בית האוצר חלק א רלט

יוחנן שם וצריך שיבטל בלבו דהכוונה שיוציא בשפתיו בחשאי דכה"ג מיקרי לב ולא דיבור ומייתי שם ג"כ ההיא דברכות (דף ט"ו) לא יברך אדם בהמ"ז בלבו כו' ע"ש (ויש להביא ראיה לפי' הרא"ש נדרים הנ"ל מתוספתא טהרות פ"ו הובאה בר"ש טהרות פ"ה מ"ט אמרו לו אשתך נדרה והוא אומר בלבי הי' להפר שומעין לו כו' והכוונה על כרחך דהיפר בחשאי ולא שמעו העדים דאילו בלב ממש הא מבואר בנדרים (דף ע"ט ע"א) דהיפר בלבו אינו מופר]

וע"ע ש"ס זבחים (דף ב' ע"ב) וזבחים בסתמא כשירין מנלן כו' אלא מהא (דתנן) לשם ו' דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח כו' א"ר יוסי אף מי שלא הי' בלבו לשם אחת מכל אלו כשר שתנאי ב"ד הוא אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו ואי ס"ד סתמא פסול קיימי ב"ד ומתני מילתא דמיפסל ביה ובתוד"ה קיימי ב"ד ומתני כו' יש תימא למה לו להאריך כ"ז הא בהדיא אמר סתמא כשר ונראה לפרש דמי שלא הי' בלבו היינו שלא אמר בהדיא לשם אחת מכל אלו אבל חישב בלבו למה שדינו להיות כו' עכ"ל הנה דקרא ר' יוסי לדיבור לב דהא כוונתו אדיבור וקרי ליה מי שלא הי' בלבו וי"ל ג"כ דכוונתו אדיבור בחשאי דמיקרי לב וכנ"ל וקמ"ל דאפי' אם לא הי' דיבור כלל ואפי' בחשאי נמי מהני ואילו הי' אומר אף מי שלא אמר לשם אחת מכל אלו הי' אפשר לטעות דכוונתו אדיבור בקול רם כמשמעות אמירה סתם וכנ"ל וה"א דרק אם הי' שם דיבור בלי השמעה לאוזן הוא דמהני אבל אם לא הי' שם דיבור כלל לא מהני קמ"ל ודו"ק ודע דמ"ש התוס' ב"מ (דף מ"ג ע"ב) ד"ה החושב לשלוח יד הך מחשבה הוי דיבור כו' וכן מחשבת פיגול כו' וכ"כ התוס' בכמה דוכתי י"ל ג"כ דמש"ה קרי להו תנא בשם מחשבה לומר דגם דיבור בחשאי דמיקרי מחשבה מהני ודו"ק וע"ע סוטה (דף ל"ב ע"ב) דמוכח דבל' מקרא אמירה סתם הוא בקול נמוך וכל היכא דכתיב עני' ואמירה הוא בקול רם עש"ה ויש לחלק בדברים ואין להאריך

כלל קפח) אמירה לעכו"ם שבות. דעת הרא"ם שמות פרשה י"ב פסוק ט"ז דהוא פלוגתא דר' יונתן ור' יאשי' דלר' יונתן הוא רק שבות דרבנן וקיי"ל כוותי' אבל לר' יאשי' אסור מה"ת מלימוד דכל מלאכה לא יעשה בהם אפי' ע"י אחרים ע"ש מדברי המכילתא וע' לעיל ערך אם למקרא אות י"ג דהבאתי הך דפסחים (דף פ"ו ע"א) דדרש דיאכל בצירי תלוי בפלוגתא דאם למקרא או למסורת עש"ה מש"ש בזה וא"כ י"ל דה"ה האי דרשא דיעשה דילפי' מדכתיב יעשה בצירי ולא כתיב תעשה דאגוף המלאכה הקפידה תורה שלא תעשה אפי' ע"י עכו"ם ה"ה דתלוי נמי בהאי פלוגתא וכמובן ובאתי רק להעיר

מערכת א-ם

כלל קפט) אסור. אי שייך ל' אסור אדבר שאינו אלא מדת חסידות ע' ס' קהלת יעקב למהר"י אלגאזי ז"ל בחלק לשון חכמים אות נ"א ערך אסור הביא בזה מן הר"ן ספ"ק דע"ז דהא דאז"ל אסור לעשות שותפות עם העכו"ם רק מדת חסידות הוא ואפי' איסורא דרבנן ליכא מדאמרי' במגילה (דף כ"ח ע"א) תיתי לי דלא עבדי שותפות עם עכו"ם ע"ש וכזה נלענ"ד ג"כ ראיה מברכות (דף ל"א ע"א) א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז כו' אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מילא שחוק פיו מכי שמעה מר' יוחנן רבי' וע"כ דהאי אסור היינו רק מדת חסידות דאם הוא איסור ממש מאי רבותי' דר"ל שלא עשה איסור ע' כזה בחולין (דף ל"ז ע"ב)

וע"ע תענית (דף י"א ע"א) אר"ל אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנא' וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב ובתוד"ה אסור וז"ל וא"ת הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב הי' ועל כרחך שימשו מטותיהן בשני רעבון וי"ל דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו, בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו עכ"ל ומבואר ג"כ דשייך אסור על מדת חסידות ואולם י"ל דעתה הוא איסור ממש אלא דכיון דאין זה מאיסורי ב"נ רק מאיסורי ישראל ואך דיוסף קיים את התורה עד שלא ניתנה וזה הרי הי' רק ממדת חסידות וע"כ שפיר שאר בני אדם שימשו ואולם מהא דיליף הש"ס גוף הדין מיוסף מוכח דעשה יוסף כן מעצמו לא שהוא בלא"ה דין אצלנו ויוסף עשאו מפאת קיום תורה עד שלא ניתנה וי"ל דבאמת יוסף עשה רק ממדת חסידות רק דבעת שניתנה תורה ונכתב מקרא זה וליוסף יולד וגו' בטרם תבוא וגו' להורות נתן המקרא הזה שראוי לנהוג בזה כיוסף שלא לשמש מטתו בשני רעבון דאל"כ לאיזה דבר הזכירה תורה דהי' הלידה בטרם תבוא וגו' וע"כ מעתה הוא איסור שפיר מכח הכתוב הנ"ל ורק בימי יוסף אז עשאו יוסף שפיר רק ממדת חסידות ושאר בנ"א לא עשאו כן

וראיתי עוד בריטב"א מגילה (דף כ"ח ע"א) שם אהך דתיתי לי דלא עבדי שותפות עם עכו"ם וז"ל וכ"ת מאי רבותי' דהא איסורא דאורייתא הוא ובכלל לא ישמע על פיך כדאיתא בסנהדרין אסור לאדם לעשות שותפות עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך והנכון דההוא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא וכענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים ואסור להלוות את העכו"ם בריבית וכענין שאמרו אסור דמשחרר עבדו עובר בעשה וכדפירש"י בסדר נזיקין עכ"ל הנה שהריטב"א חשב עוד איסורים ואמר דהם רק מדת חסידות ומ"ש דאיסור משחרר עבדו הוא ג"כ רק מדת חסידות הוא חידוש גדול ואכ"מ

וע"ע רמב"ן גיטין (דף ל"ו ע"א) ד"ה ומי איכא מידי שכ' וז"ל וכי אתו לקמי' דרב וא"ל מידי פרוסבול הי' לך למה להו פרוסבול ואם תאמר שלא ישמוט במדת חסידות א"כ פשיטא דמהימנא דאי בעי לא מישמטא והיכי אמרת לא שביק היתירא ואכיל איסורא הא לאו איסורא הוא כלל כו' עכ"ל ומוכח דעתו ז"ל דלא שייך למיקריי' למדת חסידות בל' איסור ובאתי רק להעיר

כלל קצ) אסמכתא מצינו דדרבנן שיש עליו אסמכתא מן הכתוב דינו כד"ת לענין ספק ולשאר דברים ע' בפתיחה כוללת לפמ"ג ח"א אות כ' ויש להסביר הדבר עפמ"ש בליקוטי מהרי"ל וז"ל כל היכא דאיתמר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הכי פירושו דוודאי תקנתא דרבנן הוא והם יצאו ובדקו ומצאו להם סמך מקרא וסמכו דבריהם עליו כדי להחזיקם שיהיו סבורים דהוא מדאורייתא ויחמירו בו ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי חכמים עכ"ל הנה שענין האסמכתא הוא כדי שיחשבו העולם שהוא דאורייתא ויחמירו בו כמו בדאורייתא וא"כ ממילא ההכרח גם לחכמים לנהוג בו דין דאורייתא בכל דבריו כגון להחמיר בספיקו וכדומה דאל"כ הרי יהי' נודע מדיניו שהוא רק דרבנן

ואולם גוף דברי ליקוטי מהרי"ל הנ"ל לענ"ד לא מיסתברי כלל ולא אאמין כלל שיצאו מפה קדוש המהרי"ל ז"ל כי הליקוטים הנ"ל הם דברים שלא כתבם המהרי"ל ז"ל עצמו רק מה ששמע אחר ממנו ולא אאמין שאמר המהרי"ל ז"ל דברים כאלה] כי לענ"ד ברור ומוכח מכמה דוכתי דכל אסמכתא הוא דרשה גמורה שכיוון אלי' הכתוב והחילוק שבין דברים הנלמדים במדות שהתורה נדרשת לאסמכתא הוא רק דדבר הנלמד במדות הדרש כריבוי ומיעוט וכדומה עד"מ הנה כשנכתב מלת הריבוי במקרא היתה הכוונה שיהיה הדבר הנלמד ממנו דינו דין דאורייתא כיון דנמסר בע"פ להדרש מדת הריבוי משא"כ באסמכתא כיוון הכתוב רק שיהי' הדבר דרבנן והענין כי הכתיב הכתוב את המקרא באופן זה שכאשר יבואו החכמים ויתקנו או יגזרו ימצאו