בית האוצר חלק א קצט

כלל קל) איסור וטומאה. בהיותם בדבר אחד (כגון נבילה דאסורה ומטמאה וכן מת דאסור בהנאה ומטמא) אם הם תלוים זה בזה ובסור האחד יסור גם הב'. ע' מה שדנתי בזה בלקח טוב כלל ג' ונתעוררתי עוד דא"א שיהי' האיסור תלוי בטומאה בנבילה ומת וכדומה כיון דגם ח"ש אסור מה"ת ואילו טומאה איננו בח"ש כלל וכלל וא"כ מבואר דאין האיסור תלוי בטומאה [ויש לדחות דגם פחות מכזית נהי דאינו מטמא עכ"ז עצם החפץ הוא חפץ של טומאה כיון דכזית ממנו מטמא וחזי לאצטרופי] ולפי"ז יש סברא לומר דהטומאה תלוי' בהאיסור כיון דהאיסור נוהג גם בפחות מכזית ואילו הטומאה אינה רק בכזית וא"כ הרי האיסור כולל יותר מן הטומאה וע"כ האיסור הוא העיקר בדבר והטומאה טפילה ובסור האיסור העקריי תוסר גם הטומאה הטפילה

וראי' לזה ממשנה כלים פי"ט מ"ט תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס וטמא מת (דיכול להשתמש בה אף כשיושבין עלי' והרי היא כלי תשמיש וגם ראוי' למושב ולכן מטמאה טמא מת וגם מדרס כו') נפחתה מלמטן (לא חזיא תו לתשמיש אבל ראוי' לישיבה עדיין) ר"מ מטמא וחכמים מטהרין מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה וכ"ה שם דין כזה במשנה י' ובפרק כ' מ"א ומבואר שם מ"י בפיה"מ להרמב"ם וז"ל וכאשר בטל העיקר ואמרנו שהוא לא יטמא במת כי לא נשאר כלי הנה לא יטמא ג"כ במדרס וזה הולך על השורש אשר יתבאר בששי מנדה והוא כל המטמא מדרס מטמא טמא מת ויש שמטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס הנה כבר התבאר שטומאת מת עיקר עכ"ל ומבואר דטומאת מת נחשבת עיקר וטומאת מדרס טפילה מפאת היות טומאת מת כוללת יותר דכל המטמאה מדרס מטמא טמא מת ויש שמטמא טמא מת ואין מטמא מדרס ולכן בביטול טומאת מת העיקרית בטלה מדרס הטפילה. [ואולם בשאר מפרשים שם כתבו טעם אחר דכיון דהכלי נעשה עיקרו לתשמיש לכן נחשב התשמיש עיקר והישיבה טפילה עש"ה ונזכרתי דפי' זה מוכרח לכאורה ממשנה כלים פכ"ב מ"ז כסא שנטלו שנים מחפויו זה בצד זה ר"ע מטמא וחכמים מטהרין א"ר יהודה אף כסא של כלה שנטלו חפויו ונשתיירו בו בית קבלה טהור מפני שבטל העיקר ובטלה הטפלה עכ"ל המשנה הרי דשם איירי להיפוך בכלי שנתבטלה ישיבתו ולא נתבטל קיבולו ואמרי' להיפוך דכיון דבטלה טומאת מדרס בטלה נמי טומאת מת והטעם לפי ששם איירי בכסא דעיקר עשייתו לישיבה ולכן וישיבה עיקר והקבלה טפילה וכמבואר במפרשים שם וכן בפיה"מ להרמב"ם עצמו כ' שם כן וז"ל ידוע שהכסא אמנם נעשה לישב עליו והוא העיקר כו' וכאשר בטל ממנו זה הענין כו' הנה כבר בטל ממנו עיקר הדבר אשר נעשה בעבורו והוא המושב ואיך ישאר בו דין המתחדש בו והיותו כלי קיבול ואין הלכה כר"ע והלכה כר' יהודה לפי שהכל הולך על השרשים אשר קדמו לחכמים בפרק י"ט עכ"ל וצע"ק שבפרק י"ט כ' הוא עצמו ז"ל טעם אחר דטומאת מת עיקר מפאת שכוללת יותר דכל המטמא מדרס כו' וכנ"ל ואכ"מ לדבר בזה ועכ"פ כסברת הפיה"מ בפי"ט הנ"ל שפיר ניתן להאמר גם לענין נידון דידן דכיון דהאיסור כולל יותר דכולל גם פחות מכזית לכן האיסור עיקר והטומאה טפילה וראוי שתתלה הטומאה בהאיסור וכנ"ל] ובאתי רק להעיר

כלל קלא) איסור. אי מצינו איסור מפאת סברא שהסברא נותנת שאין לעשות כן ויוחשב זה איסור תורה. ע' פסחים (דף ע"ה ע"ב) ההוא ל"ל קרא למעוטי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני ממ"ה הקב"ה עאכ"ו כו' ומוכח דשייך איסור מסברא ונחשב כמו איסור תורה וע' רש"י עה"ת ויקרא ו' פסוק ד' ופשט את בגדיו דכ' אין זו חובה אלא דרך ארץ שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו וברמב"ן וז"ל לא ידעתי מנין אמר הרב שאינו חובה כו' וברא"ם תי' וז"ל ושמא הרב ימאן זה שהוא סובר שאין שום מצוה לחובה כשיהי' על צד הכבוד בלבד בדרך מוסר העבד לרבו עכ"ל וצע"ק מהך דפסחים דפריך ל"ל קרא למעוטי השתא לפני מלך בו"ד אין עושין כן כו' ומוכח דגם מפאם זה הי' איסור של חובה מדאמר דלא בעי קרא ואולם לאו כל ענייני כבוד דמיין להדדי ובאתי רק להעיר וע"ע כהך דפסחים ביומא (דף מ"ז ע"א) ושבת (דף ע"ד ע"ב) ומנחות (דף ס"ב ע"א) וע"ש ביומא דגם שם מוכח דנחשב איסור תורה] וע"ע נזיר (דף ס"ב ע"א) ת"ר וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו' בשלמים הכתוב מדבר שנאמר ושחטו פתח אהל מועד (היינו שיגלח על השלמים דכתי' בהו פתח אהל מועד ותלינהו קרא בפתח אהל מועד דאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים) או אינו אלא פתח אהל מועד ממש אמרת אם כן דרך בזיון הוא וברש"י זהו דרך בזיון ואי אתה רשאי עכ"ל ומוכח ג"כ כנ"ל דשייך איסור תורה מסברא וע"ש (ע"ב) תוד"ה ר' יאשי' עש"ה

ועיין ספרא שמיני פרשה א' ברייתא ד' נאמר כאן בבואכם ונאמר להלן בבואם מה להלן עשה את היציאה כביאה כו' ובפי' הראב"ד וז"ל ונ"ל דעל ההוא דכתי' בפרשת בגדי כהונה גדולה בסדר ואתה תצוה קאי דכתי' ועשה להם מכנסי בד וכתי' והי' על אהרן ועל בניו בבואם אל אוהל מועד וגו' ובגדי כהונה וודאי דאפי' ביציאה צריכין להיות עליו דלאו אורח ארעא שיפשיט אותם עם יציאתו בעזרה וישאר ערום עכ"ל וע' יבמות (דף ס"ג ע"ב) ותוס' ב"מ (דף ל' ע"ב) ד"ה אלא ומבואר דקרי הספרא מפאת האיסור מסברא דעשה הכתוב את היציאה כביאה דהא אקרא קאי וגמר לדין זה בג"ש אשתויי יין וע"ע סיפרי פ' ראה עה"כ ולא תעשון כן לד' אלקיכ"ם ר' גמליאל אומר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם ח"ו אלא שלא תעשו כמעשיהם (של עכו"ם) ויגרמו עונותיכם ומעשיכם הרעים למקדש אבותינו שיחרב עכ"ל וי"ל ג"כ כוונת וכי תעלה על דעתך כו' היינו דא"צ קרא כיון דהוא איסור מסברא

ואולם שם י"ל עוד דאין הכוונה דהאיסור מסברא כאיסור תורה רק הכוונה דל"ל קרא הא בלא"ה לא יארע שיעשה חלילה אחד מישראל כן וכן נראה יותר כוונת הספרי דאם הכוונה דא"צ האיסור תורה כיון דיש בלא"ה איסור מסברא אכתי הא אצטריך קרא למלקות דאאיסור מסברא וודאי ליכא מלקות משא"כ אלאו דלא תעשון איכא מלקות כמבואר במכות (דף כ"ב ע"א) ובאתי רק להעיר

וע"ע מכות (דף ט' ע"ב) במשנה ר' יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד (כמותרה עלי' דוודאי לדעת הרגו) וק' דנהי דהשנאה הוכחה דוודאי הרגו בדעת מפאת שנאתו עכ"ז מניין לנו שידע האיסור תורה שיש בדבר דילמא הי' נעלם ממנו איסור רציחה הכתוב בתורה וע"כ דלא בעי' שידע האיסור תורה כלל כיון דרציחה הוא איסור שכליי ואיסור השכליי הרי ידוע לו שאין ראוי להרוג אדם וע"כ האיסור השכליי כאיסור תורה חשוב ודי בידיעת האיסור השכליי [ודוחק לומר דנהרג מפאת דמחזקינן לאינשי בגמירי דברי תורה ואמרי' דמסתמא ידע מאיסור רציחה הכתוב בתורה] וע"ש בגמ' דפריך והא לא אתרו בו ומשני מתני' ר' יוסי בר' יהודה היא דתני' ר' יוסי בר' יהודה אומר חבר א"צ התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וק' דמה זה ענין לחבר הא חבר חשוב מזיד שפיר כיון דחבר הוא וידע האיסור תורה שיש בדבר משא"כ שונא דנהרג אעפ"י שאינו חבר רק ע"ה מדלא הזכיר שונא חבר רק שונא סתם וכמובן וא"כ איך נהרג וחשוב מזיד מסתמא דילמא לא ידע שאיסור רציחה כתוב בתורה וע"כ דרק לגבי איסורים שמעיים שאינם מחויבים מן הסברא החיצונה הוא דבעי' שידע את האיסור תורה דאל"כ הא הוי שוגג גמור ובכי האי הוא דבעי' חבר שיודע דיני התורה וידע וודאי מן האיסור תורה משא"כ באיסורים שכליים כרציחה וכדומה א"צ שידע את האיסור תורה דבלא"ה חשוב מזיד כיון שאיסור שכליי הוא ואין יכול להתנצל ולומר לא ידעתי שאסור להרוג אדם כיון שאיסור שכליי הוא והרי ידע מן האיסור השכליי וחשוב שפיר מזיד מפאת ידיעת האיסור השכליי לבד ואע"ג דקיי"ל דאין עונשין אא"כ מזהירין וא"כ הרי א"א שיתחייב עונש תוריי כ"א בידעו