בית האוצר חלק א רט

ור"א ורשב"א כולהו ס"ל כו' מוכח דהך דהוכשר לזה והצניעו כו' הוי נמי מטעם בעלים וכמובן בפשיטות וצ"ע

וע"ע ב"ק (דף צ"א ע"ב) תני רבב"ח קמי' דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור א"ל א"כ לא שבקת חיי לברייתא כל כמיני' כו' א"ל תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה אי הכי מאי קטעין לי' דא"ל אנא בעינא למיעבד הא מצוה עכ"ל הגמ' וא"כ לדעות הסוברים דשור הנסקל נאסר בהנאה מחיים מוכח דא"ה יש להם בעלים דאל"כ אמאי טעין אנא בעינא למיעבד האי מצוה ומדוע קודם הוא לאחר אם לא מטעם בעלים ועיין רש"י שם ד"ה באילן העומד לקציצה שכ' אשירה כו' ומוכח גם כן דס"ל ז"ל דא"ה יש להם בעלים דהא אשירה א"ה הוא ואם כן מדמצי טעין אנא בעינא כו' ע"כ דהוא בעליו וכנ"ל ואולם י"ל דנהי דא"ה אין להם בעלים לענין דין ממון עכ"ז יש להם בעלים לענין מצות ביעורם וי"ל כמה טעמים בזה וא' מהם דכיון דמצות ביעורם חל יחד עם רגע חלות איסור ההנאה והאי שעתא הא אכתי בעלים הוי וע"כ שפיר הוא בעלים של מצות הביעור ואין להאריך

ודע דלדעת האומר דא"ה אין להם בעלים יש להעיר לדעת הש"ך סי' ק"ט דלענין ביטול איסור בעי' ידיעה מה"ת שיהי' נודע התערובות ע"ש וכבר הבאתי באתוון דאורייתא כלל ג' ירושלמי ערלה (פ"ב ה"א) דמסתפק לומר דבעי' ידיעת בעלים דוקא ע"ש וא"כ תיקשי דאיך א"ה בטל ברוב הא א"ה אין להם בעלים וליכא ידיעת בעלים [וע' ע"ז (דף ע"ד ע"א) דבעי לומר בה"א דשום א"ה לא בטילי וי"ל דזהו באמת סברת הה"א] וי"ל דהואיל וכשיובטל יהי' היתר ויהי' אז בעליו ע"כ מהני ידיעתו גם עתה כדי שיובטל וכעין זה בתוס' חולין (דף ק' ע"א) ד"ה שאני וביבמות (דף פ"א ע"ב) ד"ה דברי דחתיכה הראוי' להתכבד דלא בטילה אע"ג דמכח האיסור הרי אינה ראוי' להתכבד עכ"ז כיון דאם תובטל תהי' ראוי להתכבד מש"ה לא בטילה ע"ש וא"כ ה"ה כאן י"ל כן לקולא ג"כ דדנין על שם סופו וכמובן

ויש לדון בזה במה שנחלקו ז"ל בחמץ שנתערב תוך הפסח דאיסור אכילה והנאה דידי' לא בטל אי גם האיסור דב"י לא בטיל ולפי דרכנו על כרחך דגם איסור ב"י אינו בטל דכיון דאין האיסור הנאה מתבטל א"כ אפי' יובטל איסור דב"י עכ"ז הא עדיין לא יהי' בעליו כיון דא"ה אין להם בעלים ואפי' א"ה דרבנן וכנודע וא"כ שוב לא מהני ידיעתו כיון דאיננו בעלים וה"ל לא נודע התערובות וא"כ שוב גם איסור ב"י אין לו להתבטל ודו"ק ואולם י"ל דגוף ספיקו של הירושלמי אי בעי' ידיעת בעלים תלוי ג"כ בפלוגתא אי א"ה יש להם בעלים או לא דלמ"ד דאין להם בעלים כלל אזי ממילא ידיעת כל אדם מהני כיון דאין להם בעלים כלל ורק אי יש להם בעלים הוא דבעלים מעכבין עליהן ולא חשיבא ידיעת אחר שאינו בעלים להתיר רק ידיעת בעלים ודו"ק ועי"ל דאין כוונת הירושלמי דניבעי ידיעת בעלים של האיסור שנתערב רק די בידיעת בעלים של ההיתר שנתערב האיסור בו כיון דגם להם נפקותא בביטול לשלא יאסר ההיתר שלהם ע"כ מהני ידיעתם וכמובן ובזה יסולקו איזה דברים שכתבנו באתוון דאורייתא שם בזה ויבואר במקומו עוד בארוכה אי"ה

כלל קלח) איסורי הנאה אי יש להם בעלים. יש לעיין למ"ד דא"ה אין להם בעלים לענין מת דאסור בהנאה אם ג"כ אין לו בעלים א"ד הואיל ובעלים של האדם הוא האדם בעצמו ע"כ רק דבר אחר האסור בהנאה איננו של האדם משא"כ האדם עצמו הוא של עצמו אף כשהוא אסור בהנאה

ואולם י"ל דאף שבעלים של אדם הוא האדם בעצמו עכ"ז אדם מת לא שייך בי' ענין בעלים לומר שהוא של עצמו כיון דאין בו חיות וע' כריתות (דף ו' ע"ב) דמת לאו אדם מיקרי וע' לעיל כלל ז' אריכות בזה [וע' זבחים (דף ז' ע"ב) אין בעלים לאחר מיתה ואולם שם לענין בעלים של כפרה איירי דמת אינו בעלים של כפרת קרבנו כיון דאין כפרה למתים ואין לו ענין לכאן] ויכול המת איפוא להיות רק של יורשיו שהם חיים ונגבי דידהו שוב הרי הוא דבר אחר וכיון שאסור בהנאה א"כ אינו שלהם ואולם אם נאמר שא"א שיהי' למת קנין א"כ יוקשה מגמ' מנחות (דף מ"א ע"א) בהאי שעתא וודאי רמינן להו (מטילין ציצית בתכריכי המת) משום לועג לרש כו' ואיזה לועג לרש יש כאן הא גם אדם חי פטור מציצית כשאין הטלית שלו וע"כ דשייך קנין במת והטלית שקבור בו הוא שלו וא"כ ה"ה דגם גופו שלו כמו שהטלית שלו ויל"ע באמת איך הטלית שלו וחייב בציצית הרי הוא אסור בהנאה מפאת תכריכי המת וא"ה אין להם בעלים וצ"ל דכיון דאסור להסיר הטלית ממנו ע"כ בטל לגבי' וה"ל כגופי' [וע' חולין (דף קכ"ה ע"ב) דמת בכסותו מטמא משום דמבטל לי'] והגוף הוא של עצמו שפיר אף שאסור בהנאה וכנ"ל

ויל"ע בנדה (דף ס"א ע"ב) דמוכח שם דכשיחיו המתים יהיו מותרים להיות לבוש בתכריכיהן זולת אם הם של כלאים למ"ד מצות אין בטילות לעת"ל ע"ש וצ"ע הא תכריכי המת אסורים בהנאה וא"כ יהיו מוכרחים לפושטם מיד וע' תוס' בבא בתרא (דף ע"ד ע"א) ד"ה פסקי שכתבו דלמ"ד מצות אין בטילות לעת"ל מוכרחים המתים להיות קבורים בציצית כדי שכשיעמדו בתחי' לא יהיו בלא ציצית וקשה ג"כ שהרי יוכרחו לפושטן מיד וכנ"ל וי"ל דכוונתם למ"ד ציצית חובת מנא ואולם גם זה קשה דכשיפשיטום הא שוב לא יהיו בטילים לגוף ושוב הא א"ה אין להם בעלים ופטירי מציצית כמו טלית שאולה וכנ"ל ואולם בסנהדרין (דף מ"ח ע"א) איתא דתכריכי המת איתקשו למשמשי עכו"ם וא"כ י"ל דכשיחיו המתים הוי כמו עכו"ם שנתבטלה דמשמשי' מותרין

ושוב ראיתי בגור ארי' עה"ת פ' משפטים ד"ה שור ולא אדם וז"ל אכן הנראה לי דלא מצינו למעט אדם (מוהמת יהי' לו יצא מת שאסור בהנאה כמו דממעטינן שור פסולי המוקדשין בב"ק דף נ"ג ע"ב) דהא והמת יהי' לו לניזק קאמר ואם האדם בעצמו הניזק הרי המת הוא שלו ודווקא בבהמה שייך לומר כך מפני דפסולי המוקדשין אין המת של הניזק דהוא האדם אבל כשהאדם בעצמו הוא הניזק שייך לומר שפיר והמת יהי' לו אע"ג שהוא אסור בהנאה דהא לעצמו הוא עכ"ל ומבוארת סברתו ז"ל כן דהמת הוא של עצמו אע"ג דאסור בהנאה ויש לדון עוד הרבה בזה ובאתי רק להעיר

כלל קלט) איסור אי חשוב שלו. היינו אם אסור לעשות איזה דבר בחפץ אי מיחשיב זכות עשיית הדבר ההוא אינו שלו. כבר האריכו בזה ולכאורה תלוי בפלוגתא אי איסורי הנאה יש להם בעלים וכמובן דמ"ד דאין להם בעלים היינו מפאת דכל מעשי הנאות אסורים ממילא כל מיני הנאות הדבר אינם שלו וע"כ ממילא מתבטל השם בעלים דלענין מה הוא בעלים ומ"ד דיש להם בעלים ע"כ צ"ל דאיסור אין מפקיע שם שלו וגם דבר האסור עכ"ז כיון דבידו לעשותו באיסור ואין הדבר בלתי ראוי לעשי' זאת בעצם רק ארי' דאיסורא הוא דרביע עלי' ע"כ אין זה מפקיע השם שלו

ואולם י"ל דגם למ"ד דא"ה יש להם בעלים היינו רק דעצם החפץ הוא שלו משא"כ מעשי ההנאות לכ"ע אינם שלו כיון שאסור ליהנות ולא שייך זכות בעלים מפאת דאי בעי עבר

והנה אי נימא דאיסור לא חשיב שלו יל"ע עדיין אם גם איסור דרבנן מסלק השם שלו וי"ל דזה תלוי בספק אי איסורים דרבנן א"ח או א"ג נינהו וכמובן וע' ט"ז יו"ד סי' ט"ז סק"ח עש"ה וע' פסחים (דף ז' ע"א) כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא כו' ואולם משם בלא"ה קשה לדעות הסוברים דא"ה יש להם בעלים וצ"ל דשאני חמץ דהכל מצווין עליו לבערו וע"כ גם כשמצווין לבער מדרבנן סוף סוף הרי עומד להתבער וע"כ לא חשוב ברשותו ואין ראי' לאיסור דרבנן פרטיי שאסרו איזה עשי' או אפי' כללי כ"ז סאין