בית האוצר חלק א רא

כה"ת שלא להכשיל בדבר שהוא נגד מצוותיו ית' תהי' איזה מצוה שתהי' וע"כ גם ההכשלה לעבוד עכו"ם איננו ביהרג ואל יעבור כיון דלא חשיבא אביזריהו דעכו"ם רק כשאר מצוה דעלמא ע"ש ועמ"ש בזה בלקח טוב כלל א' בארוכה ואולם עפ"י דברי החמדת שלמה הנ"ל דהיכא דהנכשל לא ידע שיש איסור בדבר אז עצם החטא מתייחס למכשיל לא לבד עבירת הכשלה רק נחשב ביד"ש כאילו עשה גוף החטא ונענש על גוף החטא א"כ י"ל דבמכשיל כה"ג לעבוד עכו"ם וכדומה מעבירות שהן ביהרג כו' אזי שפיר גם ההכשלה היא ביהרג ואל יעבור כיון דאין זה הכשלה לבד רק גוף החטא מתייחס אל המכשיל מקרא דונשא עונה ונחשב המכשיל עצמו כעובד עכו"ם וא"כ ה"ל שפיר אביזריהו דעכו"ם וכמובן והוא דין מחודש ויש לדון הרבה בזה ואכ"מ]

ואמנם כשאני לעצמי נלענ"ד דא"צ לדון בזה ענין איסור מסברא ולומר שהב"נ מוזהר ע"ז מן הסברא רק דהוא שפיר מז' מצוות ב"נ וזה שהרי הב"נ נצטווה על הדינים ומכלל הדינים הרי הוא שלא יזיק לשום אדם דהמנע ההיזיק לאדם הרי הוא מכלל הדינים הנמוסיים וכמובן וע' רמב"ן עה"ת בראשית פרשה ל"ד פסוק י"ג דמתבאר מדבריו להדיא כן וע"כ במכשיל באיסור והנכשל הרי יענש עליו א"כ ה"ז מזיקו בידים ונודע אומרם ז"ל המחטיאו יותר מההורגו וא"כ שפיר הב"נ מצווה ע"ז בתורת דינים ונהי דקיי"ל דאין ב"נ מצווה אלפני עור מ"מ בזה שפיר יש לחלק דרק היכא דהנכשל יודע שהוא אסור והוא נותן לו אז אין בזה איסור מתורת דינים כיון שביד המקבל שלא לעשותו בידעו את האיסור ואם עושהו הרי הוא המזיק את עצמו ואיהו דאפסיד אנפשי' ושפיר אין בזה רק איסור מגזה"כ ולפני עור לא תתן מכשול וזה שפיר ליתי' בב"נ משא"כ היכא שהמקבל אינו יודע שהוא אסור ואין לו לעלות על דעתו להמנע מן הדבר כלל והנותן יודע שהוא איסור אז שפיר חשוב הנותן מזיקו בידים ושפיר אסור לב"נ מתורת דינים וה"ז דומה לאחד שרוצה לקחת סם המות לאכול ויודע שהוא סם המות וקאי בתרי עיברי דנהרא ואומר לב"נ להושיטו לו די"ל דאין בזה איסור לב"נ שהרי ביד המקבל שלא לאכול את הסם והמקבל הוא שממית את עצמו והנותן רק מסייעו ומכשילו ואין בזה מתורת דין להיות נחשב שהוא המיתו וכמובן ועל ההכשלה הרי אין ב"נ מוזהר [אם שגם זה אין ברור אצלי עדיין אם הב"נ רשאי להושיט הסם בכה"ג דנהי דאין ב"נ מוזהר על ההכשלה בחטא מ"מ ההכשלה וסיוע ברציחה י"ל דהוא מאביזריהו דשפיכות דמים כיון שיש לו חלק ברציחה עצמה ואכ"מ] משא"כ אם אחד יאמר לב"נ להושיט לו איזה מאכל בבלתי ידעו שהוא סם הממית והב"נ ידע שהוא סם הממית אז הב"נ המושיט יחשב ממיתו והורגו כיון שאין המקבל יודע להזהר וכזה ממש הוא בענין ההכשלה בחטא דכשהמקבל יודע הוא המזיק את עצמו ומתחייב בנפשו בהביאו עונש על עצמו ע"י חטאו והנותן הוא רק מכשילו משא"כ אם המקבל סובר שמותר אז הנותן היודע שהוא אסור ושיענש עליו וודאי דחשיב מזיקו ופשוט דזה אסור גם לב"נ מתורת דינים וכנ"ל ובאתי רק להעיר

והנה יש להביא ראי' לכאורה דאיסור מסברא לא חשוב איסור תורה והוא מדאמר בברכות (דף ל"ה ע"א) בטעם חיוב ברכת הנהנין ע"ש דאמר אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה עכ"ל הגמ' ואע"ג דברכות הנהנין הם רק דרבנן וא"כ מוכח דאיסור מסברא אינו איסור תורה ואולי הך סברא הוא כו' היינו דסברת חכמת חכמים הקדושה מחייבת כך אבל איננה סברא חיצונית פשוטה ואיסור תורה הוא רק כאשר הסברא היא סברא חיצונית פשוטה של כל אדם

ושוב ראיתי בפנ"י בברכות שם שכ' וז"ל גמ' אלא סברא אסור לו לאדם כו' משמע מל' כל הפוסקים דלפום מסקנא דהכא כל ברכות הנהנין הן מדרבנן לבר מבהמ"ז כו' ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס הא ל"ל קרא סברא הוא כו' מיהו נלענ"ד דאפי' את"ל דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל כו' עכ"ל ז"ל והנה מאי דחדית ז"ל לומר דברכות הנהנין הוו חיוב דאורייתא יש לדון בו הרבה ואכ"מ ועכ"פ דברי הפנ"י ז"ל ברור מללו דחיוב סברא הוי חיוב תורה ואיסור מסברא חשוב איסור תורה ובאתי רק להעיר

שוב הגיע לידי ס' חזקוני עה"ת וראיתי בו בבראשית פרשה ז' פסוק כ"א וז"ל וא"ת איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצוות וי"ל יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו כו' עכ"ל הצריך לענייננו ויתר דבריו שם צ"ע עש"ה ובאתי רק להעיר

כלל קלב) איסור קל. מצינו לפעמים דחמור לאינשי טפי מאיסור חמור. ע' תוס' חולין (דף ק"א ע"ב) ד"ה הזיד דאהא דאמר דיוה"כ שחל בשבת ועשה מלאכה מזיד בשבת ושוגג ביוה"כ לריה"ג פטור ולר"ע חייב ע"ש כתבו וז"ל וא"ת והא לר"ע נמי פטור דהא אינו שב מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמור דבסקילה וי"ל דאפ"ה חמור לי' יוה"כ לפי שהוא יום כפרה ומחילה עכ"ל וע"ע פסחים (דף נ"ג ע"ב) בין שאמרו להדליק (ביוה"כ) בין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו וברש"י להפריש עצמו ממשכבי אשה האומרים להדליק משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר כו' עכ"ל ומוכח דאיסור תשמיש לאור הנר חמור לי' מאיסור יוה"כ ואע"ג דאיסור יוה"כ הוא דאורייתא לדעות הסוברים דה' עינוים דאורייתא ואילו איסור תשמיש לאור הנר הוא רק דרבנן לר' הונא בנדה (דף י"ז ע"א) [ע"ש דאמר א"ר חסדא אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום שנא' ואהבת לרעך כמוך כו' שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו א"ר הונא ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום ומוכח דלר' הונא איסור דרבנן כמו שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור] ואפ"ה חמור לי' איסור אור הנר מיוה"כ ואולם י"ל דגם לר' הונא הוא איסור דאורייתא דרק שמנו של גיד דאמר וישראל קדושים נהגו כו' הוי רק איסור של מנהג משא"כ כאן שלא הזכיר תיבת נהגו רק ישראל קדושים הן ואין משמשין כו' י"ל דהוא עצם עניין קדושה והוא בכלל עשה דקדושים תהיו ועי"ל דעניין הפרישה יותר מפני אור הנר איננו מפאת דהאיסור חמור לאינשי מאיסור יוה"כ רק מפאת שטבע הקדושה של הישראלי מואסת בזה והוא דבר שטבעו אין נותנתו לעשותו וע"כ עדיף מאיסור יוה"כ דאינו טבע רק איסור וע' שבת (דף פ"ו ע"א) ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום ע"ש דקאי אקודם מ"ת ומוכח כנ"ל דד"ז טבע בישראלי לא מפאת איסור דקודם מ"ת הא לא הי' איסור עדיין ועי"ל דכיון דאיסור אור הנר נוהג כל השנה משא"כ איסור יוה"כ הוא רק פעם אחת בשנה ויומא הוא דקגרים לכן יותר יש לחוש שישכח איסור יוה"כ משישכח איסור אור הנר וזה עיקר

וע"ע גיטין (דף נ"ד ע"א) דבאתרי' דר' יהודה חמירא להו שביעית משבת ומבואר ג"כ כנ"ל דפעמים חמור לאינשי איסור קל טפי מאיסור חמור וכהנה עוד בכמה דוכתי וע' שו"ת תרומת הדשן סי' ר"ט וז"ל עוד יש צד להתיר משום דהאיש נשוי הוא כבר ואם הי' מקדש זו שבעל (כלומר אם הי' מתכוון בביאתו לשם קידושין) הי' פוגע בחרם רבינו גרשום ז"ל וכה"ג נוכל לומר דאין לחוש שבעל לשם קידושין כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות כו' ומאן לימא לן דהאי איסורא (דבעילת זנות) חמירא לי' דילמא האי חמירא לי' דהך בעילת זנות נמי לאו איסור חמור הוא ואת"ל דחמור הוא מ"מ אשכחן לפעמים דאיסור קל חמירא לאינשי מאיסור חמור כדאמרי' בפרק הניזקין באתרי' דר' יהודה חמירא להו שביעית טפי משבת כדמוכח התם אע"ג דיש לחלק בהך סברא מ"מ נראה דבסברא כל דהו דחינן להך חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז בנידון דידן כו' עכ"ל ז"ל: