בית האוצר חלק א רג

וע"ע בסה"מ להרמב"ם במצות ל"ת הנוספות לדעת הרמב"ן מל"ת ו' שמביא הרמב"ן ז"ל שם ראיה דצפור שחוטה דמצורע אסורה מה"ת וז"ל וכן מוכיח עוד בפ"ק דבכורות אמרו בערלה וכה"כ ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפור מצורע כו' ר"ש אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין לפי שאינו אוכל שראוי להאכילו לאחרים ואם הי' איסורו בין לעצמו בין לאחרים מדבריהם מטמא הוא ט"א מה"ת ולא גזרו בדבר להקל עליו אלא להחמיר עליו עכ"ל הרי גם דעתו ז"ל כדעת התוס' ב"ק הנ"ל דמפאת איסור דרבנן א"א שיוחשב אוכל שאי אתה יכול כו' לבל יטמא ט"א ובאתי רק להעיר

ו) והנה גוף ספיקו של המל"מ בפ"ז מתרומות ה"א שם אי טמא מתחייב אאכילת תרומה טמאה מדרבנן דשמא לא קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו כיון דמחוללת ועומדת מדרבנן מיהת צל"ע דאי טומאה דרבנן נחשבת חילול א"כ טמא דרבנן האוכל תרומה יתחייב מיתה משום ומתו בו כי יחללוהו וכן כהן שנטמא למת בטומאה דרבנן יולקה משום לא יחלל וע' נזיר (דף מ"ב ע"ב) דמייתי שם מימרא דר' הונא נזיר שהי' עומד בביה"ק והושיטו לו מתו ומת אחר חייב כו' איתיבי' אביי כהן שהי' לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל יצא זה שמחולל ועומד א"ל ותיקשי לך מתני' דתנן הי' מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב עכאו"א ואמאי הא מיטמא וקאים אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין (נגע במת ופירש וחזר ונטמא במת אחר חייב וכי תניא דאינו חייב אלא אחת בטומאת חיבורין שבעוד שמונח לו מת על כתיפו נגע במת אחר וכדתני בהדיא דהכא הוא דאינו חייב אלא אחת דכטומאה אחת דמי הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה) וטומאה בחיבורין דאורייתא כו' (קושי' הוא, וכי טומאה בחיבורין נחשב טומאה אחת מה"ת שיהי' הנוגע בנוגע במת טמא טומאת שבעה מה"ת דמחלקת בין בחיבורין לשלא בחיבורין עש"ה) ומבואר דרק אי טומאה בחבורין דאורייתא יש לחייבו אם נגע במת אחרי שפירש ממת ראשון אפי' בו ביום כיון דמוסיף טומאה לענין טומאה בחיבורין ולא קרינן בי' מחולל ועומד כיון שמוסיף חילול משא"כ אי טומאה בחיבורין לאו דאורייתא מיפטר שפיר מפאת מחולל ועומד ולא מוחשבא הטומאה דרבנן חילול שיהי' כאן הוספת חילול וא"כ ה"נ בתרומה דרבנן אין ראוי שתוחשב מחוללת ועומדת מפאת הטומאה דרבנן ובאתי רק להעיר

ז) ע' תוס' זבחים (דף ס"א ע"א) ד"ה קודם וז"ל וגם אין לומר דבשלמים גופייהו אינו פוסל (אם נשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל) אלא מדרבנן כו' דהא אמרי' פרק שני שעירי דשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור אלמא מה"ת אינו ראוי לפתח אוהל מועד דפסול דרבנן חייב בחוץ ואפי' בפסול דאורייתא חייב בחוץ היכא דאם עלו לא ירדו כו' עכ"ל ומוכח קצת מלשונם ז"ל דבפסול דרבנן ראוי להתחייב בחוץ אפי' הי' דינו שאם עלו ירדו כיון דמה"ת כשר וחשוב ראוי לפתח אוהל מועד ודו"ק

ח) ע' רש"י זבחים (דף ע"ג ע"ב) ד"ה אי מקריב לא מרצי דכ' דאידחי לי' מדרבנן בשעת קביעותא לא חזו עד דניידי וגזרו בי' רבנן משום קבוע והוו להו דחויין מן התורה כו' עכ"ל ומבואר דאזיל בסברא דאיסור דרבנן מיחשיב מה"ת אינו ראוי וע"כ כיון דאמור רבנן לא נקריב עש"ה בזבחים ה"ל מה"ת אינו ראוי ואידחי לי' מה"ת נמי ודו"ק

ט) ע' תוס' סוכה (דף ב' ע"א) ד"ה כי שהקשו דאמאי אמר גשמים סי' קללה בחג והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה ואפי' אם תימצי לומר דאסורה משום גזירת תקרה כו' מ"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא שייכא למימר שהגשמים סי' קללה עכ"ל ומוכח קצת דאיסור דרבנן מיחשיב ראוי מה"ת דאי גם מה"ת מיחשיב אינו ראוי אם כן ה"ל שפיר סוכה שאינה ראוי' מה"ת מפאת האיסור דרבנן ושפיר חשוב סי' קללה ודו"ק ואולם שם הא איננו איסור דרבנן דאוסרים לישב בסוכה כזאת רק דאומרים דהיושב בסוכה כזאת לא קיים מצות סוכה והוי כאוכל בבית דמבטל מצות סוכה וא"כ היכא דיורדין גשמים וא"א לקיים המצוה באופן אחר י"ל דס"ל לתוס' דיש לקיים המצוה עכ"פ בסוכה הכשירה מדאורייתא ולא לאכול בבית ממש וא"כ כיון דמדאורייתא מקיימין המצוה רק שמדרבנן אין מקיימין שפיר לא הוי סי' קללה כיון שמקיימין המצוה מדאורייתא עכ"פ ודו"ק ובאתי רק להעיר

י) ברש"י זבחים (דף ק' ע"א) אהא דאיתא שם אביי אמר לא קשיא כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חיילא עלי' אנינות אחר חצות דאיחזי לפסח לא חיילא עלי' אנינות וברש"י לעולם אנינות לילה לר"ש דרבנן ודקתני בברייתא (דשם) פסח אינו בא באנינות כשמת קודם חצות דרחמנא דחיי' מהאי קרא דדרשינן כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן ודקתני (בברייתא אחרינא) בפסחים טובל ואוכל פסחו אלמא מייתי לי' אונן כשמת אחר חצות דקדמה חובת שחיטת פסח לאנינות ותו לא דחי' לי' אנינות מלשלח קרבנות ומיהו על כרחך ש"מ אנינות לילה דרבנן דאי מה"ת האי לא הוי אכיל נהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות אבל חובת אכילה לא קדמה לי' ואכילת פסחים לא מעכב לאביי אלא משום דאנינות לילה דרבנן והם לא העמידו דבריהם במקום כרת דדילמא מימנע ולא שחיט א"נ כיון דעל כרחין שחטי' לאו אורח ארעא דנימרו ישחטנו ע"מ ליפסל הלכך אוכל פסחו כו' עכ"ל והנה בפסחים (דף ע"ח ע"ב) מבואר דאע"ג דאכילת פסחים לא מעכבא עכ"ז גברא דחזי לאכילה בעי' וא"כ מ"ש רש"י דאי אנינות לילה דאורייתא לא הוי אכיל כו' ע"כ הכוונה דלא הוי אכיל ולא שחיט כיון דהוא אונן ואינו גברא דחזי לאכילה ומ"ש רש"י הטעם דלא הוי אכיל משום דאכילת פסחים לא מעכב הכוונה בהכרח דאילו היתה האכילה מעכבת א"כ האכילה גופה חלק ממצות ההקרבה כיון דהאכילה מעכבת בהכשר ההקרבה והכל מצוה אחת ההקרבה והאכילה וא"כ חשוב דגם חובת אכילה קדמה לאנינות דמיד אחר חצות כי היכי דחייל עלי' מצות הקרבת הפסח ה"נ חייל עלי' מצות אכילתו לאוכלו בלילה כיון דהאכילה מעכבת בהכשר הקרבן והיא גמר הכשירו וע"כ הי' יכול גם לאכול ודו"ק היטב ורק השתא דהאכילה גופה לא מעכבא ורק גברא דחזי לאכילה בעי' א"כ עכ"פ האכילה גופה מצוה אחרת וכיון דזמנה בלילה א"כ קדמה אנינות לאכילה ושוב אין האכילה דוחה לאנינות ולא אכיל וה"ה דלא שחיט כיון דלא חזי לאכילה וכנ"ל ורק כיון דאנינות לילה רק דרבנן א"כ מה"ת חשוב ראוי לאכילה וא"כ שפיר יש לו לפסח ליקרב כיון דהוא גברא דחזי לאכילה מה"ת ואעפ"כ לא יאכלנו מפאת האיסור אנינות לילה דרבנן אלא דחשו חכמים דילמא מימנע ולא שחיט א"נ לאו אורח ארעא כו' וע"כ לא העמידו דבריהם והתירו גם האכילה אבל לולי זה שפיר הי' דינו להיות קרב ואינו נאכל ואע"ג דגברא דחזי לאכילה מיהת בעי' וע"כ דכיון דאנינות לילה רק דרבנן חשוב שפיר מה"ת גברא דחזי לאכילה וא"כ מבואר דאיסור דרבנן מיחשיב ראוי מה"ת ודו"ק היטב מאוד

יא) בבכורות (דף ל"א ע"ב) מבליעו בעורו (מוכרו בהבלעה בעורו) בחלבו בגידו ובקרניו ובתוס' מבליעו בחלבו דאסור למכור הבשר אלא החלב והעור והגידין (דלאו בני אכילה נינהו) ויש לדקדק מכאן דאפי' מאן דאסר לקמן להמנות עכו"ם על הבכור חלבו מיהא שרי דכעור חשוב לי' הואיל ואסור באכילה לישראל ומיהו שמנו של גיד דלא אסור מדאורייתא אפשר דאסור עכ"ל ומבואר דמסתפקא להו ז"ל אי איסור דרבנן חשיב ראוי מה"ת או אינו ראוי וקצ"ע על דבריהם מש"ס פסחים (דף פ"ג ע"ב) דמיפשט פשיטא לי' התם דשמנו של גיד חשוב ראוי לאכילה לענין דחייל עלי' איסור נותר [וש"ס פסחים הנ"ל כבר הובא באחרונים לראי' דאיסור דרבנן מיקרי ראוי ויש לדחות דכיון דהוא רק מנהג וכדאמר ישראל קדושים נהגו כו' ע"כ קיל משאר דרבנן גמור ודרבנן גמור אפשר דגם מה"ת לא חשיב ראוי וי"ל דזהו טעמא דר' אשי בפסחים שם דמוקי מתני' בשמנו של גיד ולא בחיצון וכרבינא שם עש"ה דר' אשי ס"ל דדרבנן