בית האוצר חלק א קצה

דגם דשיל"מ יש לו להבטל באיסור דרבנן כיון דמה שעתיד להיות לדבר מתירין אין מעלה ואין מוריד באיסור דרבנן לומר שגורם השתוות איכות החפצים כיון דבלא"ה איכות החפצים שוה כיון דהאיסור רק איסור גברא וכנ"ל וע"כ אשמעי' רש"י ז"ל דטעמא דדשיל"מ מפאת דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול המתן עד לאחר זמן דלא תצטרך לביטול דמפאת זה שפיר הא דיש לו מתירין יש לו לגרום חומר המנע הביטול גם באיסור דרבנן כיון דגם בדרבנן הרי יתחדש דבר זה דיהי' לו מתירין בעתיד בלי ביטול מה שאין בו עכשיו שהוא צריך לבוא לביטול כן י"ל כוונת המריק"ש ז"ל. [ויומתק עפי"ז הבנת דברי ר' אשי בביצה (דף ד' ע"א) שם ר' אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול ה"ל דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל והלשון קצת מקושי הבנה ע"ש במפרשים ולהנ"ל ניחא דה"ק דבשלמא אם הי' טעמא דדשיל"מ דלא בטל מטעם הר"ן הנ"ל היינו מפאת השתוות החפצים אזי הא לא שייך טעם זה לענין ספק להחמיר גם בספיקו וכמובן משא"כ השתא דחזינן דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל א"כ הטעם על כרחך מפאת עד שתאכלנו ע"י ביטול תאכלנו שלא ע"י ביטול דטעם הר"ן הא לא שייך בדרבנן וכנ"ל וא"כ טעמא דעד שתאכלנו הא שייך נמי בספק לומר דעד שתאכלנו בספק איסור אכול אותו בוודאי היתר ולכן שפיר גם ס' יו"ט ס' חול אסור מפאת דשיל"מ ודו"ק] ואם כנים הדברים הנה נחית המהריק"ש ז"ל ג"כ לסברא דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא המה ולא איסורי חפצא ובאתי רק להעיר

כלל קכג) איסורים דרבנן. אם המה איסורי חפצא או איסורי גברא יש להסתפק לפי צד הסברא דאיסורים דרבנן רק א"ג המה אי אמרי' כן גם באיסור דאורייתא שנתערב ובטל מה"ת ורק מדרבנן לא בטל אי הוא ג"כ רק א"ג כשאר דרבנן א"ד כיון דהאיסור תורה הוא איסור חפצא והחכמים גוזרים שהאיסור תורה עדיין לא נתבטל א"כ אכתי האיסור חפצא דאורייתא במקומו עומד מדרבנן ודו"ק וע' זבחים (דף פ"ח ע"א) דמדומע לא חשיב ממשקה ישראל ומיפסיל למנחות ע"ש והתם הרי בטל מה"ת ומדרבנן הוא דבעי' אחד ומאה וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי וא"כ ע"כ דכל כה"ג עדיין האיסור חפצא במקומו עומד דהא לענין פסול ממשקה ישראל בעי' איסור חפצא וכמבואר בפסחים (דף מ"ח ע"א) ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' ע"ש ושוב ראיתי שהדבר מוכרע ממקומו שהרי בבכורות (דף מ"ז ע"א) איתא דבהשקה לחבירו יי"נ ע"י תערובות צריך להחזיר הדמים ע"ש ואע"ג דבשאר איסורים דרבנן כתבו האחרונים דא"צ להחזיר הדמים מפאת דרק א"ג המה ולא שייך נפשו קצה באכילת איסור וכנודע וא"כ ע"כ דאיסור תורה שלא נתבטל מדרבנן אכתי איסור חפצא הוא גם מדרבנן וז"פ [וע' תוס' בכורות (דף ל"ז ע"א) שם ד"ה ויי"נ כי יש לדון שם בדבריהם בזה עש"ה ותבין]

כלל קכד) איסורים דרבנן אם המה א"ח או א"ג. יש לעיין לפי צד הסברא דאיסורים דרבנן רק א"ג המה אי אמרי' כן גם בטומאה דרבנן דאם נאמר גם בטומאה כן א"כ לא משכחת מציאות טומאה מדרבנן כלל דגם בטומאת הגוף נמי הרי הגוף הוא החפץ ודו"ק ולא יהי' ענין טומאה דרבנן איפוא רק איסור לבד דחכמים אומרים שהוא אסור בכל הדברים שהטמא דאורייתא אסור בהם אבל מציאות טומאה דרבנן לא יהי' כלל וזה לא מיסתבר וע' פסחים (דף ט"ו ע"ב) א"ר אסי א"ר יוחנן מחלוקת (דמתני' שם (דף י"ד ע"א) אי מותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בפסח) בשש אבל בשבע (דאסור מה"ת) דברי הכל שורפין כו' קסבר ר"י מתני' באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דרבנן (ר' חנינא סגן הכהנים דמשנה שם איירי בהיתר שריפת בשר שנטמא בוה"ט דרבנן עם בשר שנטמא באה"ט דאורייתא ומיניה הוא דיליף ר"מ במשנה שם דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה בשש אע"ג דהטהורה אכתי רק מדרבנן הוא דאסורה כי היכי דשרפי' בשר טמא דרבנן עם טמא דאורייתא) ומאי מדבריהם מדברי ר' חנינא סגן הכהנים כו' אי הכי אמאי אינה היא המדה (ר' יוסי דאמר לר"מ במשנה שם אינה היא המדה דלא דמי לדר' חנינא סגה"כ אמאי) מדה ומדה היא כו' וברש"י מדה ומדה היא דהא בשש איכא איסורא דרבנן על הטהורה כי התם דאיכא טומאה דרבנן והא ר' יוסי לא שני לי' בין שם טומאה לשם איסור דהא אמרת דמודה ר' יוסי בז' הואיל ואיכא איסור דאורייתא ואע"פ דליכא עלה שם טומאה אלמא לא שני לי' וכיון דלא שני לי' שפיר יליף ר"מ מדר"ח דאמר דמטמינן טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא ה"נ מטמינן איסור דרבנן בטמא טומאה דאורייתא עכ"ל

ומוכח לכאורה דאין חילוק בזה בדרבנן בין איסור לטומאה דאם לא כן מאי קושיא דילמא הא דלא שני לי' לר' יוסי היינו רק באיסור דאורייתא דהוא איסור חפצא והחפץ גופי' מקולקל ודמי שפיר לטמא משא"כ באיסור וטומאה דרבנן שפיר שני לי' דרק טמא מדרבנן דיש מציאות טומאה על החפץ וכבר החפץ מקולקל מדרבנן מיהת הוא דשרינן לטמותו בטומאה דאורייתא משא"כ באיסור דרבנן דהוא רק א"ג ובחפץ אין כאן קלקול כלל שפיר אסור לטמותו ולחדש קלקול בחפץ וע"כ דאין חילוק בזה בין טומאה לאיסור ואי איסורים דרבנן רק א"ג המה ה"ה לטומאות דרבנן ושפיר פריך ודו"ק ודע דמלבד זה יש לדון הרבה בגוף הספק אי איסורים דרבנן א"ח המה או א"ג וכן במחלוקת הריטב"א והראשונים ז"ל אי איסורים דאורייתא א"ח המה או א"ג מכולה סוגיא דר"ח סגה"כ שם עש"ה ותבין ובאתי להעיר רק עיני המעיין

כלל קכה) איסורים זמניים אם המה א"ח או א"ג. כבר דברתי בזה באתוון דאורייתא כלל י' והנה מצינו בכמה דוכתי חילוקים בין איסורים עצמיים לאיסורים זמניים ע' תוס' גיטין (דף ז' ע"א) ד"ה השתא דבאיסור זמניי לא שייך השתא בהמתן כו' וכ"כ התוס' עוד בכמה דוכתי וע' רא"ש סוף תענית דט"ב שחל במוצ"ש לא חשיב אין ראוי להבדלה כי היכי דנימא דהואיל ואידחי כו' כיון דגופו מיחייב וראוי והזמן הוא שגורם כו' עש"ה וע' ט"ז חו"מ סי' ר"ח דבשוחט בשבת לא שייך כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ הואיל והיום הוא שגורם האיסור ע"ש וע' ט"ז או"ח סי' (ל"ב סקי"ח) בשם הב"ח דס"ת הראוי לתקן בגרירה ואך ארי' דאיסור שבת רביע עלי' מלתקן מיקרי ראוי לבילה כו' וכשר לקרות בו הואיל ואין העיכוב מכח איסור עצמיי ע"ש [וצע"ק מרשב"ם ב"ב (דף קנ"ו ע"ב) על המשנה רא"א בשבת דבריו (דברי שכ"מ) קיימין מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול ר' יהושע אומר בשבת אמרו ק"ו בחול וברשב"ם בשבת אמרו שדבריו קיימין אע"ג דליכא למימר מיגו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קני וק"ו בחול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו עכ"ל ומוכח דשבת לא מיקרי ראוי אע"ג דרק יומא הוא דקגרים]

וע"ע תוס' חגיגה (דף ב' ע"א) ד"ה איזהו דמה, שאינו יכול להקריב בראשון מפאת איסור שבת ויו"ט לא דמי לחיגר בראשון ונתפשט בשני דאין מקריב עוד למ"ד תשלומין דראשון כיון דהאיסור מחמת יום הוא דהוי וחשיב שפיר חזי בראשון ע"ש וי"ל דטעם כל הנ"ל מפאת היות איסור זמניי רק א"ג ואין העשי' והחפץ אסורים בעצמיות ולכן לא שייך בי' השתא בהמתן כו' כיון שאין בא איסור עצמיי למעיים וכן חשוב משום זה העשי' גופה עשי' ראוי' וכל כיוצא בזה ובאתי רק להעיר

וע"ע פסחים (דף מ"ח ע"א) דמוכיח הש"ס דמוקצה לאו דאורייתא מהא דתני' ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה הטבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם