בית האוצר חלק א רנ

שאמרתי לאברהם שאני נותן לבניו את הארץ אימתי כשאגרש את הכנעני ואת הפריזי מתוכה לאברהם עדיין לא נתתי בנים והכנעני והפריזי לתוכה עד עכשיו בעלים עליו ואתם אומרים כן כו' עכ"ל ומוכח מלישנא דעד עכשיו בעלים עליו דרק משנתגרשו הכנענים כו' נעשו ישראל בעלים של א"י ולית לי' לפסיקתא דהיתה א"י מוחזקת בידם מאבותיהם ובאתי רק להעיר

מערכת א-ש

כלל רו) אש. מיחשיב דבר שאין בו ממש כמבואר בב"ק (דף כ"ב ע"א) ר"י אמר אשו משום חציו ור"ל אמר אשו משום ממונו כו' ור"י מ"ט לא אמר כר"ל אמר לך ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא ובביצה (דף ל"ט ע"א) במשנה דשלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין וברש"י לא נהנין מדרבנן ולא מועלין אין חייבין קרבן מעילה דלית ביה מששא וע' שבת (דף מ"ג ע"א ודף מ"ז ע"ב) ניצוצות (של שלהבת) אין בהן ממש ע' רש"י שם ושם וע' יומא (דף כ"א ע"ב) ה' דברים נאמרו באש של מערכה רבוצה כארי כו' ויש בה ממש כו' וברש"י ויש בה ממש בשלהבת שלה עכ"ל וזהו הרבותא דאש אחר אין בה ממש ואילו אש של מערכה הי' בה ממש ובזה מובן משנה נדרים (דף י' ע"ב) כאימרא כדירים כעצים כאישים כו' ע"ש בר"ן דפי' כאישים כשלהבות של אש שעל המזבח ושמעתי להקשות דמה התפסה היא זו הא שלהבת של הקדש רק מדרבנן לא נהנין ומה"ת מותר בהנאה וכמשנה ביצה הנ"ל ואולם לגמ' יומא הנ"ל מובן לנכון דהא דאין מועלין בשלהבת היינו רק משום דלית ביה מששא ואילו אש שעל המערכה הרי הי' בו ממש ושפיר מועלין בו מה"ת ויל"ע בזה ביומא שם אי גם בבית שני הי' כן ובאתי רק להעיר ג כלל רז) אשתו כגופו. יש להסתפק אי אמרי' ג"כ להיפוך דבעלה כגופה וע' תוס' כתובות (דף ב' ע"ב) ד"ה מציא דרק באשה לגבי בעל אמרי' נסתפחה שדהו ולא להיפוך משום דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דרק אשתו בטילה אצלו ונחשבת גופו אבל אין הוא נחשב גופה וע' מנחות (דף צ"ג ע"ב) דאע"ג דכתיב ידו בסמיכה למעט שלוחו ועבדו שאין יכול לסמוך ע"י שליח ועבד מ"מ מצרכינן עוד ידו אחריתי למעט אשתו דה"א דאשתו עדיפא משליח ועבד משום דאשתו כגופו ע"ש ומבואר דאשה המשתלחת מן הבעל עדיפא משליח דעלמא מפאת אשתו כגופו ולפי"ז אי נימא דבעלה כגופה לא אמרי' אזי איש המשתלח לאשתו לא עדיף משליח דעלמא ולפי"ז לכאורה יש לפשוט ספק שלנו מר"ן נדרים (דף ח' ע"ב) אהא דבעל מהו שיעשה (שיהי' נעשה) שליח לחרטת אשתו ובר"ן וז"ל הרמב"ם ז"ל סובר דדווקא בבעל הוא דמיבעי לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח כו' ומסקינן דאפי' בבעל אי מיכנפין אין אי לא לא דאע"ג דאשתו כגופו לא הקלו גבי בעל אלא היכא דמיכנפי כו' עכ"ל ומוכח לפי דרכנו דאמרי' נמי בעלה כגופה והכי מוכח התחלת ל' הר"ן שכ' מפני שהבעל כאשתו וסיום דבריו שכ' דאע"ג דאשתו כגופו כוונתו ג"כ כן דאע"ג דאשתו כגופו וה"ה להיפוך הוא כגופה דגופא חדא חשיבי אפ"ה לא הקלו אלא היכא דמיכנפי כו' מיהו י"ל דאפי' אי אין בעלה כגופה מ"מ בעל המשתלח מאשתו עדיף משליח דעלמא כיון דאשתו מיהת כגופו וה"ל כמשתלח מגופו ומעצמו ולא מאחר ועדיף משליח דעלמא המשתלח מאחר וי"ל דלזה כיוונו גם הרמב"ם והר"ן הנ"ל ואין ראיה מכאן לומר בעלה כגופה כי היכא דאמרי' אשתו כגופו ומה גם לפי' התוס' בנדרים שם דאין ראיה כלל משם עש"ה

וע"ע ש"ס ב"ק (דף ק"ב ע"ב) א"ר אבוה שאני חיטין וחיטין (שליח הקונה חיטין למשלחו במעות של משלחו נקנים החטים למשלח ואם הותירו הותירו לו ואע"ג דלא ידע בעל החיטין שהמעות של אחר ולא נתכוון להקנות למשלח רק לשליח מ"מ קונה המשלח משום) דשליחות קעביד וכיד בעל הבית דמי תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו כו' אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן כו' ואמאי לימא ה"נ וכי מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה אלא לאו משום דאמרי' דשליחותה קעביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותיה קעביד וכיד בע"ה דמי עכ"ל הגמ' ומוכח לכאורה דבעל המשתלח לאשתי לא אלים למיחשב יד אשתו טפי משליח דעלמא דאל"כ מאי ראיה מייתי מבעל אשליח וכמובן וצע"ק מכאן אדעת הרמב"ם הנ"ל דבעל עדיף משליח דעלמא וכנ"ל וא"כ עכ"פ לפי דרכנו יש להוכיח מכאן דלא אמרי' בעלה כגופה דאל"כ הדק"ל דמאי ראיה מייתי באמת מבעל אשליח הא בעל עדיף טפי מפאת בעלה כגופה וכש"ס מנחות הנ"ל דאשה לבעלה עדיפא מפאת אשתו כגופו ואולם י"ל דאה"נ דהש"ס הוי מצי למידחי הכי אלא דא"כ הי' חוזר ומביא ראיה מכסות בניו וצבע שצבע לשם הבנים דאב לבנו דליהוי עדיף משליח דעלמא לא מצינו וע"כ לא דחי ליה כלל וכה"ג מצינו בכמה דוכתי ועי"ל דבהך דב"ק לא שייך עדיפות מפאת בעלה כגופה כיון דסוף סוף המוכר לא ידע שקונה לצורך אשתו ולא נתכוון להקנות לאשה רק אל הבעל מה תאמר כיון דהבעל מיהת קונה ממילא נקנה מיד לאשה כיון דכגופה היא וקנה עבורה א"כ ה"נ בשליח כיון דקנה השליח הרי הוא נקנה ממילא למשלח כיון דשליחות עביד וששא"כ ואף דשליחות לא אלים כ"כ כשליחות בעל לאשה סוף סוף מה בכך הרי גם בשליחות דעלמא אמרי' ששא"כ ונחשב השליח כמשלח ועיקר מה שדנין בזה הוא רק מפאת שבעל החיטין לא ידע להקנות לבעל מעות וזה הרי גם בבעל לאשתו לא ידע ודו"ק היטב וע"ע בש"ס סנהדרין (דף כ"ח ע"ב) מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי בעל כאשתו בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה כו' [ע"ש בר"ן דמר אמר חדא ומא"ח ול"פ] ומוכח קצת דאין חילוק בין האיש להאשה וכי היכי דאשתו כגופו ה"ה דבעלה כגופה ובאתי רק להעיר

וע"ע בס' אור החיים עה"ת ויקרא פרשה כ' פסוק ט' שכ' וז"ל שהרי בן מת לצד שנגע בכבוד אביו או בכבוד אמו ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמית בשבילם וא"ת גם על זה דן אנכי למה יהי' המשפט הזה לזה גמר אומר אביו ואמו קלל פי' כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו וכן להיפוך והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד כמאמרם ז"ל אשתו כגופו עכ"ל נראה שהבין ז"ל בפשיטות דהא דאשתו כגופו ה"ה דבעלה כגופה ושניהם יחד לגוף אחד יחשבו וכמבואר להדיא מלשונו ז"ל וגם מגוף הכוונה דאל"כ הי' ראוי דרק במקלל אם יוחשב כמקלל את האב מפאת דאשתו כגופו אבל מקלל אב לא הי' ראוי שיוחשב מקלל אם כיון שאין בעלה כגופה וכמובן]

אחרי כתבי כ"ז ראיתי כי הדבר מוכרע ממקומו והוא דבש"ס ברכות (דף כ"ד ע"א) איתא בעי מיניה ר' יוסף ברי' דר' נחוניא כו' ב' שישינים במטה אחת מהו שזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש וזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש א"ל הכי אמר שמואל אפי' אשתו עמו מתקיף לה ר' יוסף אשתו ולא מיבעיא אחר אדרבה אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי' שנים שישינים במטה אחת זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ותניא אחריתי הישן במטה ובני ביתו בצדו ה"ז לא יקרא ק"ש אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהן כו' בשלמא לר' יוסף לא קשיא הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא כו' ואי איתא הא גם לר' יוסף לא ניחא דהא טעמא דר' יוסף רק משום דאשתו כגופו וא"כ אי נימא דאין בעלה כגופה א"כ אמאי קתני בברייתא זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ואיך מותרת האשה לקרות הא אין בעלה כגופה וא"כ ה"ל כאחר דאסור לר' יוסף וע"כ דכי היכי דאשתו כגופו ה"ה דבעלה כגופה וכחד גופא דמי וע"כ שפיר שרו תרווייהו ואולם לפמ"ש רש"י שם בברכות ד"ה אשתו כגופו וז"ל ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי עכ"ל א"כ אין ראיה אעלמא דשאני מידי דתלוי בהרהור