בית האוצר חלק א רנא

ורגילות דכי היכא דהוא רגיל בה ה"נ היא רגילה בו ואמרי' שפיר בעלה כגופה לענין זה כי היכא דאשתו כגופו משא"כ היכא דדנין על עצם הדבר אם נחשב גופה וכגון לענין שליחות שדננו בו למעלה וכיוצא שפיר י"ל דאין בעלה כגופה וכמובן

והנה ראיתי עוד בס' עץ חיים שער דרושי אבי"ע פרק ב' שכ' שם בתוך דבריו וז"ל ובזה תבין מארז"ל אשתו כגופו דמי' כי הבריאה אשת האצילות היא שהרי הם חו"ב וכנ"ל ואפי' שיש ג"כ נשמות בבריאה נקרא גופות בערך נשמות דאצילות כי כמו שהאשה מקבלת מבעלה כן הגוף מקבל מהנשמה עכ"ל הקדוש ונראה מדבריו ז"ל דהא דאמרי' אשתו כגופו אין הכוונה דהבעל והאשה לגוף אחד יוחשבי רק הכוונה דהבעל הוא בחי' נשמה והאשה היא בחי' הגוף של הנשמה עש"ה שזה מוכרח מדבריו ז"ל שם וא"כ ממילא לפי"ז רק אשתו כגופו אבל אין בעלה כגופה שא"א שתוחשב האשה נפש והבעל גוף שלה כי האשה פחותה במדריגה מן הבעל ומקבלת ממנו ומשום זה הוא בחי' הנפש והיא בחי' הגוף שלו וכמובן ומפאת זה כינו גם חכמי המחקר את החומר בנקבה והצורה בזכר וכנודע ובאתי רק להעיר

כלל רח) אשת ישראל שנאנסה. ס"ל לאבוה דשמואל בכתובות (דף נ"א ע"ב) דאסורה לבעלה מחשש שמא תחלתה באונס וסופה ברצון ורבא שם פליג עלי' והלכתא כרבא וע"ש דמייתי ברייתא דמסייע לרבא ונלענ"ד דהתרגום יונתן ס"ל כאבוה דשמואל ע' דברים פרשה כ"ב פסוק כ"ו ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ובתרגום יונתן וז"ל ולעולימתא לא תעבדון מידעם ביש לית לעולימתא דין קטול אלהן גברא יפטרינה מיני' בגיטא כו' עכ"ל

ונראה פשוט דס"ל להתרגום יונתן כאבוה דשמואל וע"כ אוסרה לבעלה ומצריכה גט מבעלה והמפרש ליונתן הנדפס בחומשים נעלם ממנו זה וכל דבריו שם לא נהירין ולא צהירין דמ"ש דמספקינן שמא הי' ברצון ורק מיתה אין לחייבה מספק אבל לבעלה נאסרת מספק והא דכתיב צעקה הנערה המאורשה הכוונה שמא צעקה לא נראה כלל דכיון דנבעלת בשדה בחזקת אנוסה וכמ"ש הרמב"ן שם והאשה הרי יש לה חזקת כשרות וגם חזקת היתר לבעלה א"כ מדוע לא תהי' נאמנת לומר אנוסה הייתי] ודע דדברי התרגום יונתן הנ"ל מוכיחים קצת דלא כתוס' זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה סתם דכתבו דאשה שזינתה אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא ישמשנה ע"ש דא"כ ה"ל להתרגום יונתן לומר אלהן לגברא מיתסרא ומ"ש אלהן גברא יפטרינה מיני' בגיטא מוכח דמחויב לגרשה דייקא ובאתי רק להעיר

כלל רט) אשם. בש"ך עה"ת פ' ויקרא כ' וז"ל ועוד אמר אשם הוא אשם אשם לד' לפי שמביא ב' אשמות אשם תלוי וכשנודע לו שאכל חלב מביא אשם וודאי כו' עכ"ל והוא פליאה עצומה דמפורש בכריתות (דף כ"ה ע"א) ובכמה דוכתי דאם אחרי הבאת האשם תלוי נודע לו שאכל חלב מביא חטאת אבל להביא אשם וודאי אחלב הוא מין קרבן שלא הוזכר בשום מקום וצ"ע רב ליישב דבריו

כלל רי) אשם תלוי. בא רק על ספק כרת דחייבין על שגגתו חטאת ועל לא הודע שלו אשם תלוי מלבד ר"ע דמחייב גם על ס' מעילות אשם תלוי מגזה"כ כמבואר בכריתות (דף כ"ב ע"א וב') ואע"ג דאין כרת במעילה וראיתי חידוש בתוס' שבת (דף ע"ב ע"א) דאהא דאמר שם אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעיא ידיעה בתחלה בעל ה' בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת כתבו ז"ל שם בד"ה בעל וז"ל וא"ת הניחא אי איכא אשם תלוי בשפחה חרופה אתי שפיר למאן דלא בעי ידיעה דאינו חייב אלא אחת שאין הידיעה גורמת כפרה שיכול להביא אשם ולהתנות כמו במעילה (דאם מחויב יהי' אשם וודאי ואם לאו יהי' אשם תלוי] אבל אי לית בה אשם תלוי דהא לא אשכחן בשום מקום בשפחה חרופה אשם תלוי אמאי אינו חייב אלא אחת כו' עכ"ל ונראה ממה שכתבו הניחא אי איכא אשם תלוי כו' שהיו מסופקין בזה שיהי' חיוב א"ת בספק שפחה חרופה והוא חידוש גדול ואין לו שום טעם ומקור. [ונתיישבתי די"ל כוונתם לר' אליעזר דאמרו לו בכריתות (דף כ"ה ע"ב) דס"ל דמותר להביא אשם תלוי על ספק לאו אעפ"י שאין חיוב ע"ש בתוד"ה אשם וא"כ כיון דמותר עכ"פ שוב הרי יכול להביא אשם ולהתנות בא"ת דשפחה חרופה נמי לאו הוא כמבואר ביבמות (דף נ"ה ע"א) ע"ש ברש"י ד"ה שפחה חייבי לאוין היא ואולם לשון התוס' שבת אין נראה שכיוונו לזה וגם הרי יוקשה לפי"ז דמה זה שכתבו שוב דלא אשכחן בשום מקום בשפחה חרופה א"ת דלר"א הנ"ל וודאי דיכול להביא א"ת כמו בכל הלאוין ועוד דאי כר"א בעי לאוקומי הך דשבת מדוע לא מוקמי לי' טפי כר"א דמשנה כריתות (דף כ"ה ע"א) שם דס"ל דמתנדב אדם אשם תלוי לגמרי ואפי' לא אספק לאו וע' חולין (דף מ"א ע"ב) סתם משנה כי ההיא ר"א והדברים מוכיחין בבירור דכוונת התוס' לדידן דאין א"ת בא רק על ספק כרת ונסתפקו היות גם בספק שפחה חרופה חיוב א"ת וזה וודאי חידוש גדול מאוד. ודע דלפמ"ש בכלל רי"ב בשם הספורנו דאשם שפחה חרופה עניינו ענין אשם מעילות ע"ש א"כ לר"ע דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי א"כ יש מקום לקרבן א"ת על ספק שפחה חרופה ואמנם זהו רק אילו הי' לנו מקור על א"ת בספק שפחה חרופה דאז הי' אפשר לנו לדרוש טעמא דקרא כן אליבא דר"ע משא"כ לדרוש טעמא דקרא כספורנו הנ"ל ולחדש מכח זה חיוב קרבן שלא נמצא בכתוב וודאי אין לנו ובאתי רק להעיר]

כלל ריא) אשה ובתה ואשת איש ומשכב זכר. יש בם חומר על שאר עריות דמלבד איסור הערוה יש בם עוד איסור חקות עכו"ם ע' ספרא אחרי פרשה ט' ברייתא ח' כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו יכול לא יבנו בניינים כו' ת"ל ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם כו' ומה היו עושים האיש נושא לאיש והאשה לאשה האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים לכך נאמר ובחקותיהם לא תלכו ואולם מפאת ובחקותיהם נראה דרק בנושא לשתיהן הוא דיש לאו זה משא"כ מפאת הערוה הביאה לבד אסורה אפי' אינו נושאה [ומ"ש הת"כ דהי' דרך העכו"ם הקדמוני' לישא איש לאיש כ"ה גם בחולין (דף צ"ב ע"ב) ע"ש ברש"י ד"ה שאין וע' גיטין (דף נ"ז ע"ב) רש"י ד"ה לקלון] ואולם מאי דמוכח מן הת"כ דגם נשים המסוללות זו בזו יש בו משום חקות עכו"ם וכדחשיב אשה לאשה קצת צ"ע מגמ' יבמות (דף ע"ו ע"א) דהוא רק פריצותא בעלמא ודיברתי מזה במ"א ואכ"מ

כלל ריב) אשם שפחה חרופה. בפי' הספורנו פ' קדושים כ' בענין אשם שפחה חרופה וז"ל אמנם על ענין שפחה חרופה עם היותו חוק שהיא היתה לוקה והוא לא הי' לוקה ושהוא הביא קרבן על המזיד ושתי אלו לא יקרו בכל שאר מצוות שבתורה מ"מ נתן קצת טעם לדבר באמרו כי לא חופשה כלומר החטא נקל בזה שלא תפשו קידושי המארס ועיקר החטא אינו אלא שחילל את קודש ד' לקרב אל חצי שפחה ובהיות הפעל הזה נגד כבוד האיש הפועל לא נגד כבוד האשה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראוי' היתה ללקות והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו הוא קרוב לשוגג ומקריב אשם על חילול הקדש עכ"ל ויוצא מדבריו ענין מחודש דאשם שפחה חרופה עניינו ענין אשם מעילות דה"נ מועל במעשה זאת בקדושת עצמו היא הקדושה הישראלית [ובמ"א מבואר אצלי בראיות ממקומות שונים היות הקדושה הישראלית נדמית לקדשים ואכ"מ]: