בית האוצר חלק א ריג

נשתייר מיבעי לי' וברש"י וכ"ת חיישי' שמא נשתייר ומספיקא קא מטמאה א"כ מאי אי אפשר חיישינן מבע"ל עכ"ל וע"ש (דף מ"א ע"ב) רש"י ד"ה מכלל דכ' דא"א שלא תפלוט משמע טמאה וודאית ע"ש

וע"ע ברכות (דף כ"ד ע"ב) א"ר הונא ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שא"א לו בלא הרהור תורה. וא"א זה אינו וודאי גמור רק דקרוב שיהרהר מתוך שרגיל בכך באתי רק להעיר

כלל קנ) איבה. חשש איבה מצינו בכמה דוכתי וארשום קצת. א) ביומא (דף י"ב ע"ב) שני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט לכ"ג משום איבה כו'. ב) בכתובות (דף פ"א ע"ב) הרוצה שימכור בנכסי אחיו אם כהן הוא יעשה סעודה ויפייס כו' ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבון ומסיק דאין לעשות כן משום איבה. ג) ביבמות (דף צ' ע"ב) טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה כו'. ד) בכתובות (דף נ"ח ע"ב) כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידי' משום איבה. ה) בקידושין (דף ס"ג ע"א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי כו' לאחר שתמית אחותך לאחר שימות בעלך כו' ר' יהודה הנשיא אימר מקודשת ומה טעם אמרו אינה מקודשת משום איבה. ו) בב"ק (דף ק"ב ע"ב) אין דעתו של אדם על כסות אשתו ובניו משום איבה ז) בב"מ (דף ל"ב ע"ב) בהמת עכו"ם מטפל בה כבהמת ישראל כו' משום איבה. ח) בע"ז (דף כ"ו ע"א) יהודית מילדת עכו"ם בשכר כו' א"ר יוסף בשכר שרי משום איבה. ט) בחגיגה (דף כ"ב ע"א) קודש נמי לא נקביל מינייהו (מעמי הארץ) ה"ל איבה כו' ומאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי היא דתני' א"ר יוסי מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כו' כדי שלא יהי' כאו"א הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו כו' ובש"ס יומא (דף י"ב ע"ב) המובא באות א' ר' יוסי ג"כ הוא הבעל מאמר דשם דחייש לאיבה ע"ש וא"כ לטעמי' אזיל י) בע"ז (דף ו' ע"ב) ההוא מינאה דשדר לי' דינרא קיסראנא לר' יהודה נשיאה ביום אידו הוי יתיב ר"ל קמי' אמר היכי איעביד אשקלי' אזיל ומודה לא אשקלי' ה"ל איבה כו'. יא) בדמאי פ"ד מ"ב המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אוכל עמו בשבת הראשונה כו' ובר"ש וז"ל מפרש בירושלמי ר' ינאי כו' בשם ר' יוחנן שבת של פרוטגמא התירו משום איבה כו' יב) מצינו חשש איבה מה"ת והוא בירושלמי יומא פ"א ה"א וז"ל אותו אחד מושחין ואין מושחין שנים (אותו דכתי' בעשירית האפה ביום המשח אותו ולא כתי' ביום המשחו לומר דאין מושחין שני כהנים גדולים כאחד) א"ר יוחנן מפני איבה (לכך אין מושחין ב' כהנים גדולים כאחד דחיישי' לאיבה שתהי' ביניהם, קרבן עדה) עכ"ל ולפום רהיטא דלישנא מוכח דר' יוחנן לא פליג אהך דרשא דאותו אחד מושחין כו' רק טעמא דקרא קדריש דהוא משום איבה ועוד דהך דרשה דאחד מושחין כו' מיתניא בת"כ פ' צו פרשתא ג' ברייתא ד' בלי חולק ולא מצי ר' יוחנן לאיפלוגי עלה

ואולם בת"כ שם איתא אותו אין מושחין שני כהנים גדולים כאחד וי"ל כוונת הת"כ דרק כאחד ממש אין מושחין [ויש להעיר דתיפוק לי' דאין עושין מצוות חבילות חבילות אולם אפשר שיהיו המושחין ב' בני אדם דשרי כהך דסוטה (דף ח' ע"א) כאן בכהן אחד כאן בב' כהנים וע' מה שכתבתי בערך אין עושין מצות חבילות חבילות ויש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך] משא"כ לשון הירושלמי אותו אחד מושחין ואין מושחין שנים הוא ענין אחר דמשמע דאין מושחין שנים כלל אפי' שלא כאחד רק דכל ימי חיי האחד אין מושחין אחר ואהך מימרא דירושלמי שפיר מצי ר' יוחנן לאפלוגי ולומר דלאו מקרא ילפי' לי' רק הטעם משום איבה ובאתי רק להעיר

כלל קנא) אישות אם ישנו לאחר מיתת הבעל או האשה נסתפקתי בזה באתוון דאורייתא כלל ח' בענין קרובות אשה ובעל דאסורות גם לאחר מיתת האשה או הבעל אם הוא מפאת האישות שהי' כבר בינו לאשתו בהיותה בחיים א"ד הוא מפאת אישות שישנו עדיין בינו לאשתו שגם אחר מיתת האשה או הבעל עדיין יש ביניהם קשר וחיבור אישות מה עד שבעבורם נאסרים קרובותי' אליו וכן להיפוך עש"ה בא"ד ובקונטרס אחרון לכלל ההוא

וכעת ראיתי בס' יריאים סי' רכ"ד וז"ל ותני' בפרק ד' מיתות הבא על כלתו חייב עלי' בין בחיי בנו בין לאחר מותו בין מן האירוסין בין מן הנשואין וטעם נראה לי כי בכל ענין נראה (אולי צ"ל נקרא) כלתו דבאשת אב אצטריך לרבות לאחר מיתה דבאשת משום ליכא אישות שהאיש קיים (אולי צ"ל דבאשת אב ליכא משום אישות אלא כשהאיש קיים) דכל (צ"ל אבל) כלה בכל ענין מיקריא כלה עכ"ל הנה מבואר נגלה כי יש בדבריו ט"ס וכמו שהגהתי ועכ"פ הכוונה מבוארת דאין אישות לאחר מיתה וע"כ בעי' ריבוי באשת אב לאסור אחר מיתת האב והאיסור על כרחך מפאת האישות שהי' כבר בינה לאביו בהיותם בחיים והיינו שאסורה מפאת שהיתה פעם אשת אביו משא"כ שם כלתו מיקריא שפיר גם אחר מיתת בנו וע"כ לא בעי ריבוי ומיהו י"ל דגם באשת אב בעי' ריבוי רק מפאת דעיקר האישות אינו לאחר מיתה מדמיתת הבעל מתיר לעלמא וכמו שהארכתי בא"ד שם אבל עכ"פ אישות מה שפיר ישנו עדיין ומחמתו הוא דאסרתה תורה באמת ולא מפאת האישות שהי' כבר וגם י"ל דלולי קרא ה"א דליכא אישות כלל לאחר מיתה משא"כ השתא דרבי קרא לאסור אשת אב לאחר מיתת האב מכאן הוא דיש ללמוד דיש אישות מה גם לאחר מיתה מדחשובה אשת אב גם אחר מיתתו ובאתי רק להעיר

והנה מ"ש הרא"ם דכלתו מיקריא גם לאחר מיתה ולא בעי קרא הנה דעת הגור ארי' עה"ת היפוך זה דבפ' וישב (ל"ח ט"ו ד"ה ומדרשו) כ' וז"ל וא"ת תמר שהיתה צדקת איך הפקירה עצמה ליהודה והרי כלתו היא כו' ויראה שאין איסור כלתו לבני נח לאחר מיתה ומותרת לו משום איסור כלתו כו' עכ"ל ז"ל ומבואר דמסברא לא חשיבא כלתו לאחר מיתה מדמותרת בב"נ ורק בישראל צ"ל דילפי' לה מאשת אב ושאר עריות דאסורות גם לאחר מיתה ועכ"פ מדברי הגור ארי' דליכא איסור כלתו לאחר מיתה בב"נ מוכח דמסברא אין אישות לאחר מיתה כל כמה דליכא קרא ובאתי רק להעיר

והנה מה שדנתי בקונטרס אחרון לאתוון דאורייתא בהוספה לכלל ט' הנ"ל לחלק ולומר דהאשה נחשבת אשת הבעל גם אחר מיתתו משא"כ היכא דמתה היא אין שם אישות עוד עש"ה שנתעוררתי שם לזה עפ"י דברי הריקאנטי המובאים בש"ך עה"ת פ' תצא עש"ה בקונטרס אחרון הנ"ל מלתא בטעמא

ואולם כעת ראיתי דיש סתירה לזה לכאורה מירושלמי יבמות פ"ב ה"א וז"ל ואין לו זיקה בה (עש"ה דפריך כן אמתני' דריש כיצד עשה בה מאמר ומת שני' חולצת כו' הא אי לא עביד בה מאמר נמי ה"ל צרת אשת אחיו שלא הי' בעולמו בזיקה והיא קושית הבבלי ביבמות (דף י"ח ע"א) ע"ש) א"ר חגי קיימתה כההוא דמר (דאמר) ר' יעקב בר אחא בשם ר' לעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה זיקה היתה לו בה כיון שמתה בטלה זיקתה והכא (נמי) כיון שמת בטלה זיקתו עכ"ל וא"כ מוכח דאין לחלק כנ"ל דאל"כ מאי ראיה מייתי הרי זיקה הוא ג"כ רק ענין אישות וכמו שהארכתי באתוון דאורייתא בכלל הנ"ל וא"כ נהי דבמתה היא פקע הזיקה וענין האישות מ"מ במת הוא שפיר יכול להיות דעדיין הזיקה וענין האישות קיים וע"כ דאין לחלק בין מתה היא למת הוא ואולם מה שרציתי לומר בקונטרס אחרון שם עוד סבר הפוכה דבמת הוא יותר האישות נפקע מבמתה היא עש"ה אין סתירה לזה מן הירושלמי דאדרבה שפיר קאמר הירושלמי דרך ק"ו דאם במתה היא פקעה זיקתה כ"ש במת הוא ובאתי רק להעיר

ודע דמה שהערותי בקונטרס אחרון לאתוון דאורייתא שם אהא דאחי החולץ מותרין בקרובות החלוצה ולא אמרי' דליתסרו