בית האוצר חלק א קצד

הקודש לא בעי' שינה לעכב שכל שצוה הקב"ה להביא דבר פלוני והביא דבר אחר פשיטא דלא עשה כלל אף שלא שינה לעכב וע"כ כיון שהצריכה תורה לכתחלה בילה במנחה א"כ הרי זה עכ"פ מורה דאיירי קרא במנחה כזאת שיכולה להבלל וע"כ אם מביא מנחה ס"א עשרון בכלי אחד שאין יכולים להבלל א"כ ה"ז כמביא חפץ אחר שלא דברה ממנו התורה ולענין מהות ועצם החפץ הרי לא בעי' שינה לעכב כן הוא כוונת הרשב"ם אשר ראיתי לבאר דבריו פה אגב אורחין

וא"כ לענין נידון דידן נמי לפי דברי הרא"ש הנ"ל דיש חילוק בין קודם מירוח דתבואה לקודם גלגול דעיסה דקודם גלגול לאו שמה עיסה ולחם כלל וא"כ הרי אינו כלל אותו החפץ שדיברה בו תורה בענין הפרשת חלה ולכן שפיר לא בעי' בי' שינה לעכב ושפיר גם בדיעבד אין הפרשתו מועלת משא"כ קודם מירוח בתבואה דמיקרי ג"כ תבואה אלא דחסר מעשה המירוח ע"כ שפיר אינו מעכב וכמובן ודו"ק

ע"ע חולין (דף ז' ע"א) דר' פנחס בן יאיר איקלע לההוא אושפיזא רמו לי' שערא לחמרי' לא אכל כו' אמר להו דילמא לא מעשרן עשרינהו ואכל כו' מי מיחייבא והתנן הלוקח לזרע ולבהמה כו' פטור מן הדמאי הא איתמר עלה א"ר יוחנן לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה אבל לקמן מתחלה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשר כו' ומוכח לכאורה מזה דגם איסור דרבנן הוא א"ח דהא דמאי רק איסור דרבנן הוא ואי איתא דהוא רק א"ג א"כ כיון שלא גזרו חכמים על הבהמה א"כ הא אין כאן איסור וחטא כלל ומדוע היתה חמורו של רפב"י נמנעת וע"כ דגם באיסור דרבנן יש איסור ותיעוב בעצם החפץ ולא רצה גם החמור להתעב בתיעוב החפץ כיון שהי' בו דעת ומעלה ודו"ק [ואולם הך דחולין הא איירי בטבל דנראה דאין איסורו מפאת תיעוב רק מפאת קדושה דהוא קדוש מפאת עירוב תרומה שבו וע' ירושלמי מע"ש פ"ה מ"ח הובא בר"ש שם דטבל קרוי קודש וכבר הארכתי בזה בלקח טוב ובאתוון דאורייתא ואולם גם בקדושה בעצם החפץ שפיר יתכן לומר דכיון דהי' בחמור דעת ומעלה לכן לא רצתה לחלל קדושת החפץ וז"פ] וא"ל דבאמת גם איסור דרבנן הוא רק א"ג אלא דמה שלא נאמרו המצוות וגזירות חכמים אל הבהמה היא מפאת היותה בלתי בעלת דעת ומעלה ולאו בר קבולי מצותא היא וע"כ זה החמור אשר הי' בו דעת ומעלה ע"כ נהג עצמו כאילו הי' ישראל ונאמרו לו המצות וגזירות חכמים דז"א דא"כ מאי פריך ומי מיחייבא כו' הא גם בלוקח לבהמה מותרת רק ההאכלה לבהמה משא"כ האדם הרי אסור לאכול וא"כ כיון שזה החמור נהג עצמו כאדם ונמנע ממה שהאדם נמנע א"כ הא שפיר לא אכל וע"כ דלא הי' ענין החמור שנהג עצמו כאדם רק שהי' בו דעת וענין מעלה וע"כ דבר שיש בו איסור ותיעוב בעצמותו נמנע מלאכלו למען לא יקבל תיעוב ממנו וע"כ כיון דעל האכלה לבהמה לא גזרו א"כ הרי אין כאן איסור בחפץ לגבי אכילת בהמה דאילו הי' איסור בחפץ לגבי דבר זה הי' ראוי שיאסרו חכמים לאדם את ההאכלה לבהמה וע"כ דלגבי אכילת בהמה אין כאן איסור בחפץ וע"כ שפיר גם החמור הי' לו להמנע ודו"ק

וביותר דיוק לפמ"ש למעלה דאיסור הטבל מפאת חילול הקדושה שבו א"כ כיון דלא אסרו ההאכלה לבהמה בלוקח לבהמה ע"כ דאכילת הבהמה אינה מחללת קדושת הטבל בכה"ג וא"כ גם החמור לא הי' לו להמנע כיון שאין מחלל קדושת הטבל וכל עיקר מניעתו הרי אינו מפאת שנהג עצמו כאדם רק מפאת שהי' בו דעת ומעלה ולא רצה גם הוא לחלל קדושת החפץ וע"כ שפיר משני דבלקחן מתחלה לאדם גם ההאכלה לבהמה אסורה וע"כ דאז גם ע"י אכילת הבהמה מתחללת קדושת הטבל כיון דהחילול הוא טעם כל איסורי טבל וע"כ שפיר נמנע גם החמור לחלל הקדושה ודו"ק היטב מאוד וא"כ עכ"פ מתבאר מזה דגם מילי דרבנן להם מבוא בעצמיות החפצים כיון דגם טבל דרבנן יש קדושה בעצם הטבל וכנ"ל

ואולם י"ל דשאני הך דדמאי דהאיסור דרבנן הוא מחשש איסור תורה שמא לא עישר הע"ה וע"כ שפיר ה"ל א"ח ולא דמי לשאר איסורים דרבנן ונהי דאיסור דאורייתא בלא"ה ליכא בכאן אפי' אם הי' החמור יודע שלא נתעשר הדמאי דכיון דלא הי' ידוע לבני אדם ורוב ע"ה מעשרין הן לכן הרוב עושה היתיר גמור וכמו שדנתי בזה באתוון דאורייתא כלל (ו') והוא מוכרח גם מכאן מדפריך ומי מיחייבא כו' ומאי קושי' דילמא ידע החמור שלא נתעשר באמת וא"כ ה"ל וודאי לגבי' לא דמאי וטבל וודאי הא גם בלקחו לבהמה אסור וע"כ דכיון דלא הי' ידוע לבני אדם ע"כ הך דרוב ע"ה מעשרין עושה היתיר גמור אפי' אם האמת שלא נתעשר [וא"ל דמה בכך דרוב ע"ה כו' הא הרוב מהני רק למי שמסופק משא"כ מי שיודע שלא עישרו הע"ה הא ה"ל טבל גמור לגבי' וא"כ אכתי גם החמור הא י"ל שפיר שידע וכנ"ל דז"א דענין רוב ע"ה מעשרין דמתיר בעצם נלמד מאחרי רבים וכמבואר ברש"י חולין (ד' י"ב) דגם רובא דל"ק נלמד מאחרי רבים וגו' ורוב דסנהדרין הרי דנין עליו וע"כ מהני הרוב רק למי שמסופק ודן על הרוב משא"כ מי שאינו מסופק ואינו דן בו כלל שפיר אסור וכ"ז שייך באדם שענין הדין מסור אליו משא"כ בבע"ח אפי' יש בו מעלה עכ"ז כיון שענין הדין בדבר מסור רק לאדם ע"כ כיון שהבני אדם אינם יודעין אם מעישר ודנין עפ"י הרוב להתיר שוב ה"ל היתיר גמור ואין ידיעת הבע"ח מועלת לאסור לגבי' ודו"ק היטב] עכ"ז כיון שהחכמים אסרו דמאי א"כ אם לא נתעשר באמת נשאר האיסור דאורייתא מדרבנן עכ"פ וה"ל הדרבנן כענין הדאורייתא דהוא א"ח ולא דמי לשאר איסורים דרבנן וה"ז דומה למה שיתבאר בכלל הבא אי"ה דאיסור תורה הבטל מה"ת וחכמים אומרים שאינו מתבטל אזי נשאר הא"ח מדרבנן דגם כאן נמי היתר הדאורייתא אף אם באמת לא נתעשר מפאת דרוב ע"ה מעשרין ה"ל כענין ביטול ברוב דנהפך איסור להיות היתר וכמובן וע"כ כיון דמדרבנן עכ"פ אסור וחכמים חשים למיעוט ואומרים שאין הרוב מועיל להתיר א"כ אם האמת שלא נתעשר שפיר ה"ל א"ח מדרבנן וע"כ שפיר נמנע החמור וכמובן

עי"ל דמה שהי' החמור נמנע מלאכול הוא מפאת שלא רצה שיבוא מכשול על ידו לאדם דכיון דאסור לאדם להאכיל לבהמה א"כ אם הי' החמור אוכל הרי הי' בא על ידו מכשול עבירה לאדם ובזה יובן בפשיטות טפי קושית הגמ' ומי מיחייבא כו' דכיון דבלוקח לבהמה מותר להאכיל א"כ הא אין כאן תקלה לאדם והכי דייק נמי לישנא דמה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם דנלמד בחולין שם מהאי מעשה דחמורו דרפב"י כיון דהיתה נמנעת רק כדי שלא תבוא תקלה לאדם על ידה ודו"ק ושוב ראיתי שגם המהרש"א כ' כן ונהניתי שכיוונתי לדעתו הגדולה ז"ל אולם גם לפי"ז עכ"פ הרווחנו ללמוד מכאן דגם שוגג באיסור. דרבנן חשוב עבירה וצריך כפרה דהאחרונים ז"ל דנו בזה לומר דאי נימא דאיסורים דרבנן רק א"ג המה אזי שוגג לא חשיב איסור כלל וע' בזה בארוכה באתוון דאורייתא כלל (י') ולהנ"ל מדהי' נחשב תקלה מה שהיו מאכילין דמאי לבהמה בשוגג א"כ הא מוכח דגם שוגג בדרבנן חשוב תקלה ועבירה ובאתי רק להעיר

והנה ראיתי עוד להביא פה מה שראיתי בס' תולדות יעקב למהריק"ש ז"ל למס' ביצה (דף ג' ע"ב) וז"ל ועוד נוכל לומר שהרגיש רש"י ז"ל באומרו הוי דשיל"מ כו' דלא אמרי' דשיל"מ אלא בדבר האסור מעיקרא בעצמו ועתיד להתחדש בו ההיתר דהכי משמע דמעיקרא אסור והיינו במידי דאסור מדאורייתא אבל דבר האסור מדרבנן מותר הוא בעיקרו ואיך נאמר בו שיש לו מתירין מחדש לכן אמר רש"י ז"ל שהכוונה שאחר יו"ט יאכלנו בהיתר גמור ובערך זה מיקרי דשיל"מ דמשמע שלא הי' כן מקודם עכ"ל ז"ל ונראה פירוש לפירושו דנחית ז"ל לסברת הר"ן דטעמא דדשיל"מ מפאת השתוות המיעוט אל הרוב בהיותו עתיד להיות היתר כמו הרוב וה"ל מב"מ ולא בטל וע"כ אמר דזה שייך רק בדאורייתא דהוא איסור חפצא וגוף החפץ אסור משא"כ איסור דרבנן בלא"ה החפץ היתר גמור כמו הרוב והאיסור רק איסור גברא [וזהו שכ' אבל דבר האסור מדרבנן מותר הוא בעיקרו] וא"כ בלא"ה החפצים שוים הם בעצמותם ואם כן ממה נפשך או דיש לנו לומר דשום איסור דרבנן לא יובטל מפאת שיווי איכות החפצים או