בית האוצר חלק א רמג

יותר מהקדישו א"צ לפדות ובתוס' שם בשם התוספתא דאם הי' חובו יותר מהקדישו אין בהקדשו כלום וא"כ ה"נ בחובו כנגד הקדישו מדוע ההקדש חל וצריך פדיון ולא הי' לו לחול רק בחובו פחות מהקדישו וכמובן וי"ל דטעמא דרשב"ג מפאת א"א לצמצם דא"א לצמצם ולכוון בשומא אם שוה כך בצימצום ושמא שוה משהו יותר מן החוב ע"כ צריך להוסיף דבר מועט לפדיון משא"כ בחובו יותר מהקדישו הרי יש כאן גם המשהו היתר אולם יוקשה בכל הקדש דעלמא איך נפדה עפ"י שומא נימא נמי דא"א לצמצם ושמא שוה משהו יותר ונמצא הקדש יוצא בלא פדיון אולם י"ל דשם גזה"כ הוא לענין פדיון דגזרה תורה לסמוך אשומא משא"כ לענין חלות ההקדש בשעה שהקדיש אז אם בעצם שוה משהו יותר שפיר חל ההקדש ושוב אין השומא האומרת ששוה כנגד החוב מועיל לבטל ההקדש דכיון דחל הרי צריך פדיון ואין יוצא בלא פדיון דרק בפדיון הרי יש גזה"כ לסמוך אשומא וי"ל עוד באופן אחר ואין להאריך

יא) בתוס' מנחות (דף ע"ו ע"ב) ד"ה שריבה וז"ל ודבר תימא היאך יכול לכוון בחביתין שיהיו שוות דלקמן בריש שתי מדות אמרי' דמחלקה ביד עכ"ל וצ"ע דכיון דמה"ת מוכרח לחלק ביד ע' מנחות (דף פ"ז ע"ב) א"כ מאי קושי' דאיך יכול לכוון הא בכל כה"ג אמרו בבכורות (דף י"ז ע"ב) ת"ש (דאפשר לצמצם) ממדת כלים ממדת מזבח שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא לי' כו' וצ"ע

יב) ברש"י ר"ה דף כ"ז ע"א) ד"ה י' קורין וז"ל וי' קולות יש כאן שא"א להם לצמצם דיבורם בתיבה אחת שלא יהא אחד לאחור ואחד לפנים עכ"ל

יג) בב"ר פ"י ארשב"י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה עכ"ל והכוונה דטעם תוספת שבת מפאת דבו"ד אינו יכול לכוון ולצמצם השעה ויש לחוש שיבוא לעשות מלאכה בשבת ועמ"ש בזה בלקח טוב כלל ח' אות ה' וע"ע תוס' עירובין (דף מ"א ע"א) ד"ה אי דאע"ג דט' באב בין השמשות שלו מותר מ"מ מתחיל מבעוד יום לפי שא"א לכוון תחלת הלילה עכ"ל

יד) בב"מ (דף נ"ב ע"ב) אמר חזקי' מע"ש שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שא"א לו לאדם לצמצם מעותיו וע"ש ברש"י ובתוד"ה נתנה ושם (דף נ"ג ע"א) בתוד"ה דילמא

טו) במהרש"א פסחים (דף צ"ח ע"ב) על רש"י ד"ה ושלהן יוצא לבית השריפה שמא שלו נשחט ראשון כ' וז"ל בשנשחטו כאחד נמי איכא למימר האי טעמא דא"א לצמצם ושמא שלו נשחט ראשון כו' ע"ש

טז) במנחות (דף צ"ח ע"ב) רש"י ד"ה אלא למ"ד כ' ועשרה שלחנות של עשרים אמה בעשרים אמה היכי יתבי הא א"א לצמצם שלא יהא ריוח מועט בין שלחן לשלחן עכ"ל

יז) במעילה (דף ז' ע"א) רש"י ד"ה אלא ששחט שניהן בבת אחת כ' כגון ששחטום שני כהנים כאחת כו' עכ"ל וק' הא א"א לצמצם וע"ש בתוס' וע' זבחים (דף ע"ג ע"ב) והובא הסוגי' דשם לעיל אות ו'

יח) בכלים פ"ה מ"ז בר"ש וז"ל תניא בתוספתא תנור שחלקו לשנים כו' טמא לפי שא"א לכוון ואם אפשר לכוון טהור פי' כו' טמא ב' החלקים דלא ידעינן בהי מינייהו איכא רוב וכדאמרי' בריש פ"ב דחולין חלקו לשנים והן שוין שניהן טמאין לפי שא"א לצמצם ואם אפשר לכוון טהור ובפ"ב דבכורות (ד' י"ז) שאמרו דכלי חרס א"א לצמצם משום דיש בו גומות הני מילי היכא דסלקו לאחר שהוסק אבל הכא בשלא הוסק כדקתני מבית האומן דאפשר לכוון בעוד שהוא רך ולח עכ"ל ועכ"פ מבואר דס"ל לתוספתא זאת דאפשר לצמצם דאל"כ גם בעודו רך נמי לא הי' אפשר לכוון וכמובן

יט) ברשב"ם ב"ב (דף פ"ט ע"א) ד"ה לא יאמר לו שקול לי אחת אחת וז"ל כל רביע בפני עצמו שאי אפשר לו שלא ישקול בריוח ומפסיד שאי אפשר לצמצם עכ"ל

כ) במעילה (דף ב' ע"א) תוד"ה שחט ביום וז"ל ונקט זריקה משום דא"א לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה והקבלה מיד ביום דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו עכ"ל וי"ל דאין כוונתם דא"א לצמצם כלל רק דכיון דקשה לצמצם מיהת ורחוק שיומצא ע"כ לא נקטי' תנא

כא) בתוס' קידושין (דף ס"ג ע"א) ד"ה יפר שמא תעדיף (עליו יתר מן הראוי לו) וז"ל תימה הלא אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ועינוי נפש וי"ל דהא נמי דברים שבינו לבינה שלפי שא"א לצמצם ליהנות משלה מה שהיא חייבת לו וא"א שלא יהנה יותר מן הראוי לו ויאסר אף בשאר מעשה ידי' ולכך צריך להפר עכ"ל וגם שם א"צ להיות הכוונה ממש דא"א לצמצם רק אפי' אפשר מ"מ כיון דהצמצום קשה חשוב דברים שבינו לבינה

כב) במנחות (דף ס' ע"א) ת"ר לא ישים עלי' שמן ולא יתן (עלי' לבונה) יכול בשני כהנים כו' ובתוד"ה יכול וז"ל ונראה לפרש דמיירי בשתי מנחות הנעשות בשני כהנים דהכי אורחא דמילתא משום ברב עם הדרת מלך כו' והכי קאמר יכול בשתי מנחות דווקא כתיבי שני לאוין שבזאת נתן שמן ובזאת נתן לבונה דאילו במנחה אחת כיון דכבר נתן עלי' שמן הרי היא פסולה ולא מיחייב תו אלבונה כו' וקצת קשה דאימא דקרא מיירי בשנתן השמן והלבונה בבת אחת ושמא א"א לצמצם עכ"ל

כלל קצז) אפשר. דהוזכר לענין אפשר לקיים שניהם דאין עדל"ת ולענין אפשר לאהדורי אטהרה דמהדרינן למ"ד טומאה דחוי' בציבור וכדומה. יש לספק היכא דא"א לקיים ע"י טבע רק ע"י נס אי שרי לשנות הטבע ולעשות נס מי שבכח צדקתו לעשות כן די"ל דכיון דבדרך הטבע אי אפשר אזי כח נסיי לא חשוב אפשר ושפיר דוחה ושוב ממילא אסור לעשות נס וכנודע דאין לשנות הטבע שלא לצורך וע' פרקי רבי אליעזר פרק נ"ב וז"ל מופת ו' מיום שנבראו שמים וארץ הירח וכוכבים ומזלות עולין להאיר על הארץ ואינן מערערין זה עם זה עד שבא יהושע ועשה מלחמתן של ישראל וערב שבת היתה וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת ועוד שראה חרטומי עכו"ם כובשין במזלות באים על ישראל מה עשה יהושע פשט ידו לאור השמש ולאור הירח ולאור הכוכבים והזכיר עליהם את השם ועמדו כל אחד ואחד ל"ו שעות עד מוצאי שבת שנאמר וידום השמש וירח עמד וגו' עכ"ל ומוכח דשרי לעשות נס בכה"ג מדעשה יהושע נס עבור שלא יחללו ישראל שבת וכמובן. [ואולי העמדת המאורות בכח השם הנזכר עליהם איננו בסוג נס רק בסוג טבע ובאתי רק להעיר ודע דכמה הילכתא גבירתא איכא למישמע מיני' מדברי הפר"א הנ"ל. א' יש ללמוד דיש חיוב המצוה לפני זמן המצוה מדאמר וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו ע' לקח טוב כלל ו' מה שהארכתי שם בזה ותבין דברינו פה אולם מדרבנן וודאי נראה דיש חיוב בכה"ג גם לפני הזמן וכמש"ש וא"כ י"ל דעשה הנס עבור החיוב דרבנן. ב' יש ללמוד דהא דמלחמת מצוה שרי בשבת וכנלמד מעד רדתה אפי' בשבת וכמבואר בספרי ובש"ס ספ"ק דשבת אין זה הותרה רק דחוי' דאילו הי' הותרה מה זה שאמר וראה יהושע בצרתן של ישראל כו' ואם הוא היתר מדוע קרוי צרה וע"כ דהוא רק דחוי' דאכתי איסור הוא אלא שנדחה ע' רש"י פסחים (דף פ"ד ע"ב) ד"ה האי דאי טומאה דחוי' בציבור אכתי פסח פסול מיקרי אלא שנדחה הפסול ע"ש וע"כ שפיר הי' מצטערין ע"ז על מה שצריכים להדחות איסור ולעשות איסור אפילו על ידי דחי' מאי שאין כן אם הוא היתר אם כן מדוע נצטערו וכמובן. ועוד דאם היא הותרה אכתי לא הי' לו לעשות נס עבור זה דלמאן דאמר טומאה הותרה גם באפשר לאהדורי אטהרה לא מהדרינן. ג' משמע מכאן לכאורה דשביתת שבת תלוי לפי הילוך המאורות באותו הזמן דהרי כשעמדו המאורות כאן ל"ו שעות