בית האוצר חלק א רלב

אף לשעירבה לאסור את שתיהן קאמר כו' ואם תאמר במה ששמעתי אף לשעירבה להתיר קאמר אבא דשתיהן מותרות כו' עכ"ל הנה דאמר רב אף לשעירבה והוא דוגמת הך דלא שנא ונסתפק חייא בר רב בכוונתו ג"כ אם הכוונה לאסור או להתיר

וע"ע חולין (דף קי"ג ע"א) ר' ששת מלח ליה גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי חד נמי פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא עכ"ל הגמ' ושם בהכרח הכוונה להקל וכן כתבו התוס' שם אלא ל"ש ומותר בכל ענין כו' עכ"ל וא"כ יש משם סיוע לכאורה לשיטת רש"י בהך דחולין (דף מ"ו ע"ב) דפי' אלא ל"ש וכשירה

כלל קעט) אלא אימא. בזכרוני שראיתי מובא בשם הרמ"ע מפאנו ז"ל דכל היכא דאמר הש"ס אלא אימא אין הכוונה שחוזר בו ממאמר הראשון רק הכוונה שמאמר השני הוא רק מפרש את המאמר הראשון ומאמר הראשון לעולם במק"ע ופי' בזה הך דעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו ופריך הותרה לו ס"ד ומשני אלא אימא נעשית לו כהיתר והכוונה דצד התנגדות הקדושה הוא סתום בפני הנשמה הישראלית ורק ע"י הרגל החטא חלילה נפתח וניתר לו הצד ההוא בבחינה המתייחסת לעבירה ההוא כטעם בא לטמא פותחין לו וזהו הותרה לו שמתחלה היתה העבירה ובחינתה סתומה לפניו ואח"כ הותרה ונפתחה ובהיותה נפתחת ממילא נעשית לו כהיתר ופי' עוד בזה הך דשבת (דף י"ד ע"א) האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום ס"ד כו' אלא אימא ערום בלא אותה מצוה והיינו דמכל מצוה נעשה לבוש לנשמה וכמ"ש צדק לבשתי וילבישני ואם אוחז ס"ת ערום אזי נקבר ערום בלי לבוש באמת כמשמעות תיבת ערום והיינו שחסר הלבוש מאותה המצוה וכן בזכרוני שפי' עוד בזה הך דברכות (דף מ"ז ע"א) שכר כולם ס"ד אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם ואין בזכרוני גוף הפי' וגם אין בזכרוני אנה ראיתי כ"ז בשמו [ושוב ראיתי בשל"ה בחלק תושבע"פ בכלל לשונות סוגיות אות ס' ערך סד"א שהביא כן בשם הרמ"ע בס' עשרה מאמרות מאמר חיקור דין פ"ח ע"ש שהביא ביאור הך דשבת (דף י"ד ע"א) בשינוי ממה שכתבתי וגוף הס' עשרה מאמרות אין בידי לעיין בו]

וע"ע בס' שנות אליהו ברכות שפי' ג"כ הך דברכות (דף מ"ז ע"א) שם תשעה וארון מצטרפין כו' וארון גברא הוא כו' אלא תשעה נראין כעשרה מצטרפין ע"ש דפי' דהארון הי' תשעה נראין כעשרה במדתו עש"ה ועד"ז ראיתי ג"כ באחד מספרי החיד"א ז"ל שפי' הך דעירובין (דף ס"ה ע"א) יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין כו' שנא' שמעי נא זאת עני' ושכורת ולא מיין מיתיבי שיכור מקחו מקח כו' כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה ופי' ז"ל דלעולם המאמר הראשון נכון כמשמעו וזה עפ"י ש"ס עירובין (דף מ"א ע"ב) ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו עכו"ם ורוח רעה ודקדוקי עניות למאי נ"מ למיבעי רחמי עלייהו ולפי"ז כיון דכתיב שמעי נא זאת עני' א"כ הרי עניות מעביר את האדם על דעת קונו וא"כ יש לאדם התנצלות על כל חטאיו אלא דהא קאמר בגמ' למאי נ"מ למיבעי רחמי עלייהו וא"כ יש עליו דין עכ"פ על מה שלא התפלל ע"ז אלא דכיון דאמר קרא נמי ושכורת ולא מיין ושכור הרי פטור גם מתפלה וא"כ שוב גם על התפלה אין כאן דין ונמצא דע"י שנפטרים מדין תפלה שוב הן נפטרין מן הדין לגמרי ושפיר קאמר סתמא יכולני לפטור את כל העולם מן הדין ומסיק דמדין תפלה קאמר והיינו דע"י הפטור מדין תפלה נפטרין מה"ד לגמרי עכת"ד דפח"ח

וכן אמרתי בעניי דמאמר הזוהר דת"ח איהו שבתא דכולא שתא רמוז עד"ז בש"ס דידן בברכות (דף מ"ז ע"ב) שם א"ר אמי שנים ושבת מצטרפין א"ל ר"נ ושבת גברא הוא אלא א"ר אמי שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין והיינו דר' אמי אמר באמת שנים ושבת ודיבר בלשון חכמה וכהך דעירובין (דף נ"ג ע"ב) ר' אבוה כי הוי מישתעי בלשון חכמה כו' וכדברי הגר"א ז"ל אהך דט' וארון עש"ה בשנות אלי' וה"נ הי' כוונת ר' אמי אשנים שהם במדריגת שבת והיינו תלמידי חכמים דהם שבתא דכולה שתא [והך דמחדדין זא"ז מבואר אצלי ג"כ איך רמוז במאמר שנים ושבת והדברים ארוכים אצלי ואכ"מ] וע"ע מגילה (דף כ"ז ע"ב) תני תנא קמי' דר' נחמן המתפלל מרחיק ד' אמות ומשתין כו' א"ה קדשתינהו לכלהו שבילי דנהרדעא תני ישהא כו' הרי דתני ישהא תחת מרחיק ואעפ"כ אין מאמר מרחיק בטל לגמרי דבתר הכי אמר שם שאלו תלמידיו את ר' זכאי במה הארכת ימים אמר להם מימי לא השתנתי מים בתוך ד' אמות של תפלה ובתוס' לא השתנתי כו' ואפי' היכא שיש היתר גמור כגון ששהא כדי הילוך ד' אמות עכ"ל הרי דמדת חסידות הוא מיהת שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה ונמצא מאמר מרחיק קיים לענין המדת חסידות וע"ע בהקדמת ס' שומר אמונים שהביא הך דב"ק (דף ל"ט ע"ב) שור חש"ו שנגח ר' יעקב משלם ח"נ ר' יעקב מאי עבידתי' אלא אימא ר' יעקב אומר משלם ח"נ וכ' יש בלשון ר' יעקב משלם סוד נסתר עכ"ל ומזה תדון ותקיש על כל אלא אימא שבגמ' וכל כיוצא בזה שמאמר הראשון במקומו עומד וכל דברי חכמים אמת וצדק ואין דבר מדבריהם לבטלה חלילה [וע"ע ברכות (דף י"ג ע"ב) א"ר נתן כו' על לבבך בעמידה על לבבך ס"ד אלא אימא עד על לבבך בעמידה וברש"י אפי' לב"ה דאמרי עוסקין במלאכתן וקורין ומהלכין וקורין מודין הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה לפי שעד כאן מצות כוונה (כדס"ל לר' אליעזר שם (דף י"ג ע"א מקרא) עכ"ל וי"ל גם כאן דר' נתן אמר באמת על לבבך בעמידה והוי מישתעי בלשון חכמה כי הך דר' אבוה והיתה כוונתו דמה שצריך להאמר על לבבך היינו מה שצריך שיהיה באמירתו כוונת הלב אותה האמירה צריכה להיות בעמידה וממילא נפיק דעד על לבבך בעמידה כיון דעד כאן מצוות כוונה ודו"ק]

וע"ע בברכות שם (דף כ"ג ע"א) תניא אידך הנכנס לביה"כ קבוע חילץ תפיליו ברחוק ד' אמות כו' דברי ב"ש ובה"א אוחזן בידו ונכנס ר"ע אומר אוחזן בבגדו ונכנס בבגדו ס"ד זימנין מישתלי להו ונפלו אלא אימא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס עכ"ל הגמ' ונראה פשוט גם כאן דאין כוונת הגמ' להגיה הברייתא רק דבברייתא הי' כתוב שפיר רע"א אוחזן בבגדו ונכנס וכוונת הברייתא דר"ע להוסיף אדב"ה אתי דבה"א אוחזן בידו כו' ואתי ר"ע להוסיף דמלבד ידו דב"ה צריך לאחוז עוד בבגדו והיינו שיאחז בבגדו וידו וכדמפרש הש"ס או דר"ע אב"ה גופי' קאי דאותה האחיזה שאמרו ב"ה אוחזן בידו כו' צריך שתהי' אחיזה ההוא בבגדו היינו שיאחז בידו בבגדו וכנ"ל ודיברה הברייתא בלשון קצרה וסמכה על המעיין שלא יטעה להבין דהך דר"ע הוא מימרא באפי' נפשי' ודי בבגדו לחוד דאין ה"א כלל לומר כן וכדמתמה הש"ס באמת בבגדו ס"ד זימנין מישתלי כו' וע"כ דיברה הברייתא בלשון קצרה כטעם לעולם ישנה אדם דרך קצרה וסמכה על המעיין שיבין הכוונה דדברי ר"ע דנשנו בתר ב"ה לאוסופי אדב"ה הוא דאתו וכנ"ל ורק שבדורות אחרונים מן הברייתא שנתמעטו הלבבות יותר שבכל דור נתמעטו הלבבות גם בזמן הש"ס וכמו שאמרו ז"ל על עצמם אם הראשונים כמלאכים כו' שבת (דף קי"ב ע"ב) ובעירובין (דף נ"ג ע"א) לבן של ראשונים כפתחו של אולם לבן של אחרונים כפתחו של היכל כו' ע"ש עוד מאמרים בזה וע"כ חשו בזמן ייסוד הש"ס שמא יטעה איזה מעיין לחשוב דמימרא דר"ע מימרא באפי' נפשי' היא וע"כ פירש הש"ס דא"א לומר כן דבבגדו ס"ד כו' אלא אימא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס היינו דבבגדו דאמר דר"ע הכוונה בבגדו ובידו אלא דידו לא הוצרך לפרש כיון דכבר איתאמר זה בדברי ב"ה ור"ע לאוסופי אידו דב"ה הוא דבא להוסיף גם בגדו וכנ"ל כנלענ"ד פשוט

וכזה נראה עוד שם (דף כ"ה ע"א) א"ר הונא שכח ונכנס בתפילין לביה"כ מניח ידו עליהן עד שיגמור עד שיגמור ס"ד אלא כדאמר ר' נחמן בר יצחק עד שיגמור עמוד ראשון ונראה ג"כ דאין הכוונה להגיה רק דר' הונא דיבר בלשון קצרה