בית האוצר חלק א ריט

בפשיטות כגון דאכל ב' חצאי זיתי נבלת בהמה בזאח"ז בכא"פ דמשום מגע לא נטמא דאין נגיעות מצטרפות בכא"פ ואפי' בב"א יש פלוגתא בחולין (דף קכ"ד ע"ב) אי יש נוגע וחוזר ונוגע וצירוף דכא"פ וודאי דלא שייך בנגיעה או משא וא"כ מפאת נבלת בהמה הרי אין מטמא ואילו מפאת הלימוד מנבלת ע"ט הי' ראוי שיטמא בכא"פ וכמבואר בזבחים (דף ע' ע"א) דנבלת ע"ט מטמא בכא"פ וצע"ק ואכ"מ להאריך בזה] וכדברי רש"י חולין הנ"ל מבואר ג"כ בתוס' נדה (דף מ"ב ע"ב) ד"ה יצתה ובר"ש ורא"ש זבים פ"ה מ"ג דברייתא המובאה בנדה שם דנבלת ע"ט מטמא בבית הבליעה ונבלת בהמה לא איירי [לרבא דמקום נבלת ע"ט בית הסתרים הוי] בתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא הסיט את הנבילה ע"ש וא"כ מבואר דנע"ט מטמא בכה"ג (וכן מוכח עוד מלשון הספרא ויקרא פרק י"ב ברייתא ח' וז"ל אשר יטמא לרבות בועל נדה בה לרבות בולע נבלת עוף הטהור עכ"ל וכזה עוד בספרא אמור פרק ד' ברייתא ד' אשר יטמא לרבות בועל נדה לו לרבות בולע נבלת עוף הטהור ומדלא אמר לרבות אוכל נע"ט מוכח דאפי' הי' שם בליעה לבד בלי לעיסה נטמא ואע"ג דכתי' בי' אכילה ואין מטמא שלכד"א וכל טומאתו הוא רק בתורת אכילה דאכילת נבלת הע"ט הוא שמטמא וכמו שהארכתי לברר באתוון דאורייתא שם וא"כ מבואר דגם בליעה בלי לעיסה מיקריא אכילה

ואולם יש לי להביא קצת ראי' דבליעה לא מיקריא אכילה מרש"י שבת (דף ע"ג ע"א) דאמר התם ואביי (דס"ל דמתעסק היינו בנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר דהי' סבור שהוא חפץ אחר וגם נתכוון למעשה אחרת הגבהה ועלתה בידו חתיכה) שגג בלא מתכוון דשאר מצוות היכי דמי דסבור רוק הוא ובלעו כו' וברש"י שהי' חלב נימוח וקסבר רוק הוא ובלעו דלא איכוון לאכילה דרוק לאו בר אכילה הוא אלא בליעה דכתי' עד בלעי רוקי ועלתה בידו אכילה כו' עכ"ל ומוכח קצת דבליעה לא חשיבא אכילה ודו"ק

והנה גם מסברא יש לדון לכאורה בזה דכיון דאין הדרך לאכול בבליעה בלי לעיסה וע' ברכות (דף מ"ד ע"ב) כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעיים מאי תקנתי' לשלקינהו ונבלעינהו וברש"י לשלקינהו בקדירה הרבה עד שלא יצטרך לכוססן בשיניו עכ"ל ומוכח דרק ע"י שליקה שנעשה הדבר רך הדרך לבולעו אבל בלתי זה אין הדרך לאכול בלי לעיסה והיא אכילה קשה דאל"כ מה זה ששואל מאי תקנתי' הרי יכול לבלעו בלי לעיסה ועל כרחך דאין הדרך לעשות כן והיא אכילה קשה וכנ"ל וא"כ הרי הוא שלכד"א וראוי מסברא שלא יוחשב אכילה ואמנם אחרי דמצינו בכמה דוכתי דבליעה חשובה אכילה ע"כ צ"ל דאם דהוא אכילה קשה עכ"ז לא חשוב שלכד"א ואין דברים כאלה מסורים לנו ודוגמת זה מצינו ביין חי דכתבו כל הראשונים דיינות שלהם היו חזקים ולא היו שותים אותם חי רק מזוג ועכ"ז חשיב יין חי שתי' ומברכין עליו ברכה ראשונה למר שהכל ולמר בפה"ג ע' ברכות (דף נ' ע"ב) ולא עוד אלא שיוצאין בו ידי שמחת יו"ט כמבואר ברשב"ם ותוס' פסחים (דף ק"ח ע"ב) והבאתי במ"א ראי' לזה מירושלמי סוכה פ"ד ה"י דיין גלוי פסול לנסכים משום דכתי' המשמח אלקי"ם ואנשים וע"כ אין ראוי לניסוך כ"א כאשר הוא משמח אנשים ולא כשהוא גלוי ומסוכן לשתות מפאת הגילוי ע"ש והנה מבואר בש"ס בבא בתרא (דף צ"ז ע"ב) דיין מזוג פסול לנסכים וע"ש ברשב"ם בשם הספרי והוא בספרי פנחס עה"כ ונסכו רביעית ההין וז"ל חי אתה מנסך אי אתה מנסך מזוג עכ"ל וא"כ אי איתא דיין חי אינו משמח א"כ איך כשר לניסוך הא אינו משמח אנשים וכירושלמי הנ"ל וע"כ דגם יין חי משמח וא"כ מבואר דאין השערת ענין כד"א ושלכד"א מסור לנו שהרי יין חי לא הי' הדרך לשתותו מפני חזקו ועכ"ז לא לבד דמיחשיב שתי' רק נחשב גם משמח ובאתי רק להעיר

וע"ע בס' המצוות להרמב"ם מצוה קפ"ז ממצות ל"ת שכ' וז"ל וכבר זכרנו הסבה שבעבורה לא כ' אכילת בב"ח שכל מה שנזכר אכילה אינו חייב עד שיהנה בגרונו אמנם אם פתח פיו ובלע מן האיסור והוא חם עד שישרוף גרונו פטור חוץ מבב"ח כו' עכ"ל ונראה מלשון הרמב"ם ז"ל דרק בבלעו והוא חם הוא דהוי שלכד"א משא"כ בליעה לחודא הוי שפיר כד"א וחשוב אכילה

ואולם ראה זה מצאתי ברא"ם עה"ת סוף תשא עה"כ לא תבשל גדי בחלב אמו שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל בשינוי וז"ל וא"ת מ"ש בב"ח מכל איסורין שבתורה שבכולן כתב לשון אכילה וכלל בו האכילה וההנאה ואילו הכא חלקן הכתוב וכתב אזהרה אחת לאכילה ואזהרה אחת להנאה כבר תי' הרמב"ם בס' המצות ואמר שמפני שלא הי' אפשר לכתוב באיסור בב"ח לשון אכילה מפני שכל איסור שנזכר בו לשון אכילה אינו חייב בו עד שיהנה ממנו באכילתו אבל אם פתח פיו ובלע האיסור או אם אכלו חם עד שנשרף גרונו וכאב בעת אכילתו ומה שדומה לזה הוא פטור חוץ מבב"ח שהוא חייב בו על אכילתו ואפי' לא יהנה בו כמו שהתבאר בשני מפסחים ולפיכך לא כתב בו לשון אכילה כו' עכ"ל

הנה דהביא ז"ל דברי הרמב"ם בשינוי ובהכרח שהי' לו גירסא אחרת ברמב"ם ממה שהוא לפנינו ולפי גירסתו דכ' אבל אם פתח פיו ובלע כו' או אם אכלו חם מבואר להדיא היפוך ממה שכתבנו רק דגם בליעה לחודא חשוב שלכד"א וע"ע בגור ארי' תשא שם דכ' וז"ל וא"ת ולמה לא כתב רחמנא הך איסור אכילה בל' אכילה כמו שאר איסורים כו' ותי' הרמב"ם בסה"מ דלכך לא נכתב בל' אכילה דכל איסורים שנכתבו בל' אכילה אינו לוקה אא"כ נהנה ממנו באכילתו לאפוקי אם שרף את גרונו באכילתו פטור אבל בב"ח לכך לא כתב אצלו לשון אכילה לחייב אותו אפי' לא נהנה כלל באכילתו ואין זה התי' נכון אצלי כלל דלמה כתב לא תבשל הוי למיכתב לא תבלע בב"ח וכיוצא בזה ולמה כתב בתורה ל' לא תבשל דמאי ענין לא תבשל לכאן כו' עכ"ל

ונראה גם מדבריו ז"ל דבליעה לא חשיבא אכילה כד"א דאל"כ גם לשון בליעה הי' ראוי שימעט שלכד"א כמו לשון אכילה כיון דגם בליעה היא אכילה וכמובן וכבר הבאתי דברי עצמו ז"ל דכ' להיפוך דבליעה חשיבא אכילה וצ"ל דנהי דגם בליעה היא אכילה מ"מ לא תבלע לא ממעט שלכד"א כיון דלא כתיב לשון אכילה בהדיא רק ל' בליעה ואעפ"י שגם היא אכילה ובאתי רק להעיר

והנני שב עוד לענין מה שהבאתי למעלה מש"ס ברכות (דף מ"ד ע"ב) כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעיים מאי תקנתי' לשלוקינהו ונבלעינהו והנה כאן הגירסא כרישין ואולם מאמר זה איתי' גם בשבת (דף ק"י ע"א) ושם הגירסא כרשינים ע"ש דאהא דתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה (בשבת) קאמר כל לאתויי מאי ומשני לאתויי טחול לשינים וכרשינים לבני מעיים וברש"י כרשינין לבני מעיים ואעפ"י שקשה לשינים כדאמרי' בברכות (דף מ"ד ע"ב) ס"ד כיון שקשים לאדם לאו אורחי' למיכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מילתא וניתסר קמ"ל עכ"ל

והנה לכאורה מוכח מש"ס שבת הנ"ל דע"צ המיעוט והדחק דרך בני אדם לאכול כרשינין דאילו לא הי' מאכל אדם בשום פעם א"כ מדוע שרי באמת הא ה"ל כשאר רפואה וכמובן וקשה מר"ש מע"ש פ"ב מ"ד דכרשינין של מע"ש אסור לפדותן מטעמא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכרשינין הם מאכל בהמה ע"ש וקשה דהא מש"ס שבת הנ"ל מוכח דחזו לאכילה לאדם [ואולי מיחשבא אכילה זאת רק ע"י הדחק ולאו שמה אכילה ובפדיון קדשים בעי' אכילה דהא דאין פודין להאכיל לכלבים הוא מדרשא דואכלת ולא לכלביך וא"כ הא בעינן אכילה וכדכתיב ואכלת והא דשרי לענין שבת שאני דסוף סוף כיון דלפעמים בני אדם אוכלין אותו כך שלא לרפואה אע"ג דלענין שם אכילה אין לו שם אכילה עכ"ז כיון שאוכלים אותו ממילא הא אין ניכר באוכלו לרפואה דכוונתו לרפואה ולא מוכחא מילתא ושפיר שרי ולפי"ז יהיה ראיה מכאן דאכילה ע"י הדחק לאו שמה אכילה ועמ"ש בערך אכילה ע"י הדחק] והנה אם נאמר דבליעה בלי לעיסה לא מיקריא אכילה אם כן י"ל דה"נ האוכלים אותם אוכלים רק ע"י שליקה ובליעה ולא ע"י לעיסה וכתקנת ש"ס ברכות הנ"ל [דלפי הך סוגיא דשבת ההכרח לגרוס גם בהך דברכות כרשינין וכמובן] ולא חשוב אכילה ועכ"ז לענין שבת שפיר שרי דכיון דאוכלים אותו כך ממילא