בית האוצר חלק א רלה

המעבירין אלא אימא כעין תער ונראה ג"כ דהאי אלא אימא אין הכוונה להגיה דר' חסדא אמר כעין תער רק הכוונה דבתער דאמר ר' חסדא כוונתו כעין תער וראי' לזה דשם (דף נ"ט ע"ב) איתא אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי כו' ה"ז לוקה הא בתער הא במספרים והא רב נמי בתער קאמר כעין תער עכ"ל הגמ' הרי דשם לא אמר הש"ס אלא אימא כעין תער רק אמר סתם כעין תער והכוונה פשוטה בהכרח דבתער דקאמר רב כוונתו כעין תער וא"כ גם כאן ג"כ למה לנו להגיה בדברי ר' חסדא ומדוע לא נפרש ג"כ דבתער דקאמר רב חסדא כוונתו כעין תער וע"כ דהאי אלא אימא דכאן ג"כ אין הכוונה להגיה רק לפרש וכנ"ל [ואין לדקדק אהא דאמר כאן אלא אימא (ובדף נ"ט ע"ב) לא אמר אלא אימא דכזה מצינו כמה דוכתי בגמ' דאין הלשון שוה בכל המקומות אף שהכוונה אחת] ומכאן ראי' ברורה ומקור נפתח דאין לשון אלא אימא מכריח היות הכוונה לחזרה רק יוכל להיות הכוונה לפירוש וביאור דהא כאן אמר ג"כ אלא אימא וע"כ אין הכוונה להגיה רק לפרש כיון דכזאת הסוגי' ממש הוא (בדף נ"ט ע"ב) ושם לא אמר אלא אימא רק פרושי קמפרש דבתער דקאמר רב היינו כעין תער

וע"ע קידושין (דף כ"ט ע"א) ר' יהודה אומר כל שאינו מלמדו אומנות (כל שאין מלמד את בנו אומנות) מלמדו ליסטות ליסטות ס"ד אלא כאילו מלמדו ליסטות והנה כסגנון הך דקידושין איתא ג"כ בסוטה (דף כ"א ע"ב) ר"א אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות תפלות ס"ד אלא אימא כאילו למדה תפלות (שמתוכה היא מבינה ערמימות ועושה דברי' בהצנע) עכ"ל הגמ' הנה דהך דקידושין ודסוטה הם מאמרים דומים ואין ספק שאין הכוונה בב' המקומות האלה להגיה ולומר שנחסר תיבת כאלו בטעות דלא עבידי אינשי דטעו בב' מקומות טעות שוה לחסר תיבת כאלו דייקא ובב' מאמרים הדומים זה לזה דייקא ומובן לכל אשר לו עינים לראות שאין הכוונה לא בזה ולא בזה להגיה רק דבשניהם נאמר המאמר באמת בלי תיבת כאלו והכוונה פשוטה בהך דקידושין כל שאין מלמדו אומנות הנה בזה שאין מלמדו אומנות ולא יהיה לו במה להמציא פרנסתו וסופו ללסטם את הבריות הנה בהעדר לימוד האומנות איפוא הנה הוא מלמדו ליסטות וכן בהך דסוטה הכוונה פשוטה דמתוך שמשתמשת בערמה הנקנית לה מן החכמה לרעה ולתפלות הנה בלמדו אותה תורה הרי הוא מלמדה תפלות והש"ס רק פרושי קמפרש כיון דשטחיות המאמר לכאורה דמלמד ליסטות ותפלות בידים וזה הרי אינו ע"כ לתוספת ביאור קמפרש הש"ס דכוונת הלשון מלמדו כו' דהיינו דהוי כאילו מלמדו כו' וז"פ וברור לכל מבין

מערכת א-מ

כלל קפ) אם אומנת ומגדלת נקראת אם בל' חכמים, עיין קידושין (דף ל"א ע"ב) והאמר אביי אמרה לי אם ההיא מרבינתי' הוי ונראה דגם בל' תורה הוא כן ע' חולין (דף ק"מ ע"ב) רש"י ד"ה דלמא וז"ל ומודו בקורא נקיבה אפי' אין הביצים שלה (דחייב בשילוח הקן) כדלקמן דהואיל ודרכה היא לגדלן והאם רובצת קרינא בי' עכ"ל וע"ע ב"ב (דף ט' ע"א) אמר רבא האי מילתא אישתעי לי עולא משגש ארחתי' דאימי' (לר' ששת קרי לי' הכי עולל המשגש דרכי אמו שגורם להטותה מדרך שאר נשים כדלקמן, רש"י) כו' אמאי קרי לי' עולא משגש ארחתי' דאימי' דבעי מיני' ר' אחדבוי בר אמי מר' ששת מניין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם א"ל הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם א"ל דילמא טומאה בחיבורים שאני כו' אהדר לי' (ר' אחדבוי לר' ששת) בבדיחותא חלש דעתי' דר"ש אישתיק ר' אחדבוי כו' אתי' אימי וקא בכיא קמי' צווחא צווחא ולא אשגח בה אמרה לי' חזי להני חדיי דמצית מינייהו בעי רחמי עלי' ואיתסי ובתוד"ה אתי' אימי' פר"ח דהיינו אימי' דר' אחדבוי ולדידי' קרי עולא משגש ארחתא דאימי' שגרם לאמו להתבזות לפני ר' ששת והיא היתה מניקתו של ר' ששת לכך אמרה לי' חזי להני חדי דמצית מינייהו עכ"ל

ולענ"ד י"ל עוד דלר' ששת הוא דקרי עולא משגש ארחתא דאימי' כפירש"י ורק האי אתי' אימי' כו' פירושו כפיר"ח דאימי' דר' אחדבוי היתה והיא היתה מניקתו של ר' ששת וקרי לר' ששת משגש ארחתי' דאימי' היינו אראתא דמניקתי' וקרא למינקת בל' אם כמו שקרא אביי אל האומנת ומגדלת בשם אם דה"נ מינקת הוא מגדלת שכל עיקר גידול הילד הוא מן החלב שהוא יונק ע' תמורה (דף ל"א ע"א) כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית כו' וברש"י הילכך כל גדילתה ממנה כו' ובסנהדרין (דף נ"ב ע"א) מת"ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול כו' אומר ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שיצאה זו מחלציו ובח"א למהרש"א וז"ל ארור שזו ילד כו' ג' לשונות על אמה ועל מניקתה ועל אבי' עכ"ל [ודע דמח"א למהרש"א הנ"ל יש ללמוד דבר מחודש דאדם גדול מזכה למניקתו כעין דאמרי' ברא מזכה אבא דמדאמרי' בבת כהן שזינתה ארור שזו גידל על המינקת וא"כ הרי מדה טובה מרובה וק"ל]

כלל קפא) אם כן נתת דבריך לשיעורין. שבת (דף ל"ה ע"ב) וע"ש במסורת הש"ס דציין כל שאר המקומות שמצינו לשון זה וכולם הם במידי דרבנן מלבד הך דחולין (דף ל"ב ע"א) המצויין שם נפלה סכין והגביה כו' אם שהה כדי שחיטה פסולה ר"ש אומר אם שהה כדי ביקור ובגמ' מאי כדי ביקור א"ר יוחנן כדי ביקרו של חכם (בדיקת סכין) אם כן נתת דבריך לשיעורין (פעמים שהחכם רחוק ופעמים שקרוב) כו' דשם הוא מידי דהלמ"מ דשהי' הוא אחת מה' הלכות שחיטה דהילכתא גמירי להו כמבואר בחולין (דף כ"ז ע"א) וצע"ק דאיך אפשר שתהיה ההלכה כדי ביקור חכם דהיינו בדיקת סכין והרי כל עיקר בדיקת סכין דחכם הוא דרבנן כמבואר בחולין (דף י"ז ע"ב) וצ"ל דנהי דחיוב הראות הסכין לחכם הוא דרבנן עכ"ז שפיר נמסרה הלכה דאם ישהה כשיעור שאילו הי' רוצה להראות סכינו לחכם והי' צריך שישהה ההילוך והביקור אזי אם תהי' שהי' בשחיטה כשיעור זה תופסל השחיטה ויותר מזה מצינו בלולב דשיעורו כדי לנענע בו והוא הלמ"מ וככל השיעורין ואע"ג דגוף הניענוע הוא רק דרבנן ומה"ת אפי' בלא ניענוע יצא כמבואר בסוכה (דף מ"ב ע"א) מדאגבהי' נפק בי' הרי דשייך שתבוא ההלכה לשער דבר במידי דרבנן וה"נ דכוותה שפיר הי' יכול להמסר השיעור כדי ביקור חכם אע"ג דביקור חכם הוא רק דרבנן

והנה מצאתי עוד סברא דאם כן נתת דבריך לשיעורין גם בדאורייתא והיינו שגם התורה אין נותנת דברי' לשיעורין והוא במ"ק (דף ג' ע"ב) עד מתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית משתכלה הליחה וכל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ומדלעות ר' שמעון אומר א"כ נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו כו' וברש"י כלומר נתת דבריך לשיעורין שפעמים זה חורש קודם חבירו ליטע מקשאות עכ"ל [וע' שביעית פ"א דשם נשנה הך דר"ש בשינוי לשון קצת ממה שהובא כאן במ"ק ודע די"ל דלבני פלוגתי' דר"ש לא שייך באמת בדאורייתא שאלת א"כ נתת דבריך לשיעורין כי התורה שפיר יכולה ליתן דברי' לשיעורין ובהדי כבשי דרחמנא למה לך דאפשר שהתורה ידעה שכך פנימיות הדבר מחייב שיהי' שיעורו בכל אחד לפי הזמן שיחרוש ליטע במקשאות כו' וכל כיוצא בזה ובמידי דרבנן הוא דשייך אם כן נתת דבריך לשיעורין דבמידי דרבנן אזלי' בתר טעמא ואין להם לחכמים לחדש דבר הנראה תימה בעיני העולם כי היכי דלא ליחזי מילי דרבנן כחוכא והך דחולין (דף ל"ב ע"א) דפריך א"כ נתת כו' י"ל גם כן דרק מפאת דאדר"ש הוא דקאי דאמר כדי ביקור וע"כ שפיר פריך א"כ נתת כו' דר"ש גופי' הא ס"ל סברא זאת גם בדאורייתא בהך דמ"ק וכנ"ל ובאתי רק להעיר]

כלל קפב) אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה. דדרשי' כן היכא דיש ב' כתובים על דבר אחד יש