בית האוצר חלק א רכ

מיהת עכ"פ לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד ושפיר שרי וכנ"ל [ולפי"ז צ"ל דהא דמתיר בש"ס שבת הנ"ל לאוכלם בשבת הוא ג"כ רק אם הם שלוקים ואוכלם ע"י בליעה וכמובן וג"כ יומצא עוד חידוש דהא דבליעה לא מיקריא אכילה היינו אפי' בדבר שלוק שהוא רך מפאת שליקתו ועכ"ז לא חשיבא הבליעה בלי לעיסה אכילה ואולם י"ל דח"ס שבת הנ"ל איירי באמת בלא שליקה רק שבולעו חי כמו שהוא וככה יש ג"כ בני אדם שבולעים אותו חי שלא לרפואה והך דברכות דאמר מאי תקנתי' כו' היינו רק תקנה ועצה דש"ס לעשות כך אבל שפיר הי' בנ"א אוכלין אותו לפעמים גם חי ע"י בליעה ובהא איירי ג"כ בש"ס שבת והכי מיסתבר טפי מדלא פירש דשלא ע"י שליקה אסור וע"כ דגם שלא על ידי שליקה היו בנ"א אוכלין אותו וא"כ אין ראי' מכאן לומר דגם בליעת דבר שלוק לא יקרא אכילה וא"ל דא"כ אכתי מיהת מדוע אין פודין הא חזו לשלוקינהו ולבלעינהו די"ל דע"י השליקה הזאת נמחו ולא חשיב תו אכילה רק שתי' וכדמוכח בחולין (דף ק"כ ע"א) ע"ש בתוד"ה לרבות דבאוכל שנמחה לא אמרי' שתיה בכלל אכילה זולת בהנך דמייתי התם דגלי בהו קרא ע"ש וא"כ כאן דליכא קרא שפיר לא מיקיים ואכלת בהכי ושפיר אסור לפדות ודו"ק]

ואולם י"ל עוד דנהי דיש בני אדם שאוכלין אותו מ"מ סתם בנ"א לא היו אוכלין אותו ואיירי בהך דמע"ש בסתם בן אדם שאין אוכלו ואם יפדנו יצטרך להאכילו לכלבים וע"כ אסור לפדות ואה"נ דמי שאוכל אותם שרי לפדותם ג"כ לאכילתו וכן מי שאין אוכלם ופודה אותם להאכילם למי שדרכו לאוכלם ג"כ שפיר שרי ורק דהמשנה דמע"ש שם לא איירי בהכי רק במי שאין אוכלם ואין רוצה להאכילם למי שאוכלם או שאין שם מי שיהי' דרכו לאוכלם וא"כ כוונת פדיונו להאכילם לבהמה וזה שפיר אסור דאין פודין להאכיל לכלבים [ואמנם הא דאמר במשנה שם דמותר להאכילן לבהמה בטומאה מפאת דלא חשיבי אוכל ע"ש בר"ש מוכח דאינם אוכל כלל בעצם וא"כ עדיין מוכח דגם האכילה ע"י, שליקה ובליעה דהיא אכילה מועלת עכ"ז לא חשיבא אכילה מפאת היותה בלי לעיסה וע"כ לא חשיבי אוכל

וע"ע תוס' יבמות (דף ס"ו ע"ב) ד"ה כרשיני דכרשינין הם מאכל בהמה ועכ"ז חזו לאדם מדחייבין בתרומה ומעשר ע"ש שהביאו ש"ס שבת (דף ס"א ע"א) והיינו דאמרי' שם דכל שאינו אוכל אדם פטור מתרומה ומעשר וא"כ אי נימא דלא היה דרך בנ"א לאוכלם לעוס כלל רק ע"י בליעה או ע"י שליקה ובליעה וכתקנת הש"ס ברכות הנ"ל א"כ זה לכאורה ראי' להיפוך דבליעת דבר שלוק מיהת מיקרי אכילה דאל"כ לא הי' ראוי שיוחשבו אוכל אדם וכמובן ואולם י"ל עוד דרק כרשינין דאין הדרך לאוכלן לעוס כיון דקשין לשינים מש"ה הוי בליעתן אכילה משא"כ אוכל אחר דאפשר לאוכלו לעוס ודרכו בכך לכן אם אוכלו בבליעה בלי לעיסה הוי שפיר שכד"א ולא מיקרי אכילה

והנה נזכרתי עוד משנה חלה פ"ד מ"ט כרשיני תרומה ר"ע מתיר וחכמים אוסרים ובפיה"מ להרמב"ם וז"ל וכרשיני תרומה מתיר ר"ע לתתם לכל כהן (ואפי' לכהן ע"ה) לפי שהם מאכל בהמה ואם נטמאו לא נקפיד להן וחכמים אוסרין לפי שהיו נאכלים בימי הרעב כו' עכ"ל ויש לדבר עוד בזה ובאתי רק להעיר]

וע"ע ל' הירושלמי נזיר פ"ו ה"א תיפתר שבלען ומוכח קצת דבליעה חשיבא אכילה ובאתי רק להעיר

וע"ע פרה פי"א משנה ג' דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת ונטלה ואכלה אם יש בה כביצה בין טמאה בין טהורה המים טמאין (דהדבילה טימאתם ואפי' היא טהורה דטהרת תרומה טומאה היא אצל החטאת) והאוכלה חייב מיתה כו' (דנטמא באכילתה בנגיעת מי חטאת ואכילת תרומה בטומאת הגוף במיתה, רמב"ם ור"ש) וק' דאיך כייל תנא דהאוכלה חייב מיתה הא משכחת אוכלה שלא יהי' במיתה והיינו אם תחבה לו חבירו לבית הבליעה דלא נגע בה וע"כ דבליעה לא חשיבא אכילה ואולם אכילת זר בתרומה הא מפורש בכתובות (דף ל' ע"ב) דמתחייב מיתה בתחב לו חבירו לבית הבליעה ואין סברא לחלק בין אכילת זר לאכילת טמא ולרבא דס"ל בנדה (דף מ"ב ע"ב) דבית הבליעה בית הסתרים הוי ומטמא במשא ניחא דאפי' תחב לו חבירו את הדבילה לבית הבליעה מ"מ נטמא במשא מי חטאת דמי חטאת שיש בהם כדי הזיי' מטמאין במשא כמבואר בכלים פ"א ואיירי מתני' במי חטאת שיש בהם כדי הזיי' ואפי' לפמ"ש התוס' בנדה (דף מ"ב ע"ב) שם ד"ה יצתה דאפי' לרבא משכחת אכילת נבילה שלא תטמא בתחב לו חבירו לבית הבליעה והי' בית הבליעה רחב כל כך שלא הסיט את הנבילה עש"ה מ"מ י"ל דמי חטאת דהוו משקה לא משכחת שלא ינענעם ויסיטם קצת בגרונו ושפיר מטמאין במשא וכנ"ל ואולם לאביי דס"ל בנדה שם דבית הבליעה בלוע הוי ואין מטמא אפי' במשא קשה שפיר וכנ"ל וי"ל בפשיטות דאה"נ דבתחב לו חבירו כו' פטור ולא חייש התנא לזה משום דסתם אכילה היינו ע"י לעיסה ואעפ"י שגם הבליעה חשובא אכילה לענין דינא ושפיר שנה והאוכלה חייב מיתה והכוונה סתם אוכל כדרך שבנ"א אוכלין דהיינו ע"י לעיסה ובאתי רק להעיר

כלל קנד) אכילה ע"י הדחק אי שמה אכילה פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבת (דף ע"ו ע"א) דלר"י לא שמה אכילה ולר"ל שמה אכילה ובתוס' שם ד"ה אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה וז"ל והא דאמר בפרק כיצד הרגל (ד' י"ט ע"ב) אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ה"מ לענין ניזקין דלא חשבינן לי' משונה אבל לאחשובה לענין שבת לא חשיבא אכילה עכ"ל ואין להכריע מדבריהם אם כוונתם דבכל התורה אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ואעפ"כ בשבת פטור משום דבעי' מלאכת מחשבת וע"כ צריך שיוציאהו לאכילה חשובה טפי [וכזה ברש"י שבת שם (ד' ע"ו ע"ב) ד"ה בלוסה וז"ל מעורבת בסובנה ובמורסנה הילכך לחם הארץ קרינן בי' ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו עכ"ל וע' רשב"ם ב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה במס' שבת תנן] א"ד כוונתם דבכה"ת אכילה ע"י הדחק לאו שמה אכילה ואעפ"כ לגבי ניזקין דבעי' משונה דומיא דקרן ע"כ נהי דלא הוי אכילה עכ"ז משונה נמי לא הוי ודו"ק וע"ע ב"ק (ד' ק"י ע"א) דמוכח דס"ל לר' פפא דאכילה ע"י הדחק לאו שמה אכילה בכה"ת דהא מדמה לה לאכילה גסה ואכילה גסה בכה"ת לאו שמה אכילה וכל' הגמ' שם ואכילה גסה לאו כלום הוא וע"ש בתוס'

כלל קנה) אכילה גסה דלאו שמה אכילה. כמבואר ביבמות (דף מ' ע"א) וב"ק (דף ק"י ע"א) ע' ב"מ (דף פ"ז ע"ב) ואכלת ולא מוצץ כו' שבעך ולא אכילה גסה כו' ובתוד"ה שבעך וז"ל אי לאו דכתיב שבעך הוי ממעטינן מואכלת אכילה גסה דאכילה גסה לאו שמה אכילה ולא הוי דרשי' ואכלת ולא מוצץ דשתי' בכלל אכילה אבל השתא דכתיב שבעך ולא אכילה גסה אייתר ואכלת למידרש מיני' ולא מוצץ עכ"ל וצע"ק מספרא בהר פרק ד' ברייתא ד' וז"ל ונתנה הארץ פרי' ואכלתם לשובע שיהא אדם אוכל הרבה ושבע דברי ר' יהודה רשב"ג אומר אף אינה סימן ברכה (אם צריך לאכול הרבה עד שישבע) א"כ למה נאמר ואכלתם לשובע אוכל ולא גוסי ובפי' הראב"ד וז"ל ולא אכילה גסה פי' אכילה גסה אינה לשובע עכ"ל ונראה דגריס אוכל ולא אכילה גסה [ולגירסא דידן נמי הך ולא גוסי הכוונה שלא תהי' אכילה גסה וכמובן] וא"כ מדממעט לי' מתיבת לשובע מוכח דואכלתם גופי' לא ממעט אכילה גסה והוא דוגמת הך דב"מ ממש דמשבעך הוא דממעט אכילה גסה ובהך דת"כ לא דריש מידי מתיבת ואכלתם ולא שייך שם תי' התוס' ב"מ הנ"ל [ודוחק אצלי לומר דזהו פלוגתא דר' יהודה ודרשב"ג דספרא הנ"ל באמת והא דס"ל לר"ל ביבמות וב"ק שם דאכילה גסה לאו שמה אכילה היינו משום דפסק הילכתא כר' יהודה אבל לרשב"ג אה"נ דאכילה גסה שמה אכילה ומימעיט רק מתיבת לשובע וע' ב"מ (דף צ"ב ע"א) במשנה ר"א חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין ופסקו הפוסקים שם כחכמים וכמוכרח