בית האוצר חלק א רל

הקטן חולק ואפי' תם הרי דרק אינו חולק אבל אוכל הוא בחלק אביו ע"ש ברש"י וא"כ בקדשים הא כתיב בהו אכילה ואי איתא דאכילת קטן לאו שמה אכילה א"כ הי' ראוי שיהי' אסור להאכילם לקטן דה"ל מאבד קדשים כיון דאין אכילתו אכילה וכן בפסח מבואר בסוכה (דף מ"ב ע"ב) קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח שנא' איש לפי אכלו ומוכח דאכילת קטן שמה אכילה [וגוף הדין דקטן אוכל פסח הוא במשנה פסחים (דף פ"ז ע"א וצ"א ע"א) ובכמה דוכתי ולמ"ד נמי דשה לבית אבות דאורייתא וגזה"כ הוא מ"מ הרי יש ללמוד משם דאכילת קטן שמי' אכילה מדציותה תורה למנותו על הפסח וכתיב איש לפי אכלו תכוסו א"כ הרי מוכח דקראה התורה גם את אכילתו בשם אכילה וגם לת"כ הנ"ל הא איכא לאוקמה קרא בבן ט' וא"כ מדגם פחות מבן ט' אוכל ע"כ דאכילתו קרוי' אכילה] ותרומה נמי כתיב בה אכילה ואעפ"כ קטן אוכל רק שאינו חולק וכמבואר ביבמות (דף ק' ע"א) ואפי' כילת בע"ח שמה אכילה כמבואר בזבחים (ד' ל"א) וא"כ קשה לומר דאכילת קטן גרע ואולי ט"ס הוא בר"ש וצ"ל דקטנים לאו בני חיובא נינהו או כוונתו כך דקטנים לאו בני אכילה של חיוב נינהו [וע"ש בפי' הרא"ש דכ' באמת כן דקטנים לאו בני חיובא נינהו] ובאתי רק להעיר

וגם מה שכתבתי דכוונת הת"כ לחייב גדול המאכיל לקטן בן ט' דא"ל דקאי אקטן גופי' דלא מצינו חיוב לקטן בכל התורה נתיישבתי די"ל כוונת הת"כ דקטן פחות מבן ט' האוכל פטור מלשלם אף לכשיגדל משא"כ בן ט' חייב לשלם לכשיגדל דבכיוצא בזה כבר מצינו בקטן בן ט הבא על שפחה חרופה דחייב להביא קרבן לכשיגדיל כמבואר ברמב"ם ה' שגגות פ"ט ה"ג וז"ל הרמב"ם שם בן ט' שנים ויום אחד הבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהי' בן דעת עכ"ל וע"ש בכ"מ דכ' מקור להרמב"ם מת"כ [והוא בת"כ פ' קדושים פרק ה' ברייתא א' וז"ל] איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש עכ"ל הנה דלשון הת"כ שם הוא ממש כלשון הת"כ שלפנינו בענין תרומה וא"כ כי היכי דמפרש לי' הרמב"ם התם דהכוונה לחייב את הקטן בן ט' עצמו כשבועל והיינו דכשיגדיל יביא קרבן א"כ גם כאן כוונת הת"כ לחייבו לשלם לכשיגדיל קרן וחומש וז"פ לפי דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל

ואיך שיהי' הנה עכ"פ מפורש יוצא מדברי הת"כ הנ"ל דיש חילוק בקטן גבי אכילה בין קטן פחות מבן ט' לבן ט' ולא מצינו זה עוד בשום דבר רק לגבי ביאה וא"כ ה"ז אחד מדברים המורים השתוות אכילה לביאה וכאמור [וע"ע ספרא בחקותי פרק י"ב ברייתא י' עה"כ ואם גאול יגאל איש ממעשרו וז"ל איש פרט לקטן או יכול שאני מרבה בן ט' שנים ויום אחד ת"ל ואם גאול יגאל עכ"ל ואולם שם פי' הראב"ד דקאי לר' יוסי בר' יהודה דס"ל דקטן בי ט' שהביא שערות דינו דין מופלא סמוך לאיש ויכול לגאול מע"ש בתורת מופלא הס"ל [כמו דפודה לדידן קטן בן י"ב כמבואר בתו' גיטין (ד' ס"ה ע"א) ד"ה ופדו] וא"כ אין לו ענין לכאן דאיירי באכילת תרומה

ואמנם הראב"ד הביא שם עוד פי' בשם יש מי שאומר דקטן בן ט' יכול לגאול מע"ש והלכתא גמירי לה וא"כ לדיעה זאת הנה מוצאים עוד חילוק בין קטן בן ט' לפחות מבן ט' גם זולת אכילה וביאה דניתוסף עוד פדיון מע"ש וע"ש בפי הראב"ד דהשיג לדיעה זאת מגיטין (דף ס"ה ע"א) ואולם לפי הך דת"כ דידן דמפרשי' דקאי אחיוב הקטן לכשיגדיל א"כ גם שם יש לפרש דאיירי בפודה שיחול הפדיון אחרי שיגדיל דאז בפחות מבן ט' לא מהני משא"כ בבן ט' הפדיון חל לכשיגדיל וא"כ אין קושי' עוד מהך דגיטין (דף ס"ה) דשם מיירי בפודה שיחול הפדיון מיד וע' רש"י יבמות (דף ל"ד ע"א) ד"ה ומתוך דקטן המקדש ועושה שליח שיחול לכשיגדיל מהני וא"כ גם בפדיון מע"ש הי' ראוי להיות כן וא"כ אדרבה חידוש ההלכה הוא מאי דממעטי' קטן פחות מבן ט' וכמובן ועמ"ש לעיל כלל מ"ז ובאתי רק להעיר]

וע"ע ס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג ז"ל נתיב העבודה פט"ז שהביא גמ' סוטה (דף ד' ע"ב) כל האוכל לחם בלא נט"י כאילו בא על אשה זונה וכ' הטעם וז"ל ויש לך לדעת כי הזונה חסר לה הקדושה ודבר זה ידוע שהרי חסירה קידושין שמקדשין האשה והזונה הוא ענין זנות גופניי בנא קדושה וכך כאשר יאכל אכילתו והיא גופנית בלא קדושה כי מים ראשונים עליהם נאמר והתקדשתם והנה דבר זה ממש כאילו בא על אשה זונה ויש לך לדעת כי תשמיש נקרא אכילה בין לאשה ובין לאיש באשה כתי' אכלה ומחתה פי' וגו' באיש נאמר כי אם את הלחם אשר הוא אוכל ועוד כתי' שתה מים מבורך וכן בדברי חכמים אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת וקאמר שם שהוא תשמיש כדאיתא התם כלל הדבר קבלת דבר יקרא אכילה שהאדם מקבל דבר שהוא אוכל והאשה מקבלת בוודאי האיש והאיש מקבל את האשה כי כל חיבור האחד מקבל את האחר כו' וזהו שאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל ולכך אמר כל האוכל בלא נט"י שהיא קדושה לאדם כו' כמו שבא על אשה זונה בלא קידושין שגם זה אכילה בלא קדושה עכ"ל ז"ל ותוכן דבריו בקצרה דאכילה נמשל לביאה וע"כ כמו שהביאה צריך שיוקדמו לה הקידושין דעניינם קדושה [וכהוראת שם קידושין שמשים עלי' ענין קדושה והקדש וכש"ס קידושין (דף ב' ע"ב) ומאי לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש ובמ"א יבואר בארוכה אי"ה היות הקידושין עניינם הקדש ואכ"מ] כן אכילת הלחם צריך שיוקדם לה הנטילה דהוא ג"כ קדושה וכדדרשי' בברכות (דף נ"ג ע"ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים וע"כ כמו שביאה בלי קידושון הוא ביאת זנות כן האכילה בלי הנטילה הוא כאילו בא על אשה זונה עכת"ד הקדושים ז"ל והנה שהביא לנו גם הוא ז"ל ענין השתוות אכילה לביאה במה שהאכילה צריכה הקדמת קדושה כמו הביאה ובלי ההקדמה הנה כביאת זנות נחשבת וכאמור

עוד מצינו דמיון אכילה אל הזווג וזה כי הזווג נקרא דעת וכמ"ש והאדם ידע את חוה אשתו וגו' ואיש לא ידעה ובלשון חכמים ביבמות (דף ע' ע"א) אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא והנה כי כן גם האכילה בחי' דעת כי אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן כמבואר בברכות (דף מ' ע"א) עש"ה [ובמ"א כתבתי דרומז על בחי' דעת הכלול מחכמה ובינה המכונים אבא ואמא כנודע בחכמת האמת וזהו שאין יודע לקרות אבא ואמא כו' וע"כ מי שאין לו דעת חלילה נמשל ליתום שאין לו אב ואם והוא הנרצה בש"ס ע"ז (דף י"ג ע"ב) ר' ירמי' זבין פיתא ר' יעקב זבן סנדלא (ביריד של עכו"ם) א"ל חד לחברי' יתמא עבד רבך הכי ופירש"י יתמא בלא דעת עכ"ל ולהנ"ל מובן ענין קריאת השם יתמא ובמ"א הארכתי בזה ואכ"מ] ודגן הוא עיקר אכילת האדם כי על הלחם יחי' האדם וכנודע וע"כ באכילתו ענין הדעת דייקא וכן הנחש שהעפר הוא לחמו אמרו עליו ביומא (דף ע"ה ע"א) אפי' אוכל כל מעדני כ עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר

וע"ע ענין השתוות אכילה וביאה בהקדמת הרמב"ם לס' היד שכ' שם וז"ל ספר חמישי אכלול בו מצות של ביאות אסורות ומצות של מאכלות אסורות לפי שבשני עניינים האלו קידשנו המקום והבדילנו מן העכו"ם בעריות ובמאכלות אסורות ובשניהם נאמר ואבדיל אתכם מן העמים אשר הבדלתי אתכם מן העמים עכ"ל וע"ע ברכות (דף ח' ע"ב) בג' דברים אוהב אני את הפרסיים הן צנועין באכילתן וצנועין בבית הכסא וצנועין בדבר אחר (תשמיש) והנה גם בזה השתוות אכילה וביאה בענין הצניעות [וצנועין בביה"כ הוא ג"כ מענין אכילה כי הוא דחיית מותרת האכילה ותת מקום לעיכול חדש]

מערכת א-ל

כלל קעד) אל. ע' עירובין (דף י"ז ע"ב) תני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין כו' מתקיף לה ר' יונתן וכי לוקין על לאו שבאל מתקיף ראב"י אלא מעתה דכתי' אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ה"נ דלא לקי ר' יונתן הכי קא קשיא לי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא כו' וע' ירושלמי עירובין פ"ג ה"ד דמוכח שם דר' חייא ס"ל באמת דאין לוקין אלאו שבאל עש"ה: