בית האוצר חלק א רכא

מכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים והך דר"א חסמא וחכמים מובא בספרי תצא עה"כ ואכלת ענבים כנפשך שבעך ע"ש וז"ל ר"א בן חסמא אומר מנין שלא יאכל פועל יותר משכרו ת"ל כנפשך וחכ"א שבעך מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו עכ"ל הספרי ודרשא דשבעך ולא אכילה גסה ליתא התם בספרי ולא דריש שם דרשא אחרת משבעך רק הך דשאוכל פועל כו' וי"ל דזהו ג"כ ענין הפלוגתא דרבנן ס"ל דאכילה גסה לאו שמה אכילה ומימעיט אכילה גסה מתיבת ואכלת לחוד ואייתר שבעך למידרש שאוכל פועל כו' ור"א חסמא ס"ל דאכילה גסה שמה אכילה כרשב"ג ואיצטריך לי' שבעך למעט אכילה גסה וע"כ לא דריש כרבנן [והך ברייתא דב"מ (דף פ"ז ע"ב) דממעט משבעך אכילה גסה י"ל דאתי' לרשב"ג ולר"א חסמא משא"כ לרבנן אה"נ דממעטי' לי' מואכלת והא דדרשי' גם לרבנן ואכלת ולא מוצץ וכדמוכח שם בספרי י"ל דתרתי ש"מ וכדמצינו בכמה דוכתי וקושית התוס' דמהיכי תיתי למעט מוצץ אי לאו משום ייתור הרי שתי' בכלל אכילה יש ליישב עפ"י תוס' חולין (דף ק"כ ע"א) ד"ה לרבות וי"ל עוד באופן אחר ואין להאריך] וע"כ כיון דר"א חסמא ורבנן דמתני' הלכה כרבנן מטעמא דיחיד ורבים הלכה כרבים לכן מזה הוא דדייק ר"ל למיפסק דאכילה גסה לאו שמה אכילה ודו"ק ובאתי רק להעיר

כלל קנו) אכילה ועינוי. יש חילוק ביניהם בשיעור דאכילה בכזית ועינוי בככותבת מ' יומא (דף פ"א ע"א) אר"ל מ"מ לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכא נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית כו' ויש עוד חילוק ביניהם לענין ציר שע"ג ירק ע' חולין (דף ק"כ ע"א) דאמר דחלב דאקריש הוא דהוי אוכל לאצטרופי לטומאת אוכלין הא לא אקריש לא ופריך מהא דאר"ל ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת ביוה"כ ומשני התם משום יתובי דעתא הוא בכל דהו מ יתבא דעתי' כו' ע"ש ברש"י

כלל קנז) אכילת אורח. אם משלו הוא אוכל או משל בעה"ב הוא אוכל מי אמרי' דכיון דנותן לו לאכול ממילא קונה אותו והוא שלו א"ד לא קני לי' והוא אוכל את של בעה"ב באמת שמרשהו לאכול את שלו. ע' ר"ן נדרים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה א"ל לאפוקי דאי אזמני' עלי' שכ' דההיא שעתא (שעת אכילת האורח) נמי ככרו (של בעה"ב) הוא עכ"ל וע"ש בפירש"י דכ' להיפוך וז"ל דהתם כיון דאזמני' עלי' קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואינו יכול לאוסרה עליו כו' עכ"ל וע"ש בפי' הרא"ש וע"ע ב"ק (דף קי"א ע"ב) תוד"ה הגוזל שכתבו אהך דהגוזל ומאכיל את בניו כו' פטורין מלשלם וז"ל א"נ דווקא נקט מאכיל אפי' לר' חסדא דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכין על שלחנו כו' כיון דלאכילה נותן להם כו' עכ"ל ומוכח קצת דלא קני אורח מה שמאכילו בעה"ב רק משל בעה"ב הוא אוכל ויש לדחות עש"ה בתוס' ובאתי רק להעיר

וע"ע סנהדרין (דף ע"א ע"א) במשנה דס"ל לר', יוסי בר יהודה דאינו נעשה בן סורר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ובגמ' אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה א"ר יוסי בר חנינא מסעודה המוכנת לאביו ולאמו כו' ומוכח דמזונות שהבעל נותן לאשתו מכי יהבינהו ניהלי' הם שלה ואינה נחשבת אוכלת משל בעלה מיהו י"ל דשאני התם דבעלה חייב במזונותי' ואין ראי' מכאן למארח אחר על שלחנו והכי דייק לשון רש"י בסנהדרין שם שכ' וז"ל דכיון דלכך נזדמנו משל אמו קרינן בהו דאיהי נמי שייכא בהם מדינא דבעלה חייב במזונותי' עכ"ל [וע"ע נזיר (דף כ"ד ע"ב) דמה שאשה קומצת מעיסתה היא שלה ומוכח ג"כ דמזונות האשה הן שלה ממש ולאו משל בענה היא אוכלת וע"ש בתוס' מה שחילקו בין הך דנזיר להך דסוף אעפ"י דאמרי' דמותר מזונות לבעל עש"ה דלתירוצם הראשון לכאורה מוכח איפכא דמזונות שהבעל נותן לאשתו היכא דלא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך הוי המזונות של בעל ומשלו הוא אוכלת ומש"ה מותרין לבעל ויש לדחות דלעולם המזונות קנויין לה וכי אקני לה מזונות הצריכים לה משא"כ מזונות שהותירה ולא צריכי לה אגמ"ל דלא אקנינהו לה ולכן הם שלו ודוגמת זה בנזיר שם (דף כ"ד ע"א) כי משעבד לה במילתא דצריכא לה במילתא דלא צריכא לה לא ועוד דוגמת זה במנחות (דף ס"ו ע"ב) דר"ע מחייב מותר עומר בחלה ומעשרות מטעמא דלא ניתנו מעות אלא לצורך להן היינו לעשרון אבל המותר לא קידש ואגמ"ל דלאו מירוח הקדש הוא ולא נפטר מחלה ומעשרות ע"ש]

וע"ע ר"ן נדרים (דף פ"ח ע"א) אהך דהמדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ובר"ן דאי אמר אין לבעלך רשות בהן בלחוד לא מהני דמתני' ר"מ היא דאמר יד אשה כיד בעלה כו' וכ"ת א"כ כי אמר לה נמי אלא מה שאת נותנת לפיך אמאי מהני היינו טעמא משום דכיון שאין אשה זוכה בנכסים כלל עד שתתן אותם לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות בהן עכ"ל ומוכח לכאורה דשל האשה הן שפיר בשעה שנותנתן לפי' דאל"כ עדיפא ה"ל למימר דאפי' דידה ליתנהו ואיך יקנה אותם הבעל וע"כ דשלה שפיר נינהו אע"ג דהאב נתן לה רק מה שתתן לתוך פי' ואולם י"ל דשאני התם שנתן לה מעות והיא קונה את המאכל ועדיף מנותן המאכל בעצמו [וגם אין ראי' משם כיון דשם הא אמר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה ומוכיח הלשון שהקנה אותם לה להיותם שלה בשעת נתינתן לפי' מיהת ולא שתוחשב אוכלת משלו וז"פ]

וע"ע ב"מ (דף צ"ב ע"א) איבעי' להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא. אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובניי אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו אלא אי אמרת משל שמים כו' לדידי' זכי לי' רחמנא לאשתו ובניו לא זכו להו רחמנא וברש"י משלו הוא אוכל תוספת שכר הוא כו' או משל שמים במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים ובד"ה לדידי' זכי לי' רחמנא כ' בצדקה וכ"ז דלא מטא לידי' לא זכי לי' דליתבה לאשתו ובניו עכ"ל ומוכח לכאורה דעני האוכל בצדקה אצל בעה"ב אזי מכי מטא לידי' הוא שלו שפיר ובשעת אכילתו של עצמו הוא אוכל ואמנם ממ"ש רש"י תחלה או מש"ש במתנת גמילות חסדיר כשאר מתנות עניים נראה דלאו לצדקה ממש מדמי לי' רק למתנות עניים דהם לקט שכחה פאה ומעשר עני דאינהו וודאי שפיר שלהם נינהו מכי מטו לידייהו

ואולם לולי פירש"י הי' אפשר לומר דזה עצמו ספיקו של הגמ' אי זכה לי' רחמנא לפועל להיות המאכל שלו והקנתה לו התורה את המאכל ואז מקרי משלו הוא אוכל א"ד המאכל של בעה"ב הוא באמת ואת של בעה"ב הוא אוכל באמת גם בשעת אכילתו אלא שהתורה מרשת אותו בזה ומתירתו לאכול את של בעה"ב וזה מקרי משל שמים הוא אוכל כיון דאינו אוכל את שלו רק את של בעה"ב בהיתר התורה משא"כ לפי הצד דמשלו הוא אוכל הרי משעת לקחו את המאכל נקנה לו מיד ונמצא שבשעת אכילתו א"צ עוד להיתר התורה שכבר הוא משלו מלפני זה ככל שאר נכסיו ולכן מקרי זה משלו הוא אוכל ודו"ק וע"ש עוד בתוס' ובאתי רק להעיר [ויל"ע עוד בענין זה אם אורח משלו הוא אוכל כו' במהרי"ט ח"א סי' ק"נ ואינו כעת לפני]

שוב ראיתי בירושלמי עירובין פ"ו ה"ז וז"ל המשנה האחין השותפין שהיו אוכלין על שלחן אביהן וישינין בבתיהן צריכין עירוב לכל אחד ואחד ובירושלמי עיקר דירה איכן היא ר' יונה אמר איתפלגון רב ושמואל חד אמר במקום פיתן וחד אמר במקום שינה כו' מתניתא פליגא על שמואל האחין שהיו אוכלין כו' (וישינין בבתיהן צריכין עירוב לכאו"א אלמא מקום לינה גרים) ר' חייא בר אשי בשם רב במקבלי פרס מאביהן היא מתניתא [וכ"ז הוא גם בבבלי עירובין (דף ע"ב ע"ב ודף ע"ג ע"א) אלא שבירושלמי מוסיף ומקשה עוד] ומ"מ אינן שותפין במה