בית האוצר חלק א ר

אזהרת התורה עכ"ז צ"ל דהאיסור שכליי כאיסור תורה חשוב וידיעת האיסור השכליי ה"ל כידיעת האזהרה הכתובה בתורה

וע"ע תוס' סנהדרין (דף ח' ע"ב) דאהא דאמר התם ושאר כל חייבי מיתות ב"ד (מלבד במסות) אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה כתבו ז"ל ד"ה בעדה כו' וז"ל ומסית נמי צריך עדה אלא משום דכתיב והצילו העדה ומסית אין מהפכין בזכותו שאין טוענין למסית כו' ועדים והתראה נמי צריך במסית אלא משום שמכמינין לו עדים (אחורי הגדר) וגם אין מתרין בו בפירוש אלא אומרים לו היאך נניח אבינו שבשמים כו' כדתני' פרק ד' מיתות (דף ס"ז ע"א) כ"ל. ומבואר דהתראת מסית גם כן איננה בהזכרת אזהרת התורה מלעבוד ע"ז רק אומרין לפניו את האיסור השכליי היאך נניח אלקינו שבשמים כו' עש"ה בסנהדרין (דף ס"ז ע"א) במשנה וא"כ תיקשי ג"כ דאיך נהרג בזה דילמא לא ידע את האיסור תורה אשר בדבר וע"כ דלא בעי' כלל ידיעת האיסור תורה ומיחשוב שפיר מזיד מכח ידיעת האיסור השכליי לבד דהא אין חילוק בין מסית לשארי מחויבי מיתת ב"ד רק דבמסית ליכא חיוב הצלה משא"כ בשארי מיתות ב"ד וכתוס' הנ"ל וכמבואר עוד בסוגי' דסנהדרין (דף ל"ו ע"ב) דרק מידי דהצלה אין נוהגין במסית משום דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו משא"כ בעצם החיוב הרי צריך שיהי' מזיד גמור וככל חייבי מיתות ש"ד וע"כ דבידיעת האיסור השכליי לבד חשוב מזיד גמור ומה שמתרין לשאר חייבי מיתות ב"ד ממקרא הכתוב בתורה הוא רק משום חיוב הצלה [ובכתבי אגדה שלנו נתבאר אצלינו ענין הצלה הזאת וארמוז פה בקצרה דלפי שנפש ישראל אצולה משורש התורה לכן בהזכיר לפני' איסור הכתוב בתורה יוכל להיות שיתעורר פנימיות הנפש הטובה באמת ויתחרט ולא יעבור והוא כעין דברי הזוהר עה"כ ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה דהכתוב מתמי' ונפש כי תחטא הרי שמעה קול אלה שמשביעין אותה לפני ירדה לעוה"ז שלא תחטא וזהו ענין ההצלה שיש בהתראה זאת ואכ"מ] משא"כ במסית דליכא חיוב הצלה לכן די בידיעת האיסור השכליי לבד וא"כ מבואר מזה דדבר הבלתי ראוי מסברא ומשכל החצוני חשוב איסור תורה וכנ"ל

ועיין ט"ז יו"ד סי' צ"ט סק"ט שהביא בשם שו"ת מהרי"ק שורש קס"ז דאשה שזינתה ולא ידעה האיסור תורה שיש בדבר אסורה לבעלה ע"ש שכ' טעם לזה משום דכתיב ומעלה בו מעל והרי עכ"פ מעלה ושיקרה בבעלה ע"ש ולפי דרכנו הנ"ל א"צ לזה דבפשיטות חשיבא מזידה ואין יכולה להתנצל ולומר לא ידעתי שהתורה אסרה לאשה לזנות תחת בעלה כיון שדבר זה איסור שכליי וידיעת האיסור השכליי כידיעת האיסור תורה חשוב ואולם לפי המבואר בספרי נשא עה"כ דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וז"ל לפי שהוא אומר כי יקח איש אשה וגו' כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות וגו' לא שמענו אלא בזמן שיש לו עדים והתרו בה שיוצאה ממנו בגט אבל ספק נבעלה כו' לא שמענו ת"ל דבר וגו' ועוד שם עה"כ ואם לא נטמאה האשה וז"ל רשב"י אומר לא תעלה על דעתך שהזכות תולה במים המרים אלא אם לא נטמאה האשה וטהורה היא למה נאמר לפי שהוא אומר ואיש אשר ינאף את אשת רעהו לא שמענו אלא בזמן שיש לה עדים והתרו בה שהיא במיתה יש לה עדים ולא התרו בה פטורה מן המיתה הואיל ופטורה מן המיתה תהיה מותרת לבעלה אמרת ספק נבעלה כו' אסורה ק"ו לשנבעלה וודאי כו' עכ"ל ומבואר דלולי שאסרה תורה גם ספק סוטה אז לא היתה סוטה נאסרת לבעלה כ"א ע"י התראה וא"כ מוכח דהיתה יכולה להתנצל ולומר לא ידעתי שיש איסור בדבר [דהתראה מפאת חיוב הצלה הא לא שייך בענין איסורה לבעלה כיון שאיננו עונש מיתה ולא שייך כאן הצלה דוהצילו העדה וע' לקח טוב כלל ב'] ואולם י"ל דלולי ההתראה היתה יכולה להתנצל ולומר דהיתה שוגגת לגמרי דהיתה סבורה שהיא בעלה וכדומה ואולם מדברי הספרי מוכח דהי' צריך התראה גמורה מן הכתוב שבתורה וגם קבלת התראה כמו למיתה וכדאמר דה"א הואיל ופטורה מן המיתה תהיה מותרת לבעלה וי"ל דהוא מטעם מגו ובאתי רק להעיר

ותלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה הראה לי בס' חמדת שלמה בליקוטי הלכות דשם שכ' אהך דיבמות (דף מ"ז ע"א) מעשה בגר שבא לפני ר' יהודה א"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך וכתבו התוס' דהא דנאמן לפסול א"ע היינו שאסור בישראלית משום דשויא אנפשי' חד"א והקשה הגאון החמדת שלמה ז"ל שם דמאי שויא אנפשי' חד"א שייך הכא הרי לדבריו הוא עכו"ם והרי אין עכו"ם מצווה שלא לבעול ישראלית וכ' ע"ז וז"ל והי' אפשר לומר דשויא אנפשי' חד"א הוא משום דלפי דבריו אינו רשאי להכשיל בת ישראל (דהיא יש עלי' איסור להבעל לעכו"ם) רק לכאורה הא ליתא דלפי דבריו הוא עכו"ם ועכו"ם אינו מוזהר על לפני עור לא תתן מכשול דאינו מז' מצוות כו' רק די"ל דווקא היכא שחבירו יודע שהוא אסור ואפ"ה רוצה לאכלו וע"ז מצווה הישראל שלא ליתן לו וב"נ אינו מצווה אבל היכא שחבירו אינו יודע כלל רק הוא יודע שהוא אסור ונותן לחבירו זה הוא מצד הסברא אסור ואף ב"נ אסור לעשות וי"ל ראי' לזה ממאי דכתיב בפרשת נדרים ואם אחרי שמוע אישה יניא אותה ונשא עוונה וכ' רש"י דהמכשיל את חבירו נענש עליו כאילו עשאה ולכאורה קשה הרי הוא בכלל לפני עור כו' וצ"ל דכיון דהיא סבורה שהפרה שלו מהני ע"כ הוא רק עיקר הגורם ע"כ יש לו נשיאות עון כאילו הי' הוא עושה איסור וחמור מלפני עור דהתם עיקר האיסור עשה אידך כיון שידע שאסור לעשות וזה גלי לן רחמנא במה שכתב ונשא עונה דהסברא כך עכ"ל החמדת שלמה ז"ל הצריך לענייננו

הנה שהיתה גם סברת הגאון הנ"ל ז"ל דשייך איסור מסברא ונחשב איסור גמור לא על צד מדת חסידות או דרך המוסר לבד דלישנא דנאמן אתה לפסול את עצמך משמעותו איסור גמור וכמובן וגם א"ל דהוי איסור דרבנן דמלבד דאין זה סברא כלל דמאי שייטי' דאיסור דרבנן הכא הלא איסור דרבנן הוא רק מה שגזרו ואסרו חכמים ודבר זה הרי לא אסרו חכמים רק שהסברא מחייבת שאין לעשותו וא"כ ממ"נ או שנחשב איסור גמור מדין התורה ולב"נ מדין תורת הב"נ שלו או שגם לאיסור דרבנן אין נחשב וכמובן אלא דגם זולת זה נראה דלא שייך איסור דרבנן בב"נ דאין החכמים אומרים דבריהם לבני נח רק לישראל [ואולם בזה יש מקום עיון וע' ש"ך יו"ד סי' נ"ה ס"ק י"א עש"ה ואכ"מ]

ואולם מה שהוסיף החמדת שלמה ז"ל לומר דזה כוונת הכתוב ונשא עונה לאשמעי' דהסברא כך במחכ"ת אין נוח לי דהא בכתובות (דף כ"ב ע"א) פריך ל"ל קרא סברא הוא כו' וכ"ה בכמה דוכתי ונהי דבדוכתי אחריני מצינו איבע"א קרא ואיבע"א סברא כבר כתבו. התוס' בשבועות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה איבעית דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא עכ"ל וזה לא שייך כאן דאם אין הסברא פשוטה עד שנצרך הכתוב להשמיענו אותה א"כ שוב לא שייך לומר דהב"נ מוזהר ע"ז שהרי אפשר שאין סברתו מחייבתו את האיסור כיון שאין הסברא פשוטה וקרא דונשא עונה אין לו לידע ואפי' יודעו נמי אין נאסר מחמתו כלום דכה"ת לישראל ניתנה ולא לעכו"ם [ואולם גוף פירושו ז"ל בקרא דונשא עונה שפיר ניתן להאמר דהכתוב משמיענו דאין זה כשאר מכשיל דעצם החטא מתייחס אל העושה ואילו אל הנותן מתייחס רק ההכשלה בחטא דכאן אינו כן רק דמתייחס אליו עצם החטא כאילו הוא עשה את החטא והוא נושא עונה העצמיי לא הכשלת העון לבד והנפקותא שבהיותו נושא עצם העון מובן מאיליו שעונשו ביד"ש גדול יותר מאילו הי' עליו רק עונש הכשלת העון וכמובן]

ודע דעפ"י הדברים האלה יש לספק במ"ש הר"ן פרק בן סורר והובא בהגהות הש"ע יו"ד סי' קנ"ז סעי' א' דלאו דלפני עור לא הוי אביזריהו דעכו"ם וכדומה במכשיל לעבוד עכו"ם דהכשלה דבר בפני עצמו הוא והוא לאו כולל