בית האוצר חלק א קצג

ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות כיון דאמר רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוי זביני' זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני כו' והלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל ולכאורה לשונו קצת אין מדוקדק במ"ש ומסתמא אין מירה דרבנן גדולה משבועתו דהל"ל בפשיטות דיש ק"ו מאיסור דרבנן לאיסור תורה וכמובן וי"ל דנחית ז"ל לסברא דשבועה קילא משאר איסורי תורה מפאת היותה רק איסור גברא ואין העשי' בעצמותה אסורה וע"כ אין אל האיסור למנוע חלות המעשה אלא דס"ל ז"ל דגם איסורים דרבנן רק א"ג המה והמעשה בעצמותה מותרת ואל האדם הוא שאומרים החכמים שלא יעשה כך וכך וע"כ שוב שפיר יש ק"ו מדרבנן לשבועה אע"ג דשבועה רק א"ג כיון דגם דרבנן רק א"ג הוא והוא רק אמירת החכמים אל האדם ולא עשו את העשי' בעצמותה איסור וע"כ שוב שפיר לא תהא אמירה דרבנן האומרים לו שלא למכור גדולה משבועתו האוסרתו מה"ת למכור ודו"ק

ואולם י"ל עוד כוונת ההגהות מרדכי באופן אחר יותר מרווח וזה דהא יש סברא דאין לשבועה למנוע חלות המכירה מפאת דהוא רק איסור הבדוי מלב וכמ"ש תוס' תמורה (דף ו' ע"א) ד"ה והשתא ע"ש ועפי"ז כוונת ההגהות מרדכי עפ"י ש"ס נדרים (דף י"ח ע"ב) ע"ש דמוקים למתני' דספק נזירות להקל כר' אליעזר ופריך שם מהא דתני בסיפא דמתני' ספק בכורות אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה כו' המע"ה ותני עלה ואסורים בגיזה ועבודה ומשני מאי קמדמית קדושה הבאה מאילי' לקדושה הבאה בידי אדם ופריך תו מהא דתני' ספק משקין ליטמא טמא כו' דברי ר"מ וכן הי' ר' אליעזר אומר כדבריו כו' והתני' ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר (מה"ת) ובר"ן וז"ל וכ"ת א"כ אפי' אי לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר"א נמי הא קשיא דר"א אדר"א כו' י"ל דהכי פריך בשלמא אי הך דס' נזירות להקל לא מיתוקמא כר"א לא קשיא דאיכא למימר דר"א מחמיר בספק אפי' מדרבנן אבל כיון דאמרת דס' נזירות להקל ר"א הוא נהי דהוי קדושה הבאה בידי אדם היכא עדיפא טומאה דרבנן אעפ"י שהיא באה מאילי' מנזירות דאורייתא אעפ"י שהוא בידי אדם עכ"ל וכזה ממש הוא ג"כ כוונת ההגהות מרדכי דנהי דשבועה קילא מפאת דהוא איסור הבדוי מלב ובא בידי אדם מ"מ לא יהא דרבנן חמור משבועה ואעפ"י שהדרבנן הוא איסור עצמיי לא בדוי מן האדם ודו"ק ונכון בס"ד

ואולם באמת נראה דאין כוונת ההגהות מרדכי בק"ו הנ"ל שהאיסור ימנע חלות המכירה מטעמא דכ"מ כו' דהא בתר הכי הוא דאתי עלה מסברא דכ"מ כו' רק כוונתו דס"ל דהא דכל היכא דאמור רבנן לא ליזבון כו' הוא מפאת שכשאמרו חכמים דלא ליזבון הפקיעו בזה כח וזכות המכירה מן האדם ואין זכות המכירה שלו עוד וע"כ לא תהא אמירה דרבנן גדולה משבועתו שהוא עצמו סילק בעצמו זכות המכירה בשבועתו ואין לו זכות זה עוד כיון שבעצמו נשבע שלא למכור וכמו שסיים ההגהות מרדכי לכתוב דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ואולם גם לפי"ז י"ל דכוונתו דהי' סברא לומר דאין כח בשבועה להפקיע עצם הזכות להעשות הזכות אינו שלו מפאת היותה רק א"ג או איסור הבדוי מלב וע"כ כ' ק"ו מדרבנן וע"ד שכתבתי תחלה וע' ט"ז יו"ד סי' ט"ז סק"ח עש"ה ואין להאריך

ודע דאפי' נימא דאיסורים דרבנן א"ח המה עכ"ז יש סברא לומר דכשאסרו חכמים דבר משום סייג אטו ביטול עשה אז אין החפץ אסור כיון דכל חיוב מ"ע רק אקרקפתא דגברא הוא ולא יהא הטפל דרבנן חמור מן העיקר דאורייתא וע' לקח טוב כלל י"ז בסופו וע' תוס' חולין (דף צ"ז ע"א) דכיון דשומן הגיד לא מיתסר אלא מדרבנן אטו הגיד כשאין הגיד אוסר גם בו לא החמירו עכ"ל והיינו ג"כ מטעמא דא"א שיהי' הטפל דרבנן חמור מן העיקר דאורייתא וע' בס' מלוא הרועים ערך גיד בנ"ט אות ד' וע"כ ה"נ כיון דהדאורייתא אין לו חלות ותפיסה על חפץ רק הוא חיוב אקרקפתא דגברא לבד לכן א"א שיהי' הדרבנן חמור ממנו להיותו גם איסור חפצא וע"כ גם הדרבנן הוא רק אזהרה אל האדם לבד שלא יעשה כך וכך כדי שלא יבוא לידי ביטול עשה אבל אין החפץ עצמו איסור כנלענ"ד נכון מסברא

ואם כנים הדברים יש ליישב בזה קושית הר"ש תרומות פ"א מ"י דהקשה דמדוע בתורם משאינו גמור מהני בדיעבד ואילו במפריש חלה מן הקמח גם בדיעבד אינה חלה ע"ש וע' ס' יראים סי' קפ"ג מש"ש חידוש בזה ואכ"מ] וי"ל דבאמת כיון דיש רק חד קרא לענין גמור בתרומה וחלה א"כ ראוי שלא יעכב דתרומה קודש איקרי ובעי' שינה לעכב וכמו שדנתי בזה בארוכה בס' לקח טוב כלל ה' בתחלת הכלל אות ז' עש"ה אלא דכיון דמותר לאכול שלא מן הגמור גם בלי הפרשה א"כ הרי אין ההפרשה מתרת איסור השירים ולא הוי שירים נכרים ושוב גם בדיעבד אין ראוי להפרשה שתועיל אולם הרי אכילת קבע אסורה מדרבנן עכ"פ קודם הפרשה וא"כ הרי ההפרשה מתרת את האיסור דרבנן וא"כ הרי פעולתה ניכרת בהשירים מכח זה עכ"פ ושפיר ראוי שיועיל גם לענין הדאורייתא [ומה גם לדעת הרמב"ם דכל מילי דרבנן ד"ת נינהו מלא תסור] וכבר דנתי בזה באתוון דאורייתא כלל כ"ה בסוף הכלל עש"ה אולם התינח רק בדרבנן אשר הוא איסור חפצא והי' איסור על השירים בעצם וע"כ שפיר חשוב שירים נכרים משא"כ דרבנן אשר הוא רק א"ג ולא היו עצם השירים איסור גם מתחלה ולא נשתנה עצם השירים מקודם הפרשה אלאחר הפרשה מאיסור להיתר א"כ י"ל דלא חשוב שירים נכרים וכמובן וע"כ רק בתרומה דאיסור אכילת קבע משאינו גמור הוא משום גזירה שמא יבוא לאכול גם מן הגמור בלי הפרשה ויעבור אאיסור טבל וא"כ הדרבנן הזה הוא א"ח שפיר וע"כ שפיר חשוב שירים נכרים וע"כ מהני שפיר ההפרשה בדיעבד משא"כ בחלה דמבואר בר"ש חלה פ"ג מ"א אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל כו' ובר"ש שם בשם הירושלמי א"ר חגי לא שנו אלא עראי אבל קבע אסור מפני שמערים לפוטרה מן החלה ובפי' הרא"ש שם וז"ל לפי שאין שם עיסה עלי' קודם גלגול ואין ראוי לאסור אכילת קבע דלא דמי לתבואה קודם מירוח מש"ה צריך לטעמא דשלא יערים עכ"ל ומבואר בזה דאיסור אכילת קבע קודם גלגול בעיסה אין עניינו כאיסור אכילת קבע דקודם מירוח בתבואה דתבואה גם קודם מירוח שם תבואה עלי' כמו אחר מירוח וע"כ האיסור מפאת דאתי לאיחלופי ולמיכל נמי אחר מירוח בלי הפרשה משא"כ בעיסה דקודם גלגול אין שם עיסה עלי' כלל לא אתי לאיחלופי באחר גילגול והאיסור רק מפאת שלא יערים לפטור עיסתו מן החלה ושלא תובטל מצות הפרשת חלה וא"כ כיון דהאיסור דרבנן הוא רק משום ביטול מ"ע שוב גם הדרבנן הרי אינו א"ח רק א"ג וכנ"ל וא"כ שוב הרי אין שירים נכרים מפאת האיסור דרבנן כיון שלא נעשה פעולה ע"י ההפרשה בעצם השירים דבר שהרי גם לפני ההפרשה לא הי' שום איסור בעצם השירים ורק האדם הוא שהי' מנוע שלא לאוכלם ואין כאן שום פעולה והיכר בעצם השירים שיקרא החלה ראשית וכנ"ל וע' רש"י פסחים (דף ל"ג ע"ב) אהך דאמר קרא ראשית ששירי' נכרין יע"כ שפיר גם בדיעבד אין הפרשת חלה מועלת באינו גמור וכמובן ודו"ק

ובהיותי בזה עלה בדעתי עוד דיש ליישב קושיית הר"ש תרומות הנ"ל עפ"י דברי הרא"ש חלה הנ"ל באופן אחר וזה דהא דתורם בדיעבד משאינו גמור מהני היינו משום דלא שינה לעכב וכנ"ל והנה ברשב"ם ב"ב (דף פ"א ע"ב) ד"ה כל הראוי לבילה כ' אהא דכל שא"ר לבילה בילה מעכבת בו וז"ל כלומר מה שא"א להבלל מעכבת בו דכיון דכתיב ויצק עליה שמן וצוה לבלול דכתיב בלולה ש"מ שצוה הקב"ה להביא מנחה שיכול לקיים בה מצות בלילה וכשהוא מביא ששים ואחד מנחה כזו לא ציוה להביא והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות דאינה כלום כו' עש"ה ברשב"ם ומתבאר מדבריו דהא דבעי' שינה לעכב בקדשים היינו רק לענין איזה מעשה שהצריכה תורה לעשות בקודש שאם לא שינה לעכב אין המעשה ההיא מעכבת בו וגם אם לא עשאה אין הקודש נפסל משא"כ לענין עצם