בית האוצר חלק א רמח

ואיהו מקרב אוריאל דאיהו אויר דהיינו רוח שכליי עם רפאל דאיהו אפר דהיינו עפר שכלית כו' עכ"ל נראה דגם הרע"מ כיוון לזה דאפר קרוי עפר וכנ"ל [ודע דגם להיפוך מצינו לעפר היותו קרוי אפר ע' שבת (דף י"ח ע"א) דתני' אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב כו' ודילמא מאי אפר עפר כו' וברש"י שם ד"ה מידי דברייתא תניא לעפר בלשון אפר ע"ש

ונזכרתי עוד דברי הב"ר פ' וירא עה"כ ואנכי עפר ואפר ע"ש בסוף המאמר דאמר מילתי' דר' יהודה בן פזי אמר הוא עפר והוא אפר ע"ש וע"ע רש"י תענית (דף ט"ו ע"א) ד"ה אפר מקלה דכ' אפר סתם הוא עפר דכשם שאפר קרוי עפר דכתי' מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם כו' עכ"ל]

כלל רב) אפר אשירה דאסור. **(הענין הזה הי' מצוי בימי העמים הקדמונים שהיו עובדים לאילנות ולאשרות. אבל לא עתה. והיא רח לפלפולא בעלמא.)** ע' הטעם בתוס' תמורה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה הנשרפין דהוא משום דכתי' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכ"ה גם ברש"י ביצה (דף ל"ט ע"א) ד"ה גחלת של ע"א ע"ש וי"ל, עוד טעם עפ"י ש"ס ע"ז (דף מ"ב ע"א) דאין ישראל מבטל ע"א של עכו"ם אפי' למ"ד נשתברה מאילי' מותרת משום דשיברה ישראל גרע גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ע"ש וע' ש"ך יו"ד סי' קמ"ב שכ' ביישוב קושית התוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב) דמדוע אפר אשירה אסור הא ראוי להיותו מותר מטעם ביטול למ"ד נשתברה מאילי' מותרת דשרפה ישראל לא גרע מנשתברה מאילי' ע"ש ותי' הש"ך דגזרי' דילמא מגבה והדר שריף ע"ש ולפי"ז נראה ג"כ לפי המבואר בע"ז (דף נ"ב ע"א) דע"א של ישראל טעונה גניזה ע"ש וא"כ ע"א של ישראל איננה מן הנשרפין רק מן הנקברין ומדינא אפרה אסור וא"כ שפיר גם אפר אשירה דעכו"ם אסור מטעמא דדילמא מגבה והדר שריף וה"ל ע"א של ישראל ואפרו אסור ולפי"ז הא דאפר אשירה אסור היינו רק אם שרפה ישראל אבל לא בנשרפה מאילי' ואין בזה דוחק דלמ"ד דנשתברה מאילי' מותרת הא בלא"ה צריך לומר כן לדברי הש"ך הנ"ל וכמובן

ואולם בש"ס תמורה (דף ל"ד ע"א) ופסחים (דף כ"ז ע"ב) מוקי חד מ"ד הך דאפר הקדש לעולם אסור דתני התם בברייתא בנפלה דליקה מאילי' דלא הוי איניש דלימעול ע"ש וא"כ כיון דביחד איתנו שם בברייתא אפר אשירה ואפר הקדש ע"ש א"כ נראה קצת דגם הך דאפר אשירה בנשרפה מאילי' איירי וע"כ דהאי מ"ד ס"ל כר' יוחנן דע"ז (דף מ"ב ע"א) שם דנשתברה מאילי' אסורה משא"כ לר"ל דס"ל התם דמותרת ולדידי' ע"כ הברייתא בשרפה ישראל איירי וכנ"ל א"כ שפיר י"ל טעם איסור האפר מפאת דילמא מגבה והדר שריף וה"ל מן הנקברין דאפרן אסור וכנ"ל אמנם בע"א של ישראל גופי' לכאורה יש לדון דליהוי אפרו מותר דהא דנקברין אפרן אסור כתבו התוס' תמורה (דף ל"ג ע"ב) שם הטעם דהוא משום דלא נעשה מצוותן משא"כ נשרפין דציותה תורה לשורפן ונעשה מצותן בכך ע"כ פקע האיסור דומי' דנעשה מצותו בהקדש דמפקיע המעילה ע"ש ולפי"ז ע"א של ישראל נמי דמצותה בגניזה וכדילפי' בע"ז שם מושם בסתר וא"כ נראה לכאורה דגם אם שורפה מקיים מצוה זו דאין לך גניזה יותר טובה משריפה דכל עיקר ענין גניזה הוא שיהי' במקום גנוז ומסותר שלא יוכל אדם למוצאו וא"כ כ"ש דאם שורפו ואינו עוד בעולם כלל דקיים המצוה וא"כ ג"כ ראוי להיות אפרו מותר כיון דנעשית מצוותו [ואולם למ"ד בסנהדרין (דף מ"ה ע"ב) דבעי' קרא כדכתי' י"ל דכיון דכתי' ושם בסתר בעי' גניזה דווקא ואם שורפו לא חשוב קיום מצות ושם בסתר]

וכזה מבואר גם במקור חיים ובאבני מלואים בתשובותיו דאפר חמץ ראוי להיות מותר אפי' למ"ד מפרר וזורה כו' דלא דמי לנקברין דקבורה לאו מצוה היא כלל רק דממילא צריך לקבור משום חשש תקלה משא"כ בחמץ דכתיב תשביתו וא"כ הביעור ע"י פירר כו' מצוה וא"כ הא נעשה מצותן ושפיר ראוי שיהי' האפר מותר ע"ש שתפסו בזה על הראשונים ז"ל דכתבו בפשיטות דחמץ אי אפרו אסור או לא תלוי בפלוגתא אי אין ביעור חמץ אלא שריפה או מפרר וזורה כו' דאי אב"ח א"ש ה"ל מן הנשרפין ואפרו מותר ואי מפרר כו' דמי לנקברין ואפרו אסור ותמהו ז"ל דהא גם למ"ד מפרר כו' לא דמי כלל לנקברין וראוי להיות אפרו מותר וכנ"ל

[ואולם כשאני לעצמי נלענ"ד דצדקו דברי הראשונים ז"ל והקושי' בפשיטות לק"מ וזה דקבורה גם בהיותה מצוה מפורשת עכ"ז לא שייך שתתיר ההנאה מפאת נעשה מצוותן דהא קבורה איננה מצות ביעור ורק ענין המצוה שיהי' האיסור קבור וגנוז וא"כ ענין זאת המצוה הרי א"א שיעשה בשום פעם שהרי אם קבר האיסור ונתגלה הרי צריך לקוברו שנית וכמובן וא"כ לא שייך בזה כלל הך דנעשה מצוותן דרק בשריפה דהמצוה על מעשה השריפה ומכי שריף לי' חדא זימנא קיים כל מצותו שפיר שייך נעשה מצוותן ושפיר מיפקע האיסור משא"כ קבורה הרי אין המצוה מעשה הקבורה כי היכא דנימא דבעשותו מעשה זאת פעם אחת נעשה מצוותו רק ענין המצוה שיהי' האיסור קבור וגנוז לעולם ולא יהי' מצוי ביד האדם ובכל עת שיטלנו ממקום שהוא קבור שם ויניחנו במקום שבני אדם מצויין הרי ביטל עשה זאת וא"כ הרי תמיד מצותו עליו שיהי' קבור וגנוז ולא שייך בזה ענין נעשה מצותו כלל וא"ל דא"כ עכ"פ אם שרף איסור דנקברין דמעתה א"א שימצא עוד א"כ הא נעשה מצותו ולישתרי אפרו דז"א דכיון דעצם המצוה איננה על מעשה האדם פעם אחת כשריפה ורק היא מצוה נמשכת ותמידית שיהי' הדבר קבור לעולם וא"ר אף אם הוא שת עצה בנפשו לעשות, מעשה אשר על ידה יוכרח הדבר להיות בלתי מצוי לעולם ולא יצטרך עוד להשגיח ע"ז והיינו מעשה השריפה עכ"ז הרי בשביל זה לא נשתנה ענין המצוה ואכתי שפיר גם מצוותו עליו שיהי' קבור אלא דהוא שת עצה בנפשו שתהי' המצוה מקוימת בהכרח ולא תתבטל אבל ענין המצוה הרי הוא עדיין עליו ולא שייך נעשה מצותן ודו"ק היטב מאוד ועוד דכיון דעצם המצוה היא תמידית וכנ"ל א"כ מניין לך לומר דאם שת עצה בנפשו ושורף ניתר האפר אדרבה אמור שלא ניתר האפר ועדיין גם האפר מצותו עליו שיהי' קבור וגנוז וא"כ הרי עדיין לא נעשה מצותו כלל ודו"ק היטב] ולפי"ז גם חמץ נהי דהפירור כו' או ההטלה לים מצוה עכ"ז הרי ענין המצוה שלא יהי' החמץ מצוי בידו וזאת המצוה הרי נמשכת כל ימי הפסח ותמיד מצותו עליו לבלתי ילקט הפרורין אח"כ או לבלתי יעלהו מן הים וכמובן וא"כ הרי לא שייך בזה נעשה מצותו כלל וכמובן וז"פ בעיני מאוד ותימה רבתי על המק"ח והאבני מלואים ז"ל דלא נחתו לזה ודברי הראשונים ז"ל חזקים כראי מוצק

ולפי"ז ע"א נמי נהי דכתיב בה ושם בסתר והגניזה מצוה עכ"ז אין האפר מותר דהיא מצוה נמשכת ותמידית שיהי' גנוז ולא שייך בי' נעשה מצותן וכנ"ל

מערכת א-ק

כלל רג) אקראי. יל"ע בכמה פעמים מיקרי עדיין אקראי וע' תוס' סנהדרין (דף כ"ו ע"א) ד"ה ימכרו שכתבו וז"ל אבל פעם אחת כעין אקראי בעלמא ליכא משום סחורה עכ"ל ומוכח דכל שהוא יותר מפעם אחת לא מיקרי אקראי וצ"ע אם זהו רק לרבי דבתרי זימני הוי חזקה א"ד גם לרשב"ג אע"ג דבתרי זימני לא הוי חזקה שיהי' הדבר עוד להלן כן מ"מ נפיק מידי אקראי דאינו ענין זה לזה וכמובן והנה מצאתי עוד בבעלי התוס' עה"ת בראשית פרשה כ"ו פסוק כ"א ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עלי' ויקרא שמה שטנה וז"ל ויקרא שמה שטנה כלומר מן הראשון אקראי הוא אבל מזה וודאי שטנה הוא עכ"ל הנה דלפירושם ז"ל יש ללמוד מן המקרא דבתרי זימני לא הוי אקראי וע"ע יומא (דף כ"ג ע"א) לעולם מעשה