בית האוצר חלק א רמ

סמך לתקנתם או לגזירתם מן המקרא ועם כל זה יהיה אל הדבר רק תורת דרבנן [ואל תתמה היות המקרא נכתב בכוונה לענין דרבנן שיתקנו חכמים אח"כ כי כזה מצינו בכתובות (דף י' ע"ב) מאי אלמנה (מדוע נקראת אלמנה) א"ר חנא בגדתאה על שם מנה (דכתובתה מנה) כו' אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר (דכתובת אלמנה הוא רק מד"ס) דעתידין רבנן דמתקני לה מנה עכ"ל הגמ'] הנה שהכתוב קרא לאלמנה בשם אלמנה מפאת מה שיתקנו לה חכמים בעתיד כתובה מנה וא"כ אין לתמוה ג"כ אם הכתיב הכתוב את המקרא בכוונה באופן שיוכלו חכמים למצוא בו בעתיד רמז לתקנה או גזירה אשר יתקנו ויגזרו

וע"ע יבמות (דף ס"ב ע"א) ג"ד עשה משה מדעתו כו' הוסיף יום אחד מאי דרש וקדשתם היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו כו' ובגליון הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ק"ל אי מידרש דרש לאו מדעתו הוי ולא הסכים על ידו הוי והרבה כיוצא בזו עשה משה ושאר נביאים וי"ל וודאי אם רצה הקב"ה לאחר ג' הי' אומר לו והיו נכונים ליום הרביעי אלא וודאי לשלישי אמר אלא גלוי הי' לפניו דעתו של משה ולפיכך אחר ליום השלישי חזר ואמר היום ומחר כדי שיהי' ברצונו (ר"ל בכחו) של משה לתלות במדרשו כו' עכ"ל הנה שהשי"ת אמר בכיוון מלות כאלה שיהי' בכחו של משה לדרוש בהם הוספת יום אחד ועכ"ז מתייחס הדבר אחר דעתו של משה ונחשב שהוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וע"כ כמו כן גם בענייני אסמכתות שפיר ניתן להאמר דהמקרא נכתב מיד בכוונה ובאופן שיוכלו חכמים למצוא בו רמז למה שיחדשו מדעתם ועכ"ז מתייחס הדבר רק אחר דעת חכמים ונחשב שפיר רק דרבנן אלא דהקב"ה מסכים על דברי חכמים וכמבואר בכמה מדרשים וע' אתוון דאורייתא כלל י'

ושוב ראיתי בריטב"א ר"ה (דף ט"ז ע"א) שכ' וז"ל והא דקאמר אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מה"ת אלא מדרבנן כדפרישנא מ"מ ממה שאמרה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל בספרא מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלקיכ"ם אני ד' אלקיכ"ם שאין ת"ל אני ד' אלקיכ"ם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא ומ"ה קתני ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות כו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כך אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו כמ"ש ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראי' או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תושבע"פ רמוזה בתושב"כ שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום עכ"ל הקדוש של הריטב"א ז"ל ונראה דעת הריטב"א ז"ל דכל אסמכתא היתה כוונת הכתוב להעיר שראוי לעשות כך אלא שלא קבעתו התורה לא חובה ולא מצוה ורק העיר שראוי לעשות כך ונראה דהוא כענין מדת חסידות מדאורייתא [ואל תתמה על היות ענין מדת חסידות בדאורייתא כי כן מצינו גם ענין מצוה מן המובחר בדאורייתא וכמ"ש בלקח טוב כלל ה' אות (י"א) ויבואר עוד בארוכה במ"א בראיות אי"ה] וחכמים חידשו הדבר ההוא לחיוב ואחרי שחידשוהו החכמים לחיוב אז ממילא הוא חיוב גם מה"ת מפאת קרא דועשית עפ"י הדבר וגו' לא תסור וגו' ונמצא שכל דרבנן שיש לו אסמכתא אז פי שתים בדבר ההוא מה"ת היינו שבעצמותו הוא מדת חסידות מה"ת ומפאת מה שחידשוהו חכמים לחיוב יש בו חיוב מה"ת לשמוע לדברי חכמים [ודע דלדברי הריטב"א הנ"ל נראה דגם קודם שחידשו חכמים את הדבר כבר היו חכמי לב עושים את הדבר ההוא בעמדם על הערת התורה והרמז אשר במקרא על הדבר שראוי הוא לעשות כך אלא שהיו עושים אותו על צד מדת חסידות ובאו חכמים וחידשוהו לחיוב אבל קיום הדבר כבר קיימוהו חסידים וחכמים כבר מאז שניתנה תורה כנלענ"ד]

והנה עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל יובן ג"כ הא דדרבנן שיש לו אסמכתא דין ספיקו להחמיר כמו בסד"א וכמו שבירר הפמ"ג שם בראיות עש"ה ונראה טעם הדבר עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל בהצעת דברי הלח"מ ה' ק"ש פ"ב הי"ג עמ"ש הרמב"ם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא וז"ל הלח"מ וא"ת התינח פסוק ראשון שהוא דאורייתא חוזר ויקרא אבל השאר שהוא מדרבנן למה יחזור ויקרא כו' ובעל קרית ספר תי' דבקריאת ג' פרשיות קיים, מצוה דאורייתא ואע"ג דבפסוק ראשון נפטר מידי דהוי אקריאת התורה דנפטר בקביעות איזו שעה ביום ובלילה כו' ומ"מ אם לומד כל היום וכל הלילה מקיים מצות ת"ת דאורייתא עכ"ל ונראה כוונתו דאע"ג דיותר מפסוק אחד אין חיוב לקרות מה"ת עכ"ז כיון דבקורא ג' פרשיות ה"ל כל הג' פרשיות מצוה מה"ת אלא דאיננה מצוה של חובה רק מצוה של רשות כיון דאין החיוב לכתחלה מה"ת לקרות ג' פרשיות ורק אם קורא מקיים מצוה וע"כ כיון דמדרבנן הוא חיוב ע"כ אהני עכ"פ ענין המצוה דאורייתא אשר בו שיהיה דין הספק דרבנן להחמיר דלא אמור רבנן דסד"ר לקולא רק בדבר שאין בו דררא דאורייתא כלל משא"כ כאן דמדאורייתא הוא מצוה של רשות ואם יחזור ויקראנו יקיים מיהת מצוה מה"ת אעפ"י שאין מחויב מה"ת לעשות כן ומדרבנן הוא חיוב ע"כ בכה"ג אלים משאר דרבנן ושפיר דין ספיקו להחמיר ולפי"ז י"ל ג"כ דהיינו טעמא דדרבנן שיש לו אסמכתא ספיקו לחומרא וזה דרק סד"ר דלית בי' דררא דאורייתא כלל הוא דאמרו בו דסד"ר לקולא משא"כ דבר שיש לו אסמכתא דמדאורייתא הוא מדת חסידות מיהת ואם עושהו הוא עושה דבר שהתורה חושבתו לראוי לעשות וכדברי הריטב"א הנ"ל ומדרבנן הוא חיוב וע"כ בכה"ג גם חיוב הדרבנן ספיקו להחמיר דכמ"ש הלח"מ בשם הקרית ספר הנ"ל דמצוה של רשות דאורייתא שיש בדבר מהני להיות הדרבנן שלו ספיקו להחמיר ה"ה דהמדת חסידות דאורייתא שיש בדבר י"ל דמהני כן וכמובן

וע"ע ש"ס מנחות (דף צ"ב ע"ב) ור' יהודה ל"ל למעטינהו מקרא והאמר רבינא גמירי שתי סמיכות בציבור גירסא בעלמא ובתוס' שם ד"ה גירסא כתבו בשם רש"י וז"ל עוד פי' לשון אחר גירסא בעלמא קראי אסמכתא בעלמא לאוקמי גירסא לסימנא עכ"ל ונראה דלשון אסמכתא דנקטו התוס' לאו דוקא דכיון דהוא רק לסימן לאוקמי גירסא אין זה אסמכתא דאסמכתא איננה לסימן רק מדרש חכמים וכדברי הריטב"א הנ"ל ואדרבה מהך דמנחות לפי' הנ"ל ראי' מפורשת לדברי הריטב"א אלה דמדאמר הש"ס גירסא בעלמא ולא אמר אסמכתא בעלמא כדרך הש"ס בשאר מקומות ובאותו עמוד עצמו במנחות שם בתר הכי איתא ת"ר קרבנו ולא הבכור שיכול והלא דין הוא ומה שלמים שאין קדושתן מרחם טעונין סמיכה בכור שקדושתו מרחם אינו דין כו' ת"ל קרבנו ולא הבכור קרבנו ולא מעשר שיכול והלא דין הוא ומה שלמים שאין מקדשין לפניהם ולאחריהם כו' איכא למיפרך מה לשלמים שכן טעונין נסכים ותנופות חזה ושוק קראי אסמכתא בעלמא כו' הרי דבאותו עמוד עצמו פריך הש"ס פירכא כזאת דל"ל קרא ומשני דקראי אסמכתא בעלמא ואילו באיזה שורות לפני זה פריך ג"כ ככה דל"ל למעטינהו מקרא ומשני דקרא גירסא בעלמא ולא אמר ל' אסמכתא רק ל' גירסא וא"כ מוכח בעליל דכוונת אומרם אסמכתא בכ"מ הוא לדרש גמור וע"כ בהך דלעיל דאין כוונתם לדרש רק לגירסא וסימן ע"כ נקטו לשון גירסא בעלמא ולא ל' אסמכתא וכמובן

כלל קצא) אסמכתא. מצינו אסמכתא על דרבנן לא מן הכתוב רק ממדת ק"ו שהביאו ק"ו לאסמכתא על דבריהם. ע' מזרחי פ' משפטים עה"כ שארה כסותה ועונתה לא יגרע שהביא ברייתא דמכילתא המובאה בכתובות (דף מ"ח ע"א) ובתוס' שם ד"ה ראב"י דס"ל לראב"י דכולי' קרא דשארה כסותה ועונתה וגו' אכסות לבד הוא דקאי