בית האוצר חלק א רכב

שהן אוכלין (אע"ג דמקבלין פרס מאביהן סוף סוף הרי הן שותפין במה שהן אוכלין ואי מקום פיתא גרים לא הי' ראוי שיוחשבו חלוקין כיון דהן שותפין באכילתן והי' ראוי שיהי' עירוב אחד לכולן) א"ר בא אסברי ר' שמואל שאין אביהן זכה להן אלא במה שהן אוכלין בלבד (ומה שנשאר אינו שלהן וצריכין להחזירו לאביהן וכל אחד מה שהוא אוכל הרי אין חבירו שותף בו) עכ"ל הירושלמי הצריך לענייננו ואין מתבאר מן הירושלמי אם האכילה עכ"פ היא שלהן דלאכילה שפיר האב מזכה להן שיהי' שלהן לגמרי ורק שמה שישאר ולא יאכלוהו אותו אינו מזכה אבל מה שאוכלין שפיר הוא שלהם ואת שלהם הן אוכלין א"ד גם לאכילה אינו שלהם והאב רק שולח ונותן להם לאכול אבל לא שיהי' שלהם והראשון יותר נראה בכוונת הירושלמי ודע דתוס' ב"ק (דף קי"א ע"ב) שהבאתי דכתבו דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכין על שלחנו כו' כיון דלאכילה נותן להם כו' יש להם מקור ברור בירושלמי עירובין הנ"ל דאמר שאין אביהן זכה להן אלא במה שהן אוכלין בלבד והוא ממש כל' התוס']

ואולם גם לפי אופן הראשון הנ"ל אולי עדיין יש להסתפק במארח איש זר על שלחנו דאולי רק בבן מפאת דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הוא דמזכהו באכילתו שתהי' אכילתו שלו ולא יוחשב אוכל את של אביו משא"כ במארח זר על שלחנו לא מסיק אדעתי' להקנות לו אף את האכילה והנתינה הסתמית י"ל דאיננה הקנאה ואכתי שפיר משל בעה"ב הוא אוכל לא את שלו ובאתי רק להעיר

והנה מצאתי עוד בתוספתא תרומות פ"א הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין אבל לא יתרמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו עכ"ל התוספתא ומוכח דבן ואשה האוכלים מזונות על שלחן האב והבעל חשיבי מזונותיהם שלהם ממש מדמצי למיתרם עלייהו דאין אדם תורם דבר שאינו שלו ואולם הא דקאמר עבד ק"ק דאיך משכחת שיהי' שלו הא מה שקנה עבד קנה רבו ואפי' נתן לו רבו מתנה לא קנאה כמבואר בתוס' קידושין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה ור' אלעזר וע' רש"י גיטין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה לאו משום דמוכח דעבד חשוב איתי' בתרומה דנפשי' וי"ל דכיון דאילו הי' לו תבואה הי' יכול לתרום ע"כ מה שאין לו וא"א שיהי' לו מפאת זה לא מיחשיב ליתי' בתרומה כיון דבעצם בר הפרשה הוא ואילו הי' לו טבל הי' יכול להפריש עליו ורק שאין לו טבל ומפאת זה לא מיחשיב ליתי' בתרומה ודו"ק וע' רש"י ב"מ (דף צ"ו ע"א) ד"ה עבד דלאו בר מצוה דעבד מיחשיב ליתי' בתורת שואל ומשאיל מפאת שאין לו כלום בלא רבו ע"ש ויש לחלק וי"ל עוד דעבד מיקרי איתי' בתרומה מפאת שאסור לו לאכול טבל ודברתי בזה במ"א ואכ"מ] ובאתי רק להעיר

כלל קנח) אכילת קדשים. נודע הספק אם המצוה שיאכלוהו הבעלים דווקא א"ד המצוה רק שיתאכלו הקדשים יהי' האוכל מי שיהי' וזהו בקדשים הנאכלים לבעלים ואולם בקדשים הנאכלים לכהנים הספק אם המצוה שיאכלם כהן העובד דווקא א"ד המצוה עליו לראות רק שיתאכלו הקדשים וזכות האכילה שלו ואין חילוק בין אם אוכלם הוא או נותנם לכהן אחר לאכול וע' תוס' יבמות (דף מ' ע"א) ד"ה רצה דלתירוצם הראשון שם המצוה דווקא שיאכלם אותו משמר או אותו בית אב ולתירוצם הב' מצוה על כהן המקריב שיאכל ממנה אבל א"צ שיאכל כולה ע"ש וע"ע תוס' סוכה (דף מ"ב ע"א) ד"ה מהו דכתבו וז"ל ואית ספרים דגרסי מהו דתימא ה"מ מצוה דרמי עלי' אבל מצוה דלא רמי עלי' אימא לא כלומר לולב לא סגי לי' דלא שקיל דא"א ע"י אחרים אבל חטאת אפשר שיאכלנה אחר עכ"ל וכמדומה שכבר הובאו דברי התוס' הנ"ל באחרונים וע"ע בס' אור החיים עה"ת שמות פרשה כ"ט פסוק ל"ג ואכלו אותם אשר כופר בהם וז"ל פי' לצד שהם בעליו ולא לצד שהם כהנים והוא אומרו אשר כופר בהם כי אכילת שלמים לבעלים תפעיל הכפרה ואפי' למשה אסורים הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן עכ"ל הנה דס"ל ז"ל מפשוטו של מקרא שצריך שתהי' האכילה בבעלים דווקא [וע' יבמות (דף מ' ע"א) (ודף צ' ע"א) ועוד בכמה דוכתי דמהאי קרא דואכלו אותם אשר כופר בהם הוא דילפי' מצות אכילת קדשים בכל מקום]

וע"ע בספרא צו פרשה ט' ברייתא ז' וז"ל כל טהור יאכל בשר מה ת"ל לפי שנא' ודם זבחיך ישפך על מזבח ד' אלקי"ך והבשר תאכל יכול לא יאכלו אלא בעליו ק"ו לפסח (בפי' הראב"ד ק"ו מפסח שאין נאכל אלא למנויו ולא פי' מהו הק"ו) לכך נאמר כל טהור יאכל בשר עכ"ל הספרא ואין להביא ראי' מזה דמצות אכילת קדשים איננה בבעלים דווקא די"ל דהספרא קאי לענין היתר אכילת אחר דבפסח הוי שלא למנויו איסור ואפי' בא"א לבעלים לאכול אסור להם להאכילם לשלא למנויו רק מוכרחין להותירו משא"כ בקדשים הכל מותרים לאוכלן ואכילת הבעלים הוא רק מצוה ואם א"א להם לאכול מותרין אחרים לאוכלן ומקיימין מצות אכילת קדשים וכמובן והכי דייק ל' הספרא דאמר יכול לא יאכלו אלא בעליו הרי דבא לאסור אכילת אחר וכמוכרח ג"כ מהך דק"ו לפסח דהא בפסח כן הוא דאכילת השלא למנויו הוא איסור וז"פ ובאתי רק להעיר

והנה נזכרתי עוד ש"ס פסחים (דף נ"ט ע"א) ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ופריך מאי אולמי' דהאי עשה (דאכילת קדשים) מהאי עשה (דהשלמה) ומוכח דאילו היתה עשה דאכילת קדשים עדיפא שפיר הי' לה לדחות עשה דהשלמה וא"כ מוכח להדיא דמצות האכילה הוא על הבעלים דווקא דאל"כ אמאי דחי הרי יכול להאכילן לאחר שהוא טהור ואין צורך לדחות עשה דהשלמה וע"כ דהמצוה בבעלים דווקא וכמובן ובאתי רק להעיר

כלל קנט) אכילת מע"ש בירושלים. יש להסתפק ג"כ אם המצוה רק שיתאכל המעשר שני בירושלים ואין חילוק בין בעלים לאחר א"ד המצוה שיאכלוהו הבעלים דוקא וע' נזיר (דף ג' ע"ב) מיין ושכר יזיר כו' לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא (יין מצוה) קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני (ע"ש בתוס' דגרסו וכי מושבע ועומד כו' בתמי' הא קידוש על היין הוא רק דרבנן ולא ה"ל יין מצוה כלל מה"ת) אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה והנה בספרי נשא עה"כ מיין ושכר יזיר וגו' איתא וז"ל לעשות יין מצוה כיין רשות שהרי בדין הואיל ואונן אסור בשתיית יין (של מעשר שני) ונזיר אסור בשתיית יין אם למדתי לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין רשות (דביין מצוה אסור וביין רשות מותר) אף נזיר לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות כו' (היינו דנחלק להיפוך דביין מצוה יותר וביין רשות הוא דיאסר) ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות כו' ומבואר דהספרי מוקי להך דלאסור יין מצוה בנזיר איין של מע"ש וע"ש עוד בספרי ריה"ג אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך וגו' אף הנזירות במשמע ומה אני מקיים מיין ושכר יזיר בשאר יין חוץ מיין מצוה כו' ת"ל מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות]

וצריך להבין מדוע הש"ס דידן לא מוקי לי' בהכי ובמאי קמיפלגי וי"ל דפליגי בהנ"ל אי המצוה על הבעלים דוקא דש"ס דידן ס"ל דאין המצוה על הבעלים דוקא וע"כ לא צריך קרא לאסור כו' כיון דהמצוה יכולה להתקיים ע"י אחר ופשיטא דאין לנזיר לשתותו וע"כ הוכרח לאוקמי' באומר שבועה שאשתה דאז מוכרח לשתותו בעצמו וע"כ שפיר צריך קרא לאסור והספרי ס"ל דגם אכילת מע"ש בירושלים המצוה על הבעלים דוקא וע"כ שפיר גם למע"ש צריך קרא [מיהו עדיין הוי מצי גם בש"ס דידן לאוקומי' אשתיית יין מע"ש בירושלים ואהיכא דליכא אחר ודוגמתו שבת (דף קל"ג ע"א) ויש ליישב ובאתי רק להעיר]: