משום חציו מדוע חשיב מאילי' ומדוע לא יוחשב עבודה כמו כל שאר עבודות דעושה מעשה העבודה בידים וה"ז כקושית הנ"י דליתחייב לר' יוחנן אמאי שהנר דולק בשבת ויוחשב מלאכה וא"כ ה"נ שפיר ראוי שיוחשב עבודה ותי' הנ"י לא שייך כאן דכאן אדרבה אם נחשב הכל כנגמר מיד א"כ כ"ש דהכל מעשהו וראוי שיוחשב עבודה ובאתי רק להעיר

והנה גוף הפלוגתא דר"י ור"ל דר"י ס"ל דאשו משום חציו ור"ל ס"ל דאשו משום ממונו י"ל דלטעמייהו אזלי דק' דל"ל קרא בשריפת קדשים לומר דאין עדל"ת תיפוק ליה דלא הוי בעידנא דבמשהו הראשון שהוא בוער כבר הוא מלאכת הבערה ועבירה ואילו מצות ש"ק מתקיימת רק בשעה שנשרף כזית כמבואר במשנה פסחים (דף מ"ט ע"א) דמצות ש"ק הוא בכזית וכבר העירו בזה ואולם אי ח"ש מותר מה"ת שפיר צריך קרא להיכא דאין לו רק כזית ואז כשנשרף משהו מתקיימת מיד כל המצוה כיון דמה שנשאר הוא היתר כיון דהוא פחות מכזית וא"כ הרי נתבער האיסור ועיקר המצוה הרי הוא רק ביעור האיסור [ויל"ע עוד בזה ואכ"מ] ואולם ר"י לטעמי' דח"ש אסור מה"ת הרי שפיר קשה וע"כ הוצרך ר"י לסבור דאשו משום חציו דהסביר הנ"י דהוי הכל כנעשה מיד וא"כ נחשבת כל ההבערה כאילו היתה ברגע ראשונה וגם המצוה נעשית מיד והוי שפיר בעידנא ושפיר צריך קרא

ואולם באמת ז"א דנהי דאשו משום חציו ונחשב כנעשה מיד עכ"ז זהו רק לענין מלאכה כשדנין על מעשה האדם אם מתייחסת המעשה לו ברגע ראשונה או נחשב שעשאה אח"כ משא"כ לענין מצות ש"ק דהמצוה הוא ביעור האיסור מן העולם וכנ"ל וא"כ הביעור מן העולם סוף סוף הרי הוא רק בשעה שנשרף הכזית בפועל ונסתלק האיסור מן העולם ולא קודם לכן ונראה לקשר הדברים בסגנון אחר וזה דש"ק הא אינו בעידנא וק' דל"ל קרא דאינו דוחה וכנ"ל ואולם משהו הראשון הנשרף הרי אין בהשריפה צורך דתיקון המצוה הוא דהוי הצורך וא"כ גם העבירה הוא רק בכזית דאז מתקיימת המצוה

ואולם ז"א דהא מלאכת ההבערה הוא מיד במשהו ראשון הנשרף וא"כ הוא מיד עבירה והתיקון אשר במלאכה הא יכול להיות אח"כ למאן דמחייב במבעיר וצריך לאפרו ע' תוס' שבת (דף ק"ו ע"א) ואמנם גם ז"א דכאן התיקון דאח"כ האואינו מכח המשהו הנשרף ברגע הראשון כ"א מכח כל הכזית כיון דמצות ש"ק רק בכזית וא"כ נמצא שגם אח"כ המשהו הראשון אין לו תיקון כלל וא"כ אינו מלאכה כלל ורק כל הכזית הוא דיש לו תיקון המצוה והוי מלאכה וא"כ אכתי העבירה שפיר רק אחרי שנשרף כזית ואולם לר"י דאשו משום חציו א"כ כל מה שדולק בהמשך הזמן מתייחס לאדם ברגע הראשונה ונחשב שעשאו ברגע